הצדדים פתחו בהליכים משפטיים הנוגעים לקטינים ובכללם תביעת המשיב לקביעת אחריות הורית משותפת, חלוקת זמני שהות שווה וסעדים נלווים נוספים לרבות מניעת החלטות הוריות באופן חד צדדי ומינוי פקידת סעד לצורך הכנת תסקיר (תלה"מ 50984-06-22), ומנגד תביעת המבקשת להעתקת מגורי הקטינים מ **** שבשומרון לירושלים, זאת אחר ששינתה את מקום מגוריה ועברה להתגורר בירושלים, תוך קביעת זמני שהות מתואמים (תלה"מ 25373-12-22).
להתנהלות זו של המבקשת יש אישוש בדיווחי הגורמים המקצועיים הנוספים שמונו בתיק, כך, כדוגמה, ד"ר רוזן צבי מציינת בדוח שהגישה לבית המשפט ביום 16.3.23 (סע' 7 לחוות דעתה) –
"אבקש לציין כי מטרידה העובדה כי במשך חודשים ארוכים האם בוחרת להפר באופן מתמשך את החלטות בית המשפט ובוחרת לעשות פעולות חד צדדיות אשר אינן בטובת הקטינים (מעבר לירושלים עם מ.ש. אשר לא מאפשר לקטינים להיות בקשר עם הוריהם, אי פנייה לאיבחון, אי פניה להדרכה הורית). מעבר למסר החינוכי לילדיה כי מותר להפר חוק מדובר פה ביצירת מציאות המקשה על המערכת הטיפולית לתת המלצות אשר טובות לילדים ואינן רק פשרה חלקית לאור העובדות שהאם קבעה בשטח"
בדומה, וכפי שצוין לעיל אף רשויות הרווחה בתסקירן מחודש יולי ציינו כי בשים לב להתנהלותה של המבקשת הרי ש"החשד כי במקביל האם ממשיכה להסית כנגד האב עד כדי שינוי כל כך קצוני בעמדתה של א. תוך חודשים ספורים מעלה חשש כי ההסתה עלולה להמשיך וביתר שאת, ולגרום לנזק עצום עבור הילדים, מה שגרם לנו לשקול אפשרות למפגשים עם האם תחת פקוח במרכז הקשר" בסופו של יום הומלץ על חלוקת זמני שהייה שוים "תחת אזהרה לאם שככל שיובא לידיעת מי מהגורמים המטפלים לרבות בית המשפט כי ההסתה נמשכת לא יהיה מנוס מקיום מפגשים תחת פקוח במרכז הקשר על אך המחיר הכבד הכרוך בהחלטה שכזו"
והרי לנו כי כלל הגורמים הטיפוליים בתיק אשר בחנו ונפגשו עם הצדדים התרשמו מהסתה של המבקשת את הקטינה כנגד המשיב וכן התרשמו ממבקשת העושה כעולה על רוחה תוך היתעלמות מהחלטות בית המשפט, עניין זה כשלעצמו מצדיק את דחיית הבקשה.
...
****
אחר שבחנתי את הטענות הצדדים ועיינתי עיין היטב בכל התסקירים והדוחות אשר עמדו לפני בית המשפט מצאתי לדון בבקשה כאילו ניתנה הרשות והוגש הערעור.
דין הערעור להידחות.
אלא שכדברי כב' הש' חיים כהן בעניין ע"א 503/60 וולף נ. וולף (1961) –
"נסיוני שלי לימדני שאם הילד הוא בר דעת, הסיכוי שרצונו הוא טובתו גדול, בדרך כלל, מן הסיכון שהוא אינו יודע ומבחין בטובתו שלו. אך תמיד חייב השופט להזהיר עצמו שמא עומד הילד תחת השפעה פסולה, ופיו וליבו אינם שווים...כבודו של אדם הוא, כידוע רצונו, ואף כבודו של הילד הוא רצונו, אלא בו בזמן שרצון אדם, כל אדם, נדחה רק מפני החוק הרי רצון הילד נדחה אף מפני טובתו"
ובדומה מצאנו בדבריו של פר' פ. שיפמן, דיני המשפחה בישראל, 1989, כרך ב, עמ' 220 –
"למותר להטעים שבעוד שהתעלמות מרצונו הנחוש של ילד אינה רצויה, העדפת הילד איננה משקפת בהכרח את טובתו. כמו כן, אין להתעלם מן הנזק החינוכי שמתוך גרונו של הילד ידבר אותו הורה שהצליח לפתותו. ובמיוחד מטריד החשש שהעברת ההכרעה לילד, בסכסוך שהוא לא אחראי לו, עלולה לסכן את קשריו של הילד עם ההורה האחר"
וכפי שנכתב על ידי ד"ר ד. שרון במאמרו, שיקולים מנחים בסוגיות משמורת כסדרי ראיה, הוצאת משרד העבודה והרווחה, עמ' 33 –
"במאבקי משמורת וסדרי ראיה קיימים מצבים לפיהם הורה אחד או שני מכתיבים לילד את רצונו בהסתה פרועה נגד ההורה השני. ילדים, בבלתי אמצעיות שלהם, קשה להם לעשות מעברים מהירים ובמשך הזמן "האמת" של ההורה הופכת להיות האמת שלהם.
בשלב זה יכול כבר ההורה המסית לנקוט בטקטיקה הידועה – "אני לא אומר לילד מה לעשות, תשאל לרצונו – הוא לא רוצה לבוא אליך ואני לא יכול להכריח אותו – אפשר להכריח ילד בניגוד לרצונו?" במצבים אלה השימוש במושג רצון הילד הינו מסוכן מפני שנותן לילד כוח כמעט שטני שאין לו"
מתוך שכך מצאנו פסיקה דוגמת פסיקתה של כב' הש' סביונה רוטלוי בעניין עע"מ (ת"א) 90/97 ד.מ נ. א.פ. .מ (1998) –
"במקרה הנוכחי שוכנעתי... כי רצונו של ר' הינו פרי הסתה של המערער ואיננו מהווה ביטוי לרצונו הכן והאמיתי ולפיכך אינו פרי בחירה חופשית שלו... לפיכך אי מקום להתחשב בו ואי מקום לתת לו משקל מכריע, בוודאי שאין מקום לתאר רצון זה כמושג הזהה עם טובתו..." (וכן ראו בדומה בע"מ (ת"א) 1155/03 פלוני נ. פלונית (2004)).
והנה בנדון אל מול הסכמה ונכונות מצד המשיב לכל טיפול מתרים ומקדים שהוצע על ידי בית המשפט מצאנו את סירובה של המבקשת לקידומם של טיפולים ואבחונים ואת התנגחויותיה של המבקשת עם הגורמים מטפלים.
אין כל סיבה כי ערכאת הערעור תתערב בשיקול הדעת הרחב של הערכאה הדיונית בעניין זה.
מכלל הנימוקים המפורטים מעלה לא מצאתי להיענות לבקשת המבקשת וערעורה נדחה.
