לנוכח כל האמור לעיל הרינו קובעים כי הקבוץ סתר את החזקה שבסעיף 26 ב. לחוק הגנת השכר וכי התובע לא הצליח להוכיח כי אכן עבד מעבר לאותן 45 שעות נוספות חודשיות בגינן קיבל גמול מידי חודש מאז הסכם 2012 ולכן הרינו מורים על דחיית רכיב זה של התביעה אודות תשלום שעות נוספות.
...
ו. בסיום ישיבת ההוכחות קצבנו לצדדים מועדים לשם הגשת סיכומיהם
ולאחר שאלו הוגשו הגיעה העת להכריע בתביעה כאשר בנקודה זו נציין כי מצאנו שהפרוטוקול המתומלל מצוי בתיק כשהוא מודפס בגופן 12 וכן מצוי בתיק האלקטרוני בגופן 14 - מדובר בפרוטוקולים שהינם זהים מבחינת הכתוב בהם אך שונים (באופן טבעי) מבחינת מספרי העמודים ולכן נבהיר כי כל הפניה לפרוטוקול ישיבת ההוכחות במסגרת פסק דיננו תתייחס לפרוטוקול המתומלל שהוא בגופן 12.
בנקודה זו נציין כי לא מצאנו ממש בטענות התובע לפיהן הסיבה להעלאה בשכרו היתה התפקיד הנוסף של ניהול הפרדס שקיבל וכן שלפני הסכם 2012 הקיבוץ לא הפקיד עבורו כספים מתוספות שבגינן היה צריך לעשות וכן שקודם להסכם 2012 לא שולם לו גמול על שעות נוספות, שכן לטעמנו מדובר בטענות שמתנקזות לתחושת התובע ולפיה מן הראוי היה לשלם לו שכר גבוה יותר, אלא שמדובר בטענה שלא זכתה לכל ביסוס משפטי כאשר בכל הנוגע לטענתו הראשונה של התובע ולפיה הסיבה להעלאה בשכרו היתה התפקיד הנוסף שקיבל, הרי שמדובר בטענה אשר אינה מתכתבת עם הנתונים שכן גם אם לא מתייחסים לתוספת הפרדס עדיין יש עליה בשכרו הקובע של התובע להפקדות, מסכום של 12,156 ₪ לסכום של 14,500 ₪ וזאת מעבר לעובדה שהקיבוץ הוכיח כי בשנת 2012 הוקצה חלק מהגד"ש לצורך חלקת השדה כך ששטחי הגד"ש עליהם היה אחראי התובע צומצמו בהתאמה, כאשר הוכח גם שעובדי הגד"ש שהיו כפופים לתובע היו גם עובדי הפרדס ושמבחינת מבנה הענף לא באמת היה שינוי כאשר ההפרדה בוצעה לצורכי הנהלת חשבונות (עמ' 56 שורה 17 לפרוטוקול המתומלל עד עמ' 57 שורה 8 שם וכן עמ' 57 שורות 12-24 שם, סעיף 12 לתצהירו של עד הקיבוץ).
כל האמור לעיל מוביל למסקנה כי יש לדחות את טענות התובע לפיה מגיעים לו הפרשי שכר בסכום של 242,308 ₪ או בכל סכום אחר, כאשר בהקשר זה ראוי לשים לב כי על הסכם 2012 חתם התובע בחודש ינואר 2012 כאשר את תביעתו הגיש בחודש 8/2020, כ - 4 שנים לאחר שסיים את עבודתו בקיבוץ ומעל 8 שנים לאחר שחתם על הסכם 2012 ומכאן שממילא כל מה שקדם להסכם זה התיישן זה מכבר ולמעשה כל טענה שעילתה לפני 3/8/13 התיישנה ודינה דחיה.
בנקודה זו נחדד כי מצאנו טעם לפגם בבחירתו של התובע, אשר חתם על הסכמי עבודה שונים לרבות הסכם 2012 שהיה הסכם עבודה מפורט וברור, אשר עבד בהתאם להסכם זה תקופה של כארבע שנים ואז ארבע שנים לאחר שסיים עבודתו ושמונה שנים לאחר שחתם על אותו הסכם מגיש תביעה בטענה כי אותו הסכם לא היטיב איתו ו/או כי הוא הוטעה על ידי מעסיקו לחתום עליו כאשר ראוי לציין גם כי לא מצאנו כי ביסוס לטענת התובע ולפיה היה מחוייב הקיבוץ לצרף להסכם את צו ההרחבה.
כן מצאנו ממש בטענת הקיבוץ בנוגע לסעיף 82 לתצהיר התובע, הכולל לכאורה בקשה לזימון עובדי ציבור ולכן לא התייחסנו גם לסעיף זה.
כן מצאנו כי הצדק עם הקיבוץ בכל הקשור לנספחים 4-6 (סקרי השכר) ולנספח 15 שכן מדובר במסמכים שלא גולו בהליכי גמ"ס ואשר ממילא אין בראשונים כדי להוות מקור משפטי מחייב ואין באחרון כדי להועיל לתובע מקום שטענתו על איחוד הגד"שים היא אחת מהטענות שהעלה לראשונה בתצהירו וככזו דחינו אותה בהיותה הרחבת חזית אסורה.
בכל הקשור לסעיפים שכלל התובע בתצהירו כסעיפי "לפי יעוץ משפטי" - מאחר ומדובר בנוהג שהשתרש, לא מצאנו כי בעובדה שהתובע בחר להכליל סעיפים אלו בתצהירו כדי להצדיק את מחיקתם למרות שבמהלך חקירתו הנגדית התברר לנו כי הוא אכן לא ידע להשיב על שאלות שנשאל בקשר לסעיפים אלו שכללו על פי רוב גם חישובים שונים.
לסיכום
הרכיב היחיד שמצאנו כי על הקיבוץ לשלם לתובע הינו יתרת דמי הבראה בסכום של 5,418 ₪ אשר יישא הפרשי ריבית והצמדה כחוק מיום סיום יחסי העבודה שבין הצדדים ועד לתשלום הסכום בפועל.
