תביעות פיצויים בגין תרומת כליה לקרובי משפחה

התובע, יליד 1982, בן 35 היום, ובחודש מאי 2007, ניתקל במודעה שפירסם הנתבע, בה הודיע הנתבע כי הוא מחפש אנשים אשר יהיו מוכנים לתרום כלייה תמורת פרס כספי.

9.2 יחד עם זאת, ההלכה הפסוקה היא כי בית המשפט רשאי לפסוק פיצוי בגין עזרת הזולת, אף מבלי שהובאה ראיה לכך, והוא אף יכול לערוך אומדנה ובילבד שהשתכנע כי העזרה שהושטה לנפגע ניתנה לו מעבר לזו המקובלת בין בני מישפחה (וראו: ע"א 93/73 ושני נ' קראוז, פד"י כח (1)277, ע"א 370/93 מלכה נ' אטקין, פד"י מ"ד (4) 168).

10.3 בנסיבות אלה, וחרף נכותו הגבוהה של התובע, ומאחר והתובע מעולם לא עבד, אף לאחר האירועים נשוא התובענה לא התחיל לעבוד כלל, אני קובעת כי אין מקום לקביעת פיצוי בגין הפסדי הישתכרות לעבר או לעתיד.

...

כאב וסבל נוכח גילו של התובע, שיעור נכותו ומהותה, אף בנסיבות גרם נכות זו (קרי: פשע חמור) אני סבורה כי יש להעמיד את הפיצוי בגין כאב וסבל על הסך של 160,000 ש"ח. הוצאות רפואיות (לעבר ולעתיד) 8.1 התובע לא צירף קבלות עבור הוצאות רפואיות, ועל כן אין מקום לפסוק לו פיצוי בגין הוצאות העבר.

8.2 עם זאת, ונוכח שיעור נכותו הגבוהה ומהותה, ונוכח גילו, אני קובעת בראש נזק זה פיצוי גלובלי בסך של 20,000 ש"ח, נכון להיום, ולעתיד בלבד.

9.3 בנסיבות המקרה שלפניי, נוכח גילו, מהות הפגיעה ולאור שיעור נכותו הצמיתה הגבוהה, אני סבורה כי התובע נזקק ויזדקק לעזרה מעל המקובל, ועל כן אני קובעת פיצוי על דרך האומדנה, בסך של 20,000 ש"ח, נכון להיום, עבור העבר והעתיד.

10.3 בנסיבות אלה, וחרף נכותו הגבוהה של התובע, ומאחר והתובע מעולם לא עבד, אף לאחר האירועים נשוא התובענה לא התחיל לעבוד כלל, אני קובעת כי אין מקום לקביעת פיצוי בגין הפסדי השתכרות לעבר או לעתיד.

10.4 הואיל ולתובע לא נגרמו הפסדי השתכרות, גם לא נגרמו לו הפסדי פנסיה, ואין מקום לפסיקת פיצוי בגין רכיב זה. התוצאה 11.1 לסיכום יובאו רכיבי הפיצוי של התובע וסכומם: כאב וסבל – 160,000 ש"ח (סע' 7), הוצאות רפואיות – 20,000 ש"ח (סע' 8), עזרת צד ג' – 20,000 ש"ח (סע' 9), סך הכל: 200,000 ש"ח. 11.2 אשר על כן, אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע את הסך של 200,000 ש"ח, בצירוף הוצאות משפט (אגרה ושכ"ט מומחה) בסכום של 2,500 ש"ח, ושכ"ט עו"ד התובע בסכום (מופחת, בשל אופן סיומו המקוצר של ההליך) של 17,500 ש"ח. כן אני מחייבת את הנתבע לשאת ביתרת אגרה.

אקדים ואציין כי מסקנותיי הן אלה: במה שנוגע לתביעה אני סבור שבמקרה דנן היו התרשלויות מרובות של גורמים שונים בהדסה כלפי התובעת, כי ההתרשלויות הביאו את התובעת למצב הקשה שבו היא מצויה (כך שמתקיים הקשר הסיבתי הנידרש) וכי אין לייחס לתובעת אשם תורם או המנעות מהקטנת הנזק שיש בהם לגרוע מן הפיצויים המגיעים לה. במה שקשור להודעה לצ"ג אני סבור כי ברור מלכתחילה כי לכל היותר היה עלול לבוא חיובו בשיפוי חלקי של הדסה, שכן לגבי רוב העניינים ברי כי אינו נושא באחריות.

כך גם אני סבור אלא שבניגוד לד"ר אלקלעי מסכים אני עם ד"ר אברבנאל שמצבה הרפואי של התובעת נובע מכשלים שהיו בטיפול בה החל באבחנה הלקויה טרם הניתוח הראשון וכלה בשחרורה ללא מעקב בטווח זמן קרוב – על בסיס ורקע מכלול מצבה הרפואי של התובעת – אחר האבן שנתגלתה בכליה לאחר הניתוח השני ושנפילתה נעצה מיסמר נוסף למצב אי ספיקת הכליות של התובעת שבא לביטוי בקביעה כי מצב זה סופני ב-28.12.04 (ת/15).

הדסה טוענת כי לגבי התקופה שבה ניתנה עזרה על ידי בני המשפחה יש לפצות לפי 2,000 ש"ח לחודש, כי לגבי יתרת תקופת העבר יש לפצות לפי 4,000 ש"ח לחודש וכי לעתיד יש לבסס את הפצוי על סכום חודשי של 5,100 ש"ח. לעניין פסיקת הפיצויים בראש נזק זה יש להיתחשב בעיקר באלה: מצבה של התובעת בתקופות השונות והעניינים שלגביהם קבעו המומחים כי היא זקוקה לעזרה.

בקשר לכך יצויין כי גם לשיטתה שלה טועה התובעת בכך שהיא מביאה בחשבון ימי אישפוז יום עתידיים אף שנפסק במפורש באותו פסק דין שהתובעת מסתמכת עליו בהקשר אחר (ע"א 8452/02 פלוני נ' כהן, מיום 15.2.05) כי לצורך הפצוי עבור ימי אישפוז בתביעות פלת"ד אין להביא בחשבון ימי אישפוז עתידיים, אלא רק כאלה שכבר היתממשו בעבר.

...

פיצויים – סיכום העולה מכל המקובץ עד כה הוא כי סכום הפיצויים הכולל שנפסק לזכות התובעת הוא 2,312,000 ש"ח (הסכום המצטבר מן הסכומים שנפסקו לעיל, בסעיפים 112, 117 ו-121 של פסק דין זה).

בהתחשב במכלול, אני קובע כי מסכום הפיצויים הכולל ינוכה סכום כולל של 450,000 ש"ח למועד פסק דין זה, עבור גמלאות שיש לזוקפן לחובת מה שביסוד תביעה זו. הערה בטרם חיתום בהמשך לכל שנאמר עד כה, אני מוצא לנכון להעיר את ההערה שתובא להלן.

ג. ההודעה לצד שלישי נדחית.

הנתבעים 5 ו- 6, כך עפ"י התביעה, הם עורכי דין שערכו הסכם למראית עין עבור התובע בגין "עסקת" הסחר באיבריו, ערכו תצהיר שקרי עבור רשויות המדינה בפיליפינים, לפיו הוא תורם את כלייתו ללא תמורה לבן מישפחה, כשבפועל אין קרבה משפחתית בינו לבין מי שבגופה הושתלה הכליה, ודאגו להסרת צו עיכוב יציאה מן הארץ שהיה מוטל נגד התובע בתיקי הוצל"פ, ע"י הפקדת שיק בנקאי מחשבונו האישי של הנתבע 6 בסך של 80,000 ₪.

אומנם גם כאן ניתן לטעון כי הפצוי שהיתקבל יכול וישמש גם להפקדת ערובה, ואולם יש לזכור כי נקודת האיזון בשני "ההליכים" היא שונה, ובעוד שברגיל תובע שמגיש תביעה בה טוען לנכות עליו להיות מצויד בחוות דעת רפואית, רק במקרים חריגים יחויב הוא בהפקדת ערובה ומכאן שניתן היה, ברמה העקרונית ואף המוסרית, לידרוש מהתובע להותיר חלק מהפצוי לצורך מימון תביעתו (כשחוה"ד הנה חלק מהתביעה לפי התקנות), ולחייבו בהגשת חו"ד גם לאחר חלוף שנים מיום קבלת הפצוי.

...

כפי שכבר נאמר, פטור מהגשת חו"ד רפואית יינתן רק לעתים רחוקות ובמקרים חריגים ושוכנעתי כי המקרה כאן אינו בא בגדרם של חריגים אלה.

אשר להפקדת ערובה, אני סבורה כי חרף הקשיים עליהם עמדנו לעיל בהוכחת התביעה, על רקע הפסיקה שהפקדת ערובה הינה החריג ולא הכלל וכדי לא לחסום את התובע מניהול התביעה ולא לפגוע בזכות הגישה לערכאות, לא מצאתי מקום לחייבו בהפקדה.

אל מול זאת, ניתן לגלות יותר גמישות ביחס לטענה של חוסר יכולת כלכלית, לאור הזמן שחלף למן קבלת הפיצוי, בבואנו לבחון את ההצדקה להפקדת ערובה, לאור ההלכה כי הזכות הגישה לערכאות גוברת על פני החשש של העדר יכולת לשלם הוצאות, באם יוטלו, מפאת עוניו של התובע, ונותיר את השאלה הלגיטימית שהעלו המבקשים "לאן נעלם הכסף" להליכי הפש"ר. לאור המקובץ, אני מורה על דחיית בקשת התובע לפטור מהגשת חו"ד ועל דחיית בקשת הנתבעים להפקדת ערובה.

כעולה מכתב התביעה, תובע 1 ז"ל פנה אל הנתבע ובקש ממנו לייצגו וללוות אותו בתהליך איסוף תרומות למימון הוצאות להשתלת כליה לה נזקק (להלן: "המנוח" ו-"ההשתלה" בהתאם).

מכאן התביעה, במסגרתה עתר המנוח לחייב את הנתבע בהשבת הכספים בתוספת הפרישי הצמדה וריבית וכן פיצוי בגין עגמת נפש ופיצויים עונשיים ובסך הכל 248,195 ₪.

הנתבע מיתנגד לבקשה בנימוק כי כל העדים שתובע 2 מבקש להזמין אותם כעת הנם קרובי משפחתו ובשליטתו, ולפיכך היה עליו להזמין אותם מלכתחילה ולא לאחר תום שמיעת הראיות בתביעה.

...

להלן החלטתי בבקשת התובעים להבאת ראיות מפריכות וזימון עדים נוספים למתן עדות במשפט, בקשה שהוגשה לאחר שנשמעו הראיות בתביעה ובטרם הוגשו סיכומי התובעים.

אי לכך, יש לקבל את הבקשה ביחס להזמנת הנתבע, סמי ועו"ד מתי הרשקוביץ למתן עדות במשפט.

אין באמור לעיל כדי לחייב את המסקנה כאילו דין הבקשה להתקבל במלואה.

אני קובע מועד נוסף לשמיעת הראיות בתביעה וזאת ליום 25.05.2022 בשעה 10:30.

כך, לאחר שפנה אריה למשיבה והגיש לה טופס תביעה ביום 25/2/08 לגבי תשלומים עתידיים, פעלה המשיבה לסייע למשפחה בבצוע ההשתלה, בחנה את מצבו הרפואי של המערער ואת האפשרות להשתלה בלטביה ובפיליפינים ואף מימנה חלק מהוצאות השהייה של כחודש ימים בפיליפינים שם המתין המערער להשתלת כליה חוקית ושילמה לדקלה חברה לביטוח בע"מ, 25,931 ₪ (נספח 3 למוצגי המשיבה).

יש להדגיש כי לא מדובר במקרה של תרומה של קרוב מישפחה התורם כליה ללא תמורה לקרוב משפחתו או בחבר התורם כליה ללא תמורה לחבר (כמו במקרה שנידון בת.א (ת"א) 21584-01-11 ערן ביצצו נ' הפניקס חברה לביטוח בע"מ (5/1/12) שם נקבע שתקנת הציבור מכשירה את התרומה הנ"ל ומזכה בפצוי כספי של 50,000 ₪ לפי הפוליסה וזאת לאחר שחברת הביטוח, בנסיבות המיוחדות של התיק, השאירה את ההחלטה לשקו"ד ביהמ"ש. כבוד השופטת אורנה לוי מציינת בפס"ד ביצצו את הנסיבות המיוחדות של התובע שלא נפל כל פגם בהתנהגותו שפעל להצלת חיי חברו ואין כל חשש שחוטא יהא נשכר, כאשר הראציונאל העקרי של החוק לא כוון למקרה של תרומה אלטרואיסטית אלא בעיקר למנוע תופעה של סחר באיברים בין פרטים, ולהבדיל מכך, במקרה שלנו לא הוכח שמדובר בתרומה אלטרואיסטית ולא הוסר החשש והחשד שמדובר בסחר באיברים.

במקרה זה מדובר בפוליסה לביטוח בריאות אשר כללה תנאי מפורש לפצוי בגין השתלת איברים בחו"ל. הפוליסה הוצאה שנים לפני פירסום חוק השתלת איברים תשס"ח – 2008 (להלן:"החוק") וכניסתו לתוקף, לא היה בה כל תנאי נוסף או חריג, וגם לאחר צאת החוק, כאשר חודשה הפוליסה מידי שנה, לא הוסף בה כל תנאי, כאשר בקלות יכלה המבטחת לשנות את תנאי הפוליסה או להוסיף החרגה מפורשת כזו או אחרת, דבר שלא נעשה.

...

אני סבורה שדי בכך כדי להרים את רף ההוכחה הראשוני הדרוש, ולא היה מקום להטיל על המערער כל דרישות נוספות, בעיקר כאשר הוא פנה למשיבה עוד לפני ביצוע הניתוח ולא נדרש לדאוג לאישורים נוספים בחו"ל, ואין כל תנאי לכך בפוליסה.

אני סבורה שבהעדר כל חריג בפוליסה, או תנאי נוסף שהוכחתו נדרשת ממי שעובר השתלה, לא היה כל מקום לצפות מהמבוטח כי יצטייד בתצהיר מהתורם, או בכל אישור אחר, כאשר יש להניח כי אם היה נדרש לעשות כן היה דואג לכך מבעוד מועד.

לו חזר המערער מהפיליפינים עם אישור רפואי דומה לזה שהוצג מבית החולים בקוסובו, גם אז היתה המשיבה מתכחשת לחובתה?! לאור כל האמור לעיל, אני סבורה כי המערער הוכיח את התשתית העובדתית הראשונית הנדרשת, ומשכך עברה חובת ההוכחה כי קיימת מניעה חוקית לביצוע התשלום אל כתפי המשיבה, אשר לא הרימה נטל זה לביסוס טענתה כי מדובר בסחר לא חוקי באיברים, שהוכחש על ידי המערער, ואשר לא נסתר.