תביעת אישה כנגד גבר אשר לשיטתה נטש אותה נדחתה

בין הצדדים נטושה מחלוקת בדבר הטעם העומד ביסוד הפיטורים.

בבג"ץ 1758/11 אורית גורן נגד הום סנטר (עשה זאת בעצמך) בע"מ (17.5.12) נפסק בנוגע לנטל ההוכחה הקובע בסעיף 9 לחוק שויון: "הנסיבות הקבועות בסעיף 9 לחוק שויון הזדמנויות הן רק דוגמה אחת למצב שבו יועבר נטל ההוכחה בתביעה לפי חוק שויון הזדמנויות לכתפי המעביד, ולעניין זה מקובלת עליי טענת הנציבות כי העברת הנטל אפשרית גם בנסיבות נוספות. סעיף 9 לחוק שויון הזדמנויות אינו קובע, אם כן, הסדר ממצה ובלעדי באשר להעברת נטל ההוכחה, שכן השאלה האם המעביד נהג בהפלייה אינה קשורה בהכרח לעמידתו של העובד בתנאים או כישורים כאלה או אחרים. אכן, נוכח הקושי הטמון בהוכחת השיקולים שעמדו ביסוד החלטה זו או אחרת שהתקבלה בעיניינו של העובד יש להעביר את נטל ההוכחה למעביד כאשר עלה בידי העובד להציג ראיות לכאורה לכך שהמעביד נהג כלפיו בהפלייה. זאת ועוד, על רקע פערי הכוחות והמידע המאפיינים את היחסים בין המעביד לעובד אין לקבוע רף גבוה במיוחד לעניין זה. על כן שאלת העמידה במבחן קיומן של ראיות לכאורה להפלייה תקבע בהתאם לכלל נסיבות העניין, ואין לקבוע תנאי סף נוקשים לשם כך". משמודרכות אנו על ידי ההלכה הפסוקה הקובעת שאין לקבוע רף גבוה במיוחד לענין העברת הנטל, סבורות אנו כי אין מקום בעניינינו להעביר את נטל ההוכחה אל כתפי הנתבע, שכן התובעת לא הוכיחה, אף לא לכאורה ובראשית ראיה, שלא היה בהתנהגותה או במעשיה סיבה לפיטוריה.

העובדה שלטענת התובעת היא עבדה פעמים רבות אחרי השעה 19:00, אשר לשיטתה היתה שעת סיום העבודה המוגדרת, אינה מעלה בענין זה ואינה מורידה.

אשר לעתירת התובעת לחייב את הנתבע בפצוי בגין עוגמת נפש שנגרמה לה כביכול בשל היתנהלותו כמעסיק עוד טרם החלטת הפיטורים, הרי שגם רכיב תביעה זה דינו להדחות.

לא הופרכה טענת הנתבע בסעיף 41 לתצהירו לפיה הויכוחים אודות הטמפרטורה הרצויה במרפאה היו ויכוחים שגורים בין הנתבע לבין הסייעות שיעבדו עימו עוד בטרם החלה התובעת לעבוד אצל הנתבע ואלה נמשכים גם לאחר סיום עבודתה – ויכוחים אשר לטענת הנתבע מקורם בשוני בהעדפות שקיים פעמים רבות בין גברים ונשים ביחס לטמפרטורה רצויה בחלל העבודה, ללא קשר לתובעת באופן אישי.

...

אשר לטענת התובעת כי הנתבע עצמו הפר את תנאי העבודה שסוכמו, בעצם חריגות משעת סיום העבודה, הרי שגם טענה זו דינה להידחות.

טענת הנתבע מתיישבת לטעמנו עם שורת ההיגיון ועם אופי העבודה עם מטופלים.

מהטעמים המפורטים לעיל תביעת התובעת נדחית.

כנגד פסק הדין הוגשה בקשת רשות ערעור לבית משפט זה. למערערת ניתנה רשות ערעור "לענין תקפה המשפטי של הבטחה לנישואין שניתנה לאישה על-ידי גבר נשוי". בהמשך הודיע היועץ המשפטי לממשלה על התייצבותו להליך (מכוח סעיף 1 לפקודת סדרי הדין (התייצבות היועץ המשפטי לממשלה) [נוסח חדש]).

..תביעה כזאת יש בה, כימעט תמיד, משהו מן הדוחה, כי היא יוצאת מתוך ההנחה, כי הארוס או הארוסה חייבים היו להתחתן עם בן הזוג האחר, אך ורק בשל ההבטחה שניתנה, למרות מה שאין רגשות אהבה ביניהם.

השני הוא הטיות מגדריות הכרוכות היסטורית בעילה זו, אשר יוחדה, כימעט אך ורק, לנשים (ב-180 השנים שקדמו לביטול העילה באנגליה, לא ידוע על אף תביעה שהוגשה על ידי גבר: שם, בעמ' 201.

זוהי עמדתה של המלומדת ג' שלו, הקוראת לנטישת העילה החוזית ולהחלפתה בעילה נזיקית, כדי להגן על עיקרון חופש החוזים ועל חירותם של הצדדים להיתקשר במערכת יחסים שהיא חוץ משפטית (ג' שלו "הסכמים ג'נטלמניים (שם זמני)" משפטים לב (תשס"ב) 3, 29-30).

לענייניה של תביעה שכזו, אין נפקה מינה, לשיטתי, אם ההבטחה ניתנה בין בני זוג פנויים, או אם ניתנה בין בני זוג שאחד מהם נשוי.

...

מכל מקום, גם לגוף הדברים, המסקנה אליה הגעתי, כי להבטחת הנישואין תוקף חוזי עם תוצאות מוגבלות, נופלת בגדר ד' אמותיה של המחלוקת המשפטית כפי שהוגדרה במתן רשות הערעור.

משכך אין מנוס, לדעתי, מלדחות את הערעור.

לעומת זאת, כאשר ההתקשרות אינה נושאת אופי פורמלי כאמור, יש להזהר בהסקת מסקנה בדבר קיומה של כוונה כזו שאם לא כן, "אנו חושפים כל חיזור של גבר אחר אשה, ולהיפך, לסכנה שהתנהגות הצדדים תתפרש בשלב מן השלבים כהבעת הבטחת נישואין מכללא, מבלי ששניהם, או לפחות אחד מהם, היו ערים למלוא משמעות הדבר" (שיפמן, שם, עמ' 205-6).

ביום כ"ו בתשרי תשע"ד (30/09/2013) הגיש האיש תביעת גירושין נגד האשה וכרך אליה את נושא הרכוש.

כך עולה גם מחקירת העדה [א' ט'] (אישתו של הגבר שעימו בגדה האשה): "העדה: במשך שנתיים וחודש וחצי כשהיינו באותו חברה תמיד היא שילמה את החדר ולא בעלי. [פלוני] נסע במאי בשנת 2011 לברצלונה, ביום ראשון היא היתקשרה לבעלי להזמין את בעלי לשכב איתה ובעלי היה עסוק בעבודה, וביום שני שוב היא היתקשרה לפי מה שראיתי בטלפון, וביום שלישי היא שוב היתקשרה, ויום יומיים אחר כך פגשתי את [א'] ברחוב בית העם ואמרתי לה '[א'], אני מחפשת אותך הרבה זמן', וסיפרתי לה את זה, והיא אמרה לי '[פלוני] יודע? [פלוני] יודע?' אמרתי לה 'אני חייבת לספר לו כבר, אני לא יכולה יותר.' ביום ראשון בבוקר בשעה 8:30 היא מתקשרת לבעלי ובזכות [א'] הרומן הסתיים". (פרוטוקול מיום כ"ז בסיון תשע"ז (21/06/2017), שורות 71–77) בפסק הדין של בית הדין האיזורי נקבע כי מועד הקרע הוא ביום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002), וזהו נימוקו: "חוק יחסי ממון ואיזון משאבים יוצא מתוך הנחה שבני זוג שלא עשו הסכם ממון ביניהם – הרי שהם חפצים שתהיה ביניהם שותפות מלאה. ברם אם אחד השותפים עשה מעשה שמחמת כן השותף השני ראה בכך הפרת אמונים ומחמת כן הוא דורש פירוק השותפות – עצם הדבר שהשותף לא ידע בכך תקופה מסוימת אינו יכול לגרום שבעל כורחו השותפות תימשך [...], אלא שבמקרה כזה נהגו בתי המשפט לדחות את יום הפירוד לארוע אחר כגון הגשת תביעה לגירושין וכדומה. אולם המקרה שלנו – לא הייתה כאן מעידה מקרית [...]. עולה שבמשך כעשר שנים אשה זו קיימה יחסי אישות עם גבר זר [...]. במקרה שלנו הבעל דורש לקבוע את יום הפירוד לתאריך 1.1.2002, [אולם] ביה"ד סבור שצריך לדחות את יום הפירוד ל־1.5.2002, כי יש לשער שבתאריך זה הקשר בין האשה לגבר הזר היה כבר קשר אמיץ, קשר שנמשך כמה חודשים". טענות המערערת לטענת המערערת טעה בית הדין האיזורי כשלא פסק כי מועד הקרע הוא מועד הגשת תביעת הגירושין, ביום כ"ו בתשרי תשע"ד (30/09/2013).

עוד נקבע כי ייחוד מערכת היחסים יכול להשליך גם על מועד הקרע: "[...] בבואו של בית המשפט לעינייני מישפחה להכריע בסוגיות חלוקת רכושם של בני הזוג דנן, אשר חיי נישואיהם לא התנהלו כאמור במתכונת ה'רגילה', נידרש לשאלה האם בחירת המשיב להיות נוכח־נפקד בביתו ולחלוק את זמנו עם נשים אחרות בידיעת אישתו, יש בה כדי להשפיע על אופן חלוקת הרכוש ואיזון המשאבים לפי חוק יחסי ממון." אשר ליחס איזון המשאבים של בני הזוג, למעט דירת [.

האפשרות של אחד מבני הזוג, כאן המשיב – הבעל, להיות 'נפקד נוכח' בביתו תוך שהאישה משלימה עם מצב עגמומי זה, אם ברצונה לשיטת המשיב, ואם שלא מרצונה לשיטתה.

" ובהערת שוליים נאמר: "דוגמאות לכך הן בגדת בן הזוג, מקבל המתנה, בבן זוגו או קיום כוונה של המקבל לנטוש את בן זוגו." מעניין לציין כי השופטת מימון הוסיפה כי ניתן היה להגיע לאותה תוצאה אף באמצעות שימוש בסעיף 8 לחוק יחסי ממון והפעלת עיקרון תום הלב.

...

לנוכח האמור, ומתוקף סמכותנו לפי תקנה קנג לתקנות הדיון בבתי הדין הרבניים בישראל, התשנ"ג, ועל פי סעיף 8 לחוק יחסי ממון, אנו סבורים כי בנסיבות העניין ועל פי שיקולי צדק והוגנות ראוי לקבוע כי מיום הנישואין, כ"ג באב תשל"ו (19/08/1976), ועד ליום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) – היום שקבע ביה"ד האזורי כמועד שבו התבסס הקשר של האישה עם הגבר הזר – איזון הנכסים יהיה באופן שווה.

לפיכך יש לקבל את הערעור באופן חלקי ולקבוע כי הנכסים שהצטברו לצדדים עד יום י"ט באייר תשס"ב (01/05/2002) יאוזנו וישוערכו בדרך של מחצה על מחצה, והנכסים שהצטברו ממועד זה ועד יום הגשת תביעת הגירושין יאוזנו ביחס של 80% לאיש ו־20% לאישה.

לאור האמור פוסק בית הדין: הערעור מתקבל חלקית.

. אלא שזכותו של הורה, גבר כאשה, לסיים את החיים המשותפים בזכות אוטונומית יסודית ואדם אינו צריך להענש על כך גם לא על- ידי ילדיו, בניתוק קשר.

11  אביא מעט מאשר כתבתי בתלה"מ 51455-03-12 שערעור עליו נדחה, לעניין האפשרות השניה: "6 .

זאת אף ביתר שאת נוכח כך שבין בעל ואשה יחסים מיוחדים, יחסי קרבה, יחסים רגישים, כאשר על כל אחד מבני הזוג מוטלת חובה לנהוג כלפי האחר בכבוד, בהגינות ובהתנהגות המאפשרת לבן הזוג ניהול של אורח חיים תקין וסביר".

ניכור הורי פתולוגי עם העדר התכנות לחידוש קשר בתוך תקופת היות הילד קטין ולאחר מיצוי כל דרכי ההתערבות האחרות לחידושו, התוצאה עלולה להיות ביטול החיוב במזונות (כאשר אף כאן יהיה צורך לשקול שקולי הפסיקה בדבר מידתיות, השפעה על מצב כלכלי של הילד, אך גם בעמדות של ההורים לאורך הדרך ולא רק בתחילתה או סופה); במקרה של סרבנות קשר היברידית המורכבת גם מריחוק של הילד מההורה וגם מאשר תורם של ההורה המנוכר, התוצאה צריכה להיות לכל היותר הפחתה במזונות אך בודאי לא ביטולם (וכאן יש ליתן משקל מוגבר לאמצעים אחרים שיכול ההורה המנוכר לנקוט ולמידת משקלו והשפעתו על העדר הקשר ומניעיו בהגשת התביעה); במקרה של סרבנות קשר שנובעת בחלקה הגדול או באופן בלעדי מההורה מסורב הקשר (בשל אלימות, היתעללות, נטישה דלות הורית), לא צריכה להעשות כל הפחתה במזונות.

בעיני האם "כולם אשמים", האב לא "חיזר" מספיק אחר הבת באחרונה (ומה על הנתק קודם לכן?), האב הלך אגב הביקורים להתפלל, המומחים פתחו "מרוץ שדים" נגד האם ובכלל, רק הקטינה, לשיטתה של האם, אשמה בנתק.

...

ביחס לטענה כי היה על האב להוכיח "שינוי נסיבות מהותי" שארע לאחר מתן פסק הדין למזונות הרי שכבר הוכח שינוי מהותי בנסיבות, כאשר המומחית שמונתה מטעם ביהמ"ש הגיעה למסקנה כי למרבה הצער בשלב זה אין אפשרות כלשהי לחידוש הקשר.

סוף דבר 13 .

התובענה מתקבלת וחיוב המזונות בטל מיום 01.01.2021 חיובו של האב לשאת במחצית הוצאות רפואיות חריגות נותר בעינו.

בעת פתיחת ההליכים התגורר האיש בבית המגורים יחד עם שלושת ילדי הצדדים הבוגרים, כאשר האשה עזבה את הבית בשנת 2017 ועברה להתגורר, לשיטתה, בבית הוריה בעיר תל-אביב ולשיטת האיש, עם גבר זר. מועד הקרע בנשואי הצדדים נקבע בהסכמת הצדדים ליום 01.01.18.

ביחס לעתירת האשה לחלוקה בלתי שויונית בנכסי הצדדים, הוא טוען כי לא הוכחה אלימות כלפי האשה, וכי ההיפך הוא הנכון, הוא זה שספג היתעללות קשה מצד הילדים והאשה, שבחרה לנטוש אותו במצב פיזי ובריאותי קשה.

ארוע האלימות הראשון מיום 18.07.15 לכתב התביעה צירפה האשה כתב אישום אשר הוגש כנגד האיש בגין ארוע אלימות מיום 18.07.15, בגין אלימות, לכאורה, שנקט האיש כנגד בתם של הצדדים בכך שאמר לאשה בנוכחות הבת: 'תשתיקי אותה לפני שאני רוצח אותה' וכן בגין ארוע שהתרחש כשבועיים עובר למועד הנ"ל, במהלכו תקף את הבת בכך שדחף אותה והפיל אותה ונגח בה. כתב האישום הוגש במסגרת ת"פ 17651-07-15.

מכל המקובץ לעיל, בהנתן כי טענות אלה של האשה לא הוכחו על ידה ולו באופן דחוק ובהנתן כי גרסת האיש, אשר נותר לכלכל לבדו את שלושת ילדיהם הבגירים של הצדדים ובנות הזוג של שני הבנים מהכנסתו הממוצעת מתיישבת יותר מזו שהציגה האשה, עתירת האשה לחלוקה לא שוויה בגין הברחות כספים שביצע האיש, נדחית אף היא.

...

עתירת האישה לזכויות בפנסיה הרפואית של האיש – נדחית.

עתירת האישה להשבת חובות להוריה – נדחית.

עתירת האיש לפירוק שיתוף במיטלטלין – נדחית.