תביעות רכושיות ודמי שימוש בין בני זוג גרושים

מדינת ישראל בתי הדין הרבניים תיק 1059247/3 בבית הדין הרבני האיזורי ירושלים לפני כבוד הדיינים: הרב מרדכי רלב"ג – ראב"ד, הרב יקותיאל כהן, הרב חיים ו' וידאל המבקש: פלוני (ע"י ב"כ עו"ד רות אשרף ממן) המשיבה: פלונית (ע"י ב"כ טו"ר ירדנה הראלה דוידסקו) הנידון: זיקת פירוק שתוף שבין בני זוג שהתגרשו לזמן היותם בני זוג והשלכותיה לעניין 'הגנת הדייר'; כנוס נכסים שלטובת שני צדדים לעומת 'מימוש מהיר' החלטה

לפי חוות הדעת, כיוון שהתביעה הוגשה לפני בית הדין בגין הפרת הסכם גירושין אחר גירושי הצדדים, כשאין הם בני זוג נשואים, הרי שבמקרה זה אין לנו הוראה מפורשת לחרוג מהוראת החוק המקורית המעניקה הגנה למי שמתגורר בדירה.

[1: אומנם בפסק הדין בפרשת סימה אמיר נקבע כי אין לבית הדין הרבני סמכות שיפוט בתביעה רכושית שעילתה תביעה לאכיפת תניית שיפוי חוזית בעיניין רכושי־ממוני בהסכם גירושין שקבל תוקף של פסק דין בבית הדין ואשר בעקבותיו גירושי הצדדים נתקיימו ונשלמו.

הזכות הראשונית של האשה לקניית חלקו של האיש, פורטה בתחילת סעיף זה. בעיניין תביעת האיש לדמי שימוש ולשאר קזוזם כבר ניתנה החלטה עקרונית בתאריך ד' בתמוז תשע"ח (17.6.2018) כי על האשה לשלם דמי שימוש מדין "נהנה" עד פינויה מהדירה.

...

המסקנה העולה מכל האמור היא כי אם האישה מעוניינת לרכוש את חלקו של האיש בדירה על פי מחיר השמאות של שווי הדירה בסך של 1,375,000 ש"ח, על האישה להפקיד בבית הדין בתוך שלושים יום שיק על סך 10% מהסך שאמורה לשלם עבור חלקו של האיש בדירה.

"הנושה בלאו הכי מקבל פיצוי על העיכוב בדמות הריבית החריגה החל על החייב, וכן קיימת לו זכות לגבות מן החייב את היתרה אם הנכס נמכר בסופו של דבר במחיר שאינו מכסה את המשכנתה" – הם מטעימים ומסכמים: אין לטעמנו הצדקה למכור נכסים בהוצאה לפועל בעשרות אחוזים מתחת לערכם, וזכות הנושה להיפרע במהירות אינה מצדיקה פגיעה בסדר גודל כזה בערכם של נכסי החייבים.

]"ערים אנו לכך כי ההצעות המובאות כאן עלולות להביא להאטה במימוש בטוחות על ידי גופים בנקאיים" – ממשיכים המחברים – "אולם אנו סבורים כי דווקא הם יצאו נשכרים מהן".] שונה הדבר בנידון כנידון דידן, כאשר בית הדין ממנה את הכונס כשלוחם של שני הצדדים למכור את הדירה במחיר הטוב ביותר בעבור שני הצדדים, שתפקידו של הכונס הוא לדאוג שהדירה תימכר לפחות במחיר השמאות.

לא ניתן לקבל את הטענה שבכל מקרה בו אחד מבני הזוג הוא המפרנס העקרי תבוצע חלוקה לא שויונית של הרכוש.

הפסיקה הכירה בכך שגם כאשר אחד מבני הזוג עוזב את הבית המשותף בתקופה הקשה של פירוק הקשר, אין בכך כדי להעיד כי הוא מוותר על זכויותיו "מעתה ועד עולם". (ראו: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.01.2006) לעניין המועד שממנו ניתן לחייב בדמי שימוש ראויים נפסק, כי ביחס לתקופה שאחרי הגירושין, הכלל הוא פסיקת דמי שימוש  והחריג הוא פטור – שיינתן רק בנסיבות של ויתור מפורש.

עוד נקבע בפסיקה, כי "דרך כלל, יש לקבוע כי תחילת מועד החיוב לא יקדם ממועד מתן החלטה על פירוק השתוף בפועל על ידי בית המשפט הדן בעיניינם של בני הזוג", וכי "מעת שבן הזוג שעזב את הדירה הגיש תביעה לפירוק שתוף, הרי גילה דעתו שאין הוא מסכים לא לשימוש הייחודי ולא לויתור על דמי שימוש ראויים. יתר על כן, כפי שהובא לעיל, גם לשיטת הגורסים כי בין בני זוג אין מקום לפסיקת דמי שימוש ראויים, הרי הפיתרון לפגיעה בזכות הקניינית ועשיית העושר של בן הזוג האחר, יימצא בדרישה לפירוק השתוף" (ראו: עמ"ש 7396-12-09 פלונית נ' אלמוני (21.04.2013) מכל מקום, הפסיקה מדגישה את שיקול הדעת הרחב הנתון לבית המשפט לעינייני מישפחה בעת פסיקת דמי השמוש הראויים בין בני זוג תוך שיקלול כלל הנסיבות (ראו: בע"מ 9126/05 פלונית נ' פלוני (26.01.2006)).

...

ואולם, להשלמת התמונה יצוין כי העובדה שהאישה מתגוררת בבית הצדדים עם הקטינים ללא תשלום דמי שימוש נלקחה בחשבון במסגרת החלטתי לעניין מזונות האישה והקטינים, כמפורט בהמשך.

עם זאת, ונוכח החלטתי לפירוק השיתוף בבית הצדדים, החל מהמועד שבו האישה תעזוב את בית הצדדים, וככל שתשכור דירה למגוריה ומגורי הקטינים או תרכוש דירה למגוריה, יישא האיש בתוספת תשלום עבור רכיב המדור בסך 50% מדמי השכירות או תשלום המשכנתא החודשי, וזאת עד לסכום מקסימלי של 2,000 ₪ לחודש (כאשר אף בקביעת סכום זה לקחתי בחשבון בין היתר, את פוטנציאל ההשתכרות של הצדדים ואת מגורי האישה בבית הצדדים במהלך ניהול ההליכים המשפטיים).

לסיכום, בנסיבות אלו החיוב במזונות יהא כדלקמן: האב יישא בתשלום מזונות הקטינה ק' בסך 1,900 ₪ לחודש, וזאת עד הגיעה לגיל 6.

לשם הנוחות אניח אותן כבר כאן, והדיון יורחב עליהן בהרחבה בעמ' 73-65 לפסק הדין: האם העברת זכויות בחברת ההזנק ותשלום שווי מחצית מחברת הארנק אגב גירושין בין בני זוג כחלק מאיזון המשאבים – מהוה ארוע מס? האם איזון הזכויות בחברות בעת איזון המשאבים יהיה לפי ערכי ברוטו או שמא על פי ערכי נטו (בנכוי מיסים שיחולו בעת מימוש השווי הכלכלי של החברה)? במצב שבו האיזון בחברת הארנק יהיה על פי ערכי ברוטו – אזי עד לאיזו תקופה יהיו הצדדים "כבולים זה בזה" האם "עד בכלל" או שמא עד למועד, שבו האיש יחלק דיבידנדים או ימכור את מניותיו בגין ערכים כלכליים שצברה ״חברת הארנק״ במהלך תקופת השתוף? העובדות הרלוואנטיות ביחס לכלל התובענות הצדדים נישאו זה לזו כדמו"י בישראל ביום 3.6.2002, ולהם שלושה ילדים (להלן – "הילדים"): A, יליד 19.7.2003 (להלן – "הבן A"); B, יליד 11.10.2004 (להלן – "הבן B"); G, ילידת 20.2.2008 (להלן – "הקטינה").

העברת מניות אגב גירושין בראי דיני המס סעיף 4א לחוק מסוי מקרקעין (שבח ורכישה), התשכ"ג–1963 קובע, כי העברת רכוש בין בני זוג או לילדיהם על פי פסק דין אגב גירושין, לא יראוה כמכירה או כפעולה באיגוד מקרקעין ולכן אין המדובר בארוע מס החייב במס שבח.

לא מצאתי בנימוקי האיש לעזיבתו, כאלה המקנים לו זכאות לדמי שימוש החל מיום עזיבתו את בית המגורים, וזאת מהטעמים שלהלן: אשר לעזיבת האיש מתוך ראייתו את טובת הילדים – בחלק נכבד של המקרים, אם לא ברובם, האוירה השוררת במעונם של בני זוג המתגוררים יחדיו עת מתנהלים ביניהם הליכים משפטים מתוחה ונפיצה.

...

לפניי ארבע תובענות שהגישו הצדדים, ושבהן אדון במאוחד: תלה"מ 66756-01-18 – תובענה למזונות אשה, מזונות קטינים ומדור שהגישה האשה (להלן – "תביעת המזונות") – עמ' 36-1 לפסק הדין; תלה"מ 63643-01-18 – תובענה לאיזון משאבים, מוניטין ונכסי קריירה שהגישה האשה (להלן – "תביעת הרכוש מטעם האשה") – עמ' 90-36 לפסק הדין; סוגיית מיסוי החברות – עמ' 73-65 לפסק הדין; תלה"מ 25932-06-20 – תובענה למתן פסק דין הצהרתי ואיזון משאבים שהגיש האיש שלפיו גם נכסים הרשומים על שם הנתבעת הם נכסים משותפים (להלן – "התביעה לשיתוף ספציפי"/"תביעת הרכוש מטעם האיש") – עמ' 99-90 לפסק הדין; תלה"מ 60346-12-22 – תובענה לדמי שימוש שהגיש האיש (להלן – "התביעה לדמי שימוש") עמ' 107-99 לפסק הדין; סוף דבר והוראות ביצוע – עמ' 111-107 לפסק הדין.

סוף דבר והוראות ביצוע עתה, משתמה המלאכה וניתנה הכרעה בכל התובענות שלפניי יש להתכנס ולהדרש לשם מתן הוראות כמפורט להלן: אשר לתביעת המזונות התובענה למזונות ולמדור אשה – נדחתה.

חברות ההזנק – מצאתי לאמץ את המלצות המומחה אשר לאופן חלוקת זכויות האיש בחברות ההזנק, ואני מורה על חלוקתן בעין, בחלקים שווים, בין הצדדים.

אשר לתובענה לשיתוף ספציפי תביעת האיש לשיתוף ספציפי נדחית, כקבוע בסעיף 394 לפסק הדין.

נשואי הצדדים עלו על שרטון והם התגרשו, בשלהי שנת 2022.

בין הצדדים מתנהלים מספר הליכים משפטיים בבית משפט קמא, כדלקמן: תלה"מ 13121-07-22 – תובענה רכושית בין בני זוג, אשר הגישה המשיבה נגד המבקש; תלה"מ 13220-07-22 – תובענה למזונות ומדור, אשר הגישה המשיבה נגד המבקש (להלן: "תיק המזונות"); תלה"מ 13275-07-22 – תובענה בעיניין החזקת הקטינים, קביעת זמני שהות, דרכי חינוך וטפול, אשר הגישה המשיבה נגד המבקש (להלן: "תיק בעיניין הקטינים"); תלה"מ 20265-04-23 – תובענה רכושית לסעד כספי בגין דמי שימוש בבית מגורי הצדדים ונזק שניגרם לבית, אשר הגיש המבקש נגד המשיבה.

...

בכל הקשור לערעור על ההחלטה לעניין קביעת מועד דיון – סבורני כי בעניין זה יש טעם בטרונייתו של המבקש.

לנוכח האמור לעיל, אני מורה לבית משפט קמא לקבוע בהקדם מועד לדיון בבקשת המזונות הזמניים, במסגרתו יישמעו טענות הצדדים ויובאו ראיות בסוגייה, לפי תפוסת יומנו של בית משפט קמא ובהתאם לשיקול דעתו.

בכל הקשור לערעור על ההחלטה בעניין הטיפול בקטינים, סבורני כי אין להיעתר לבקשת המבקש בעניין זה. מקובלים עלי נימוקי האפוט' לדין, אשר הציגה בבהירות בעמדתה דנן, את הקשיים בפניהם ניצבים שני הקטינים ואת תרומתו הרבה של הטיפול הנוכחי לקטינה.

עוד סבורני כי הפתרון שהציעה האפוט' לדין, לפיו ניתן לקיים את שיתוף המבקש במצבה של הקטינה הטיפול בה, דרך המטפלת/מדריכה הורית של המבקש (ולא דרך המטפל עצמו, עמו המבקש טרם יצר שפה משותפת) – סביר ומקובל עלי.

לגבי הקטין, אשר היה כנטען בפגישה אחת עם המטפל ומאז מסרב לטיפול, הביעה המשיבה את עמדתה (ראו סעיף 11 לעיל), כי ככל שיסכים הקטין לטיפול אין התנגדות כי יטופל בכל מקום שיומלץ ויוחלט על ידי גורמי הטיפול – סבורני כי עמדה זו מתיישבת אף עם עמדת המבקש, ואין לי אלא להסכים עמה.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל אני מורה על קבלת בקשת רשות הערעור דנן בחלקה, כאמור בסעיף 21 לעיל.

בסופו של יום נידרש בית המשפט לתובענות רבות של הצדדים ובכללן - תביעת המערערת למזונות הקטינים (תלה"מ 37506-03-20); תביעה רכושית והצהרתית שהגישה המערערת במסגרתה עתרה לקבוע כי כל הזכויות שנצברו במהלך החיים המשותפים הן משותפות ובכלל זה הזכויות בשתי חברות הרשומות על שם המשיב והזכויות בבית המגורים או לחלופין לקבוע כי היא זכאית למחצית ההשבחה של נכסים אלו שבאה במהלך נשואי הצדדים, ולחלופין כי יעשה איזון לא שיווני של רכוש הצדדים (תלה"מ 22159-04-20); תביעה לפינוי ולסילוק יד שהגיש המשיב בנוגע לדירת המגורים ופינוי המערערת ממנה (תלה"מ 33730-04-20); תביעה לדמי שימוש ראויים שהגיש המשיב כנגד המערערת (תלה"מ 33741-04-20); תביעה לפירוק שתוף בנוגע לדירה אחרת המשותפת לצדדים בשוהם, ברכב הצדדים ובמטלטלין שלהם (תלה"מ 23029-09-20).

כך מצאנו, כדוגמה, בעיניין תמ"ש 28400-03-15 פלונית נ. אלמונים (2016) – "הפסיקה שהכירה בכוונת שתוף ספציפי בדירה שהיתה רכוש נפרד, אם היא שופצה או שולמה משכנתא בגינה, חלה ככלל, כאשר לצדדים לא היה הסכם ממון שמחריג במפורש את הדירה. הכרה בכוונת שתוף ספציפי, אף לאחר שצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר כדין, תסכל את מטרתו של ההסכם. שהרי, הסכם ממון נועד לקבוע בפירוש אילו נכסים לא יאוזנו. אם למרות ההסכם, יוכל צד לאמר כי קיים שתוף ספציפי, מה הועילו חכמים בתקנתם? ... אחרת, תגבר אי הוודאות ביחס למשטר הרכושי שבין הצדדים כאשר כבר כיום, עקב מתן האפשרות להוכחת כוונת שתוף ספציפי, נפגעה ועומעמה הוודאות המשפטית ביחס למשטר הרכושי שבין בני זוג. החתירה לוודאות משפטית, היא מטרה חשובה שיש לה תועלת ציבורית רבה, שהרי בלעדיה, יתקשו בעלי הדין להגיע להסכמות" (הדגשה שלנו).

בהמשך לאמור ומעת שבדין נקבע כי אין למערערת זכויות קנייניות בדירה ומעת שהצדדים התגרשו ביום 4.7.21 הרי, שלכאורה, בדין חויבה המערערת בתשלום דמי שימוש בגין מגוריה בבית המגורים לבדה (לעניין חיוב בן זוג הנותר לאחר גירושי בדירה משותפת ראו, כדוגמה -  תמ"ש (נצרת) 37498-11-09 מ.י נ' פ.י (2012)).

דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דוקא לעניין זה. לפיכך אנו מורים כי יהא זה ראוי לפטור את המערערת מדמי שימוש ככל שתפנה את בית המגורים תוך 5 חודשים ממועד פסק דיננו זה, שאם לא כן ישוב ויעמוד חיובו של בית משפט קמא לעניין זה על כנו (למכלול השיקולים בקביעת דמי שימוש בין בני זוג הצורך בראיית "התמונה בכללותה" ראו כדוגמה - תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד.נ'.ד.ד. (2005); תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. (2009)).

...

ובלשונו של בית המשפט - "ככל שהייתה מחשבה מסוימת למכירת הנכסים, היא לא הבשילה דיה. גם לא ברור כיצד היה נרשם הנכס החדש, אם היה נרכש, והאם הייתה למקורות המימון הייתה השפעה על הרישום. כאמור, ככל הנראה רק בוצעה שיחה מקדימה עם נציג הבנק לגבי גובה המשכנתא, ולאחר מכן שיחה נוספת עם גב' תשובה. לא מעבר לכך" מכלל האמור, היינו – ההוראות הברורות של הסכם הממון, רישומו של המערער כבעלים יחידי בדירת המגורים, מימון רכישת מחצית הדירה על ידי הורי המשיב ומחציתה השנייה ממשכנתא שהוחזרה מדמי שכירות השייכם לו, שיפוצים בסכומים שאינם חריגים, העובדה שהצדדים דנו בסוגית השיתוף במהלך נישואיהם אך לא באו להסכמות בעניין והרישום לא שונה – מצא בית המשפט כי יש לדחות את טענות המערערת ביחס לדירת המגורים.

ובהלכה ותיקה שנשנתה חזור ושנֹה מזה זמן בעניין ת"א (ת"א) 1179/92 פלונית נ' פלוני (1993) מצאנו אף את הדרישה לאישור ההסכם המבטל, היינו אין להסתפק בביטול בכתב אלא שיש לאשר אף את אותו ביטול בפני ערכאה מוסמכת – " שינוי טעון כתב ואישור בית המשפט כך אף ביטולו של הסכם הממון, וזאת מקל וחומר. הסכם הממון שנעשה בכתב ובאישור של בית המשפט מצביע על גמירות דעת של בעלי הדין ומכאן ואילך ברור לכל אחד מהם מה סוכם וכיצד עליו לפעול. לו ניתן היה לייחד את דרישת הכתב והאישור רק לשינוי, ולפטור מהם את ביטולו של ההסכם, היו לדבר תוצאות בלתי רצויות והעניין שבפניי חידד פן זה. התנהגות בני זוג אחרי הסכם גירושין, במקרים רבים שבהם מסכימים בני הזוג על גירושיהם, נמשכים הקשרים ביניהם... חמור ביותר יהיה לבוא לאותם בני זוג ולומר כי ביחסיהם, לאחר חתימת הסכם הגירושין, עליהם להיזהר שאלו לא יתפרשו כוויתור על האמור בהסכם הגירושין. לו כך היה, הרי כל אחד מבני הזוג צריך היה ללוות כל מעשה ומחווה בהצהרות ובהודעות שאלו נעשים מבלי לפגוע בזכויות או כיוצ"ב... אם יאמר כי ניסיונות אלו יתפרשו כהסכם מכללא לביטול ההסכם שנחתם ואושר, יהיה על עורך דינו של כל בן זוג, להזהירו הזהר היטב, מפני כל מגע עם בן זוגו שמא מגע זה יתפרש כביטול של הסכם שהושג ביגיעה ובממון רב. תוצאה זו אינה רצויה ויש למנעה. עניין לחברה בשיקום היחסים שבין בני הזוג, שיקום שעשוי למנוע התפוררותה של משפחה על כל הכרוך בכך לבני הזוג ולילדיהם" (הדגשה שלנו - ראו לעניין זה גם – בע"מ 4547/06 פלוני נ' פלונית (2008); עמ"ש 31306-01-19 פלונית נ' פלוני (2020)).

איננו מקבלים את הסבריה המאולצים של המערערת באשר לכוונתה באמירות הנזכרות ואנו סבורים, כפי שהתרשמה הערכאה הדיונית, כי הן מלמדות על כך שבפועל המשיב לא הראה כל כוונת שיתוף בבית המגורים או בחברות למרות דרישתה של המערערת לעניין זה. ואכן כאשר היה נכס בו כיוונו הצדדים לשיתוף הם דאגו לרשום הזכויות בו על שם שני הצדדים כמו הדירה הנוספת אותה רכשו הצדדים במשותף בשוהם.

כמו כן, ומעבר לנדרש, שוכנענו כי בית המגורים נרכש ממקורות כספיים של המשיב ומשפחתו.

כך מצאנו, כדוגמה, בעניין תמ"ש 28400-03-15 פלונית נ. אלמונים (2016) – "הפסיקה שהכירה בכוונת שיתוף ספציפי בדירה שהיתה רכוש נפרד, אם היא שופצה או שולמה משכנתא בגינה, חלה ככלל, כאשר לצדדים לא היה הסכם ממון שמחריג במפורש את הדירה. הכרה בכוונת שיתוף ספציפי, אף לאחר שצדדים חתמו על הסכם ממון שאושר כדין, תסכל את מטרתו של ההסכם. שהרי, הסכם ממון נועד לקבוע בפירוש אילו נכסים לא יאוזנו. אם למרות ההסכם, יוכל צד לאמר כי קיים שיתוף ספציפי, מה הועילו חכמים בתקנתם? ... אחרת, תגבר אי הוודאות ביחס למשטר הרכושי שבין הצדדים כאשר כבר כיום, עקב מתן האפשרות להוכחת כוונת שיתוף ספציפי, נפגעה ועומעמה הוודאות המשפטית ביחס למשטר הרכושי שבין בני זוג. החתירה לוודאות משפטית, היא מטרה חשובה שיש לה תועלת ציבורית רבה, שהרי בלעדיה, יתקשו בעלי הדין להגיע להסכמות" (הדגשה שלנו).

דומה כי "זעקת ההגינות" מתעוררת דווקא לעניין זה. לפיכך אנו מורים כי יהא זה ראוי לפטור את המערערת מדמי שימוש ככל שתפנה את בית המגורים תוך 5 חודשים ממועד פסק דיננו זה, שאם לא כן ישוב ויעמוד חיובו של בית משפט קמא לעניין זה על כנו (למכלול השיקולים בקביעת דמי שימוש בין בני זוג הצורך בראיית "התמונה בכללותה" ראו כדוגמה - תמ"ש (ת"א) 13251/03 פ.ד.נ'.ד.ד. (2005); תמ"ש (י-ם) 3532/01 שמעון דיסקין כונס נכסים נ' ט.א. (2009)).

סוף דבר הערעור בעניין התביעה הרכושית נדחה זולת לעניין איזון הזכויות הסוציאליות שנצברו על ידי הצדדים במהלך תקופת הנישואין, אשר יאוזנו בין הצדדים בחלקים שווים.