תביעת אזרח פלסטיני על זהות המעסיק ומשך העסקה

בכתב התביעה נטען, כי התובע הועסק בשרותי הנתבעת 1 המפעילה מיפעל ברזל ועוסקת בתחום הבנייה, ברציפות מחודש יולי 2017 ועד לחודש מאי 2021 (סע' 8); עוד נטען, כי הנתבעים לא הנפיקו לתובע היתרי העסקה באופן רצוף וכניסתו לשטחי מדינת ישראל בוצעה במספר דרכים בהתאם לדרישות הנתבעים ובאמצעות היתרי העסקה ממעסיקים אחרים או היתר חפוש עבודה או ללא היתר ומשכך נאלץ התובע לטענתו ללון בישראל לתקופות ממושכות בהתאם לתדירות ההיתרים.

התובע הוסיף, כי הדיווחים שהוגשו למת"ש לא שיקפו נאמנה את תנאי העסקתו ובכלל זה, זהות מעסיקו, מתכונת העסקתו שכללה בפועל שעות נוספות רבות והשכר ששולם לו. התובע ביקש לחייב את הנתבע 2, יחד ולחוד עם הנתבעת 1, מכח אחריותו האישית כמעסיק, נוסף לטענה בדבר ניצול מעמדו כבעל מניות ודירקטור בנתבעת 1 ומכח דוקטרינת הרמת המסך בינו לבין הנתבעת 1.

נהפוך הוא, בעוד התובע טוען לתקופת העסקה רצופה משך ארבע שנים, דו"ח רישיונות ההעסקה שצורף לתביעה אינו מוכיח יחסי עבודה בין הצדדים והוא מתייחס לתקופת עבודה אצל הנתבעת 1 משך מחצית השנה בלבד.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

בשים לב לכך שהתובע תושב הרשות הפלסטינאית ומלשון תקנה 116א(ב) לתקנות המצוטטת לעיל למדים, כי נקודת המוצא בעיניינו היא חיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעים, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים שלהלן: התובע הראה 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו; התובע הראה, כי הנתבעים יכולים להפרע את הוצאותיהם ממנו ככל שהתביעה תדחה או בהתקיים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

...

על יסוד האמור ומבלי לקבוע מסמרות בהליך, לא שוכנעתי, כי התובע הוכיח קיומם של מי מהתנאים המופיעים בתקנה 116א המצדיקים דחיית הבקשה לחיובו בהפקדת ערובה בתיק.

סכום הערובה: בקביעת סכום הערובה הסתמכתי על בחינת טענות הצדדים והאיזון הנדרש בין זכות התובע לגישה לערכאות מחד גיסא, לבין זכות הנתבעים שלא להיגרר להליך סרק וכי יוכלו לפרוע הוצאותיהם ככל שהתביעה תדחה מאידך גיסא, וכן הבאתי במניין השיקולים את סכום התביעה (121,465 ₪) והראיות שהובאו ביחס לחלק מתקופת העבודה הנטענת ונתתי דעתי לכך שמדובר בתביעה שברובה עוסקת בתשלום זכויות קוגנטיות ועל יסוד כל אלה הגעתי למסקנה, כי יש לחייב את התובע בהפקדת ערובה בסך 2,500 ₪.

סוף דבר על יסוד האמור – הבקשה לחיוב התובע בהפקדת ערובה בתיק מתקבלת.

ככל שיקבע שהתובע הועסק על ידי מואפק נידרש להכריע בשאלת סמכותו הענינית של בית הדין לידון בתובענה בין שני אזרחים פלסטינים והאם, כטענת הנתבעת, הסמכות לידון בתובענה זו נתונה לרשויות המוסמכות בשטחים או לבית דין זה. לסיכום הקדמה זו נציין, כי התובע הציג במסגרת תצהיר גילוי המסמכים תדפיס רשיונות ממנו עולה, כי הוצאו לו שלושה רשיונות עבודה על ידי הנתבעת: הראשון מיום 14.11.2013 עד ליום 11.2.2014 השני מיום 11.2.2014 ועד ליום 11.5.2014 והאחרון מיום 29.4.2014 ועד ליום 29.10.2014.

מעסיק המבקש לקבל היתר העסקה לעובד פלשתיני נידרש להעביר למדור התשלומים את פרטי הבנק של העובד, צלום של תעודת הזהות שלו וקובץ הכולל פרטים רבים ונוספים ובכלל זה תאריך הלידה של העובד, מצבו המשפחתי ועוד ((https://www.gov.il/BlobFolder/service/apply_for_employment_permits_for_palestinian_workers/he/instructions_pls_0.

pdf איננו סבורים כי הנתבעת, כמעסיק הסביר, היתה חושפת עצמה לסנקציות מינהליות או פליליות אשר עשויות לנבוע מהעסקת עובדים פלשתיניים שלא על פי ההתר או הוצאת התר שלא לצורך העסקת עובדים פלשתינים על ידה.

47.8 התובע טען שמשך יום העבודה שלו עמד על 10 שעות ועל כן הוא זכאי לגמול שעות נוספות (ר' סעיף 12 לכתב התביעה).

...

לאחר ששמענו את עדויות הצדדים והצדדים סיכמו בכתב טענותיהם בשלה העת להכריע, האם התובע הועסק על ידי הנתבעת, כטענתו, או על ידי מואפק, כטענת הנתבעת.

ככל שיקבע שהתובע הועסק על ידי מואפק נדרש להכריע בשאלת סמכותו הענינית של בית הדין לדון בתובענה בין שני אזרחים פלסטינאים והאם, כטענת הנתבעת, הסמכות לדון בתובענה זו נתונה לרשויות המוסמכות בשטחים או לבית דין זה. לסיכום הקדמה זו נציין, כי התובע הציג במסגרת תצהיר גילוי המסמכים תדפיס רשיונות ממנו עולה, כי הוצאו לו שלושה רשיונות עבודה על ידי הנתבעת: הראשון מיום 14.11.2013 עד ליום 11.2.2014 השני מיום 11.2.2014 ועד ליום 11.5.2014 והאחרון מיום 29.4.2014 ועד ליום 29.10.2014.

בנסיבות אלה בהן לא הוכחה טענת התובע כי פוטר, נדחית תביעתו לקבלת פיצוי בגין אי עריכת שימוע, הפרשי פיצויי פיטורים ודמי הודעה מוקדמת.

לאור כל האמור לעיל אנו מחייבים את הנתבעת לשלם לתובע סך של 39,113 ש"ח. סכום זה ישולם לתובע בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לנתבעת וישא הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד מועד תשלומו של הסכום בפועל לתובע.

באשר לשאלת ההוצאות – מצאנו, כי לאור התנהלות הנתבעת יש לחייבה לשאת בהוצאות התובע בסך של 5,000 ש"ח אשר תשולמנה בתוך 30 ימים ממועד המצאת פסק הדין לידיה.

לפנינו תביעת התובע, אזרח ותושב הרשות הפלסטינאית, בעד תקופת עבודתו וסיומה.

ליבת המחלוקת בעניינינו, היא בסוגיית זהות המעסיק, כמו גם בשאלת משך תקופת העסקתו של התובע.

...

סוף דבר אשר על כן, התביעה כנגד מעשה מרכבה בע"מ מתקבלת בחלקה, כך שהחברה תשלם לתובע, תוך 30 יום מהיום, את הסכומים כדלקמן: א. דמי הבראה בסך 5,292 ₪.

התביעה כנגד צבי כהנא נדחית.

בנסיבות העניין, נוכח סכום התביעה מזה (333,815 ₪), והסעד הנפסק מזה (פחות מחמישית מסכום התביעה), כאשר התביעה כנגד צבי כהנא (לא בלי התלבטות) נדחית, כל צד יישא בהוצאותיו.

התובע, אזרח פלסטינאי, ללא היתר עבודה בתקופה הרלוואנטית,[footnoteRef:1] טוען כי עבד בדוכן אצל הנתבע מחודש מרץ 2002 ועד לחודש אפריל 2018 במשרה מלאה, שישה ימים בשבוע, וכן שעות נוספות בהתאם לשעות פתיחת הדוכן וכי פוטר שלא כדין וללא מתן הודעה מוקדמת.

[footnoteRef:2] [2: ע"ע (ארצי) 43175-11-11 ויצמן ד. יער חקירות – חורש יוסף (25.6.2018)] בחינת היחסים נעשית לפי המבחן המעורב – "המרכיב הדומינאנטי במבחן המעורב הוא מבחן ההישתלבות, ולו שני פנים: הפן החיובי והפן השלילי. במסגרת הפן החיובי נבדקת השאלה האם מבצע העבודה הישתלב בעיסקו של המעסיק, והיה חלק מהמערך האירגוני של המעסיק. במסגרת הפן השלילי נבחנת השאלה אם מבצע העבודה ביצע את העבודה במסגרת עסק עצמאי משלו. מרכיבים נוספים במבחן המעורב הם: מבחן הקשר האישי; כפיפות; אספקת כלי עבודה; תלות כלכלית; אופן הצגת ההיתקשרות בפני גורמים חצוניים, לרבות מס הכנסה והמוסד לביטוח לאומי; בלעדיות הקשר; התמשכות הקשר, סדירות הקשר ורציפותו."[footnoteRef:3] [3: ע"ע (ארצי ) 31110-06-14 חגי דוד - יגאל אורמן (17.07.2016)‏ וכן ראו – תע"א (ארצי ) 56745-02-13 חברת החדשות הישראלית בע"מ - שחר צרפתי (14.02.2016)‏, ע"ע (ארצי) 414/04 שלמה בן חיים – כדורי פיתוח ערוני בע"מ [פורסם בנבו] (8.1.2007), דב"ע נב/142-3 אלהרינת - כפר רות (פד"ע כ"ד 535)] הפן החיובי – הישתלבות בעסק הנתבע: התרשמנו שהתובע ביצע עבודה עבור עסקו של הנתבע אם בהעברת סחורה מהמחסן לדוכן מספר פעמים משך יום עבודה או בהחזרת הפירות למקרר בסוף יום העבודה, סידור סחורה על הדוכן ולווי הנתבע בנסיעות לרכישת סחורה.

נכון שבסרטון רואים רק את הגב ומעט את צדודית הפרופיל של אותו אדם (במטושטש) מה שמקשה על זהוי ודאי של הדמות, אולם העד סלים סבר כי מדובר בתובע (עמ' 8 לפרו', ש' 3) הוא גם זהה בסירטון את העד השני מחמוד אשרם.

כשנשאל העד אם התובע עבד אצל מעסיקים נוספים השיב שלא נראה לו. העד הוסיף כי " יש הרבה מעסיקים בשוק שמעסיקים אנשים בלי תלושים והיו כבר תביעות כאלה. הביאו אותי מאילוץ למשפט כזה בעבר." שם ש' 31.

כך גם לא מצאנו משמעות רבה ביחס לטענת הנתבע כי אם היה מעסיק את התובע היה מוציא לו תלוש שכר כפי שעשה מול אחיו – סע' 34 לסיכומיו – שהרי התובע הוא פלסטיני שאין לו אישור עבודה לעבוד בישראל, וזה מסביר את המנעות הנתבע מהוצאת תלושי שכר עבורו.

פיצוי בגין פיטורים שלא כדין הלכה פסוקה כי, זכות השימוע הנה זכות יסוד ומהותית המקנה לעובד אפשרות להציג טענותיו טרם ההכרעה הסופית מקום בו המעסיק שוקל לסיים את העסקתו[footnoteRef:10].

...

לסיכום על הנתבע לשלם לתובע את הסכומים הבאים: 51.1.

אנו דוחים את רכיב דמי הנסיעות וכן, בנסיבות העניין, את פיצויי הלנת השכר/ פיצויי הלנת פיטורים.

הנתבע ישלם הוצאות התובע בסך 12,000 ₪ שיישאו ריבית והצמדה ככל ולא ישולמו תוך 30 יום ממועד זה. .

לטענת התובע, הוא הועסק אצל שטרן משך 11 חודשים, בתקופה מחודש יולי 2016 ועד לחודש מאי 2017, בשכר יומי של 300 ₪, זאת בנגוד לרשום לדבריו בתלושי השכר, אשר לא שיקפו נאמנה את תנאי שכרו בפועל.

(ב) היה התובע מי שאינו תושב ישראל ואינו אזרח אחת המדינות בעלת האמנה לפי תקנות לבצוע אמנת האג 1954 (סדר הדין האזרחי), התשכ"ט-1969, יורה שופט בית הדין או הרשם לתובע, לבקשת נתבע, להפקיד ערובה לתשלום הוצאותיו של הנתבע, זולת אם הראה התובע ראשית ראיה להוכחת תביעתו או שהוא הראה כי הנתבע יוכל להפרע את הוצאותיו ממנו אם התביעה תדחה או אם ראה שופט בית הדין או הרשם לפטור את התובע מטעמים מיוחדים שירשמו.

מן הכלל אל הפרט בשים לב לכך שהתובע הוא תושב הרשות הפלסטינאית ובהתאם ללשון תקנה 116א(ב) המצוטטת לעיל למדים, כי נקודת המוצא בעיניינו היא חיובו בהפקדת ערובה לתשלום הוצאות הנתבעת 1, למעט בהתקיים אחד משלושת החריגים שלהלן: התובע הראה 'ראשית ראיה' להוכחת תביעתו; התובע הראה יכולת פרעון המאפשרת לנתבעת לגבות הוצאותיה ממנו ככל שהתביעה תדחה; מתקיימים טעמים מיוחדים, שיירשמו.

הכרטיס האישי תומך בטענת התובע, כי בתקופה הרלוואנטית לעבודה, מחודש יולי 2016 ועד לחודש מאי 2017, שטרן דיווחה על העסקתו אצלה ויש באמור כדי להוות ראשית ראיה לכך שהתובע הועסק אצל הנתבעת 1 בתקופה המדווחת; לכך אוסיף, כי התובע נימנה עם קבוצת עובדים מוחלשת ובנסיבות העניין נראה על פני הדברים, כי "קיימת עמימות כלפי העובד לגבי זהות מעסיקו", כאשר בהתאם לפסיקה בעיניין אבו מוחסן (סע' 60) גם נתון זה עשוי להיות בגדר טעם מיוחד להעדר חיוב העובד בהפקדת ערובה, כאשר בעניינינו אלערף צורפה בהתאם להחלטת בית הדין מיום 12.6.23 כנתבעת נוספת בהליך אולם לבקשת שטרן, התביעה כנגדה נמחקה ביום 21.7.23 לאחר שניסיונות המצאת כתבי בי-הדין לידיה כשלו, כך שדין טענות הצדדים בנוגע לזהות המעסיק הנכון להתברר במסגרת ההליך ובשלב מקדמי זה של ההליך התמונה שנפרשה בפני בית הדין היא חלקית בלבד.

...

אנו סבורים כי ככל שהתובע מציג היתר עבודה אצל אותו מעסיק, הרי שההיתר מהווה ראשית ראייה לכך שהעובד עבד אצל אותו מעסיק בתקופת ההיתר.

לסיכום הדיון בסוגית הבאת ראשית ראיה נקבע, כי "על מנת שהתובע יהיה פטור מחובת הפקדת ערובה, עליו להראות ראשית ראייה להוכחת תביעתו באופן כללי, וזאת בהתחשב בחזית המחלוקת בין הצדדים, ובכפוף להוראות החוק ולפסיקה בעניין נטל ההוכחה, החובות הרישומיות המוטלות על מעסיק ותוצאות הפרתן, והוראות חוק אחרות" (סע' 53 לפסק הדין בעניין אבו מוחסן).

סוף דבר על יסוד כל האמור – הבקשה נדחית.