לאחר חתימת התובע על מעבר הקטינים מסגרות חינוך, החלה הנתבעת להשתמש באיומים מול התובע, לטעון שאי עמידה בהסדרים פותחת פתח בפנייה לביהמ"ש להגדלת מזונות, והמילה "רשאי" (לקבל הילדים) הנה מילה מחייבת, התובע פנה שוב לנתבעת בבקשה להפחתת הסדרים, אך הנתבעת סירבה ואיימה שככל שיפנה לביהמ"ש תיפגע בפרנסתו.
טענות הנתבעת:
הנתבעת טענה לסילוק על הסף של התביעה הן מטעמים מקדמיים והן מטעמים מהותיים:
לטענת הנתבעת, התובענה נולדה כחמשה חודשים לאחר החתימה על ההסכם, ולאחר עזיבתה את בית המגורים ומעבר יחד עם הקטינים לעיר XXX.
במסגרת הוויתורים, הסכימה הנתבעת גם לוותר על כתובתה הגם שהתובע בגד בה עם אישה אחרת עימה הוא מתגורר כיום.
לטענת הנתבעת, התובע ניאות לקחת את הקטינים בעקבות פנייתה אליו והודעתה, כי הוא חייב לקחתם, הסדרי הראייה החלו להתקיים אך ורק בשלהי חודש פברואר בסמוך להגשת התובענה.
בעניינינו, הצדדים קבעו אמנם שהאם היא המשמורנית של הילדים, ברם מבחינת הסדרי השהות, אלא נקבעו באופן מורחב ביותר, קרוב לשווין כבר בהסכם הגירושין (ימים ב' ו-ד' כולל לינה וכל סופ"ש שני מיום ו' עד יום א' כולל לינה סה"כ - 14 ימים בחודש), אלא שהיום מתחוור שכבר אז מדובר היה בהסדרי שהות שהאב לא רצה להתחייב בהם.
והינה עדות למניפולציה ולהעדר נכונות לאחריות הורית של ממש מצד האב אשר מצדיקה את סילוק התביעה על הסף מטעם זה; לכתב התביעה צורפו התכתבויות במסרונים בין ההורים בעיניין הסדרי שהות (שלא נסתרו או הוכחשו על ידי האב) ובהן האב מודיע בכל פעם מחדש כי אינו יכול לקחת את הילדים בהסדרי שהות באמצעות השבוע:
"אני לא יכול, מוציא ארוע ברביעי וחמישי" .
...
במקרה שלפניי, שוכנעתי מכל הנסיבות לעיל, כי התובע בא לבית המשפט שלא בכפיים נקיות ומניע אותו מניע שהוא איננו טובת הילדים ולא עיקרון השוויון או הצדק אלא מניע אישי ואולי אף נקמני הנובע מעמידת האם על כך שיתקיימו הסדרי שהות עם הילדים באופן קבוע ולפי ההסכם ולא לפי בחירתו של האב.
לפיכך, אני קובע, כי לא עלה בידי התובע "לפתוח את הדלת בדרך לשביל הזהב" ודין תביעתו להיות מסולקת על הסף מטעמים מקדמיים שפורטו בהרחבה לעיל.
בנסיבות אלו אני מורה על דחיית התביעה והבקשה להפחתת מזונות באופן זמני - על הסף וכן מחייב הנתבע בתשלום הוצאות משפט ושכר טרחת עו"ד לתובעת בסך 7,000 ₪.
