תביעות משיכת כספי פנסיה: קג"מ

אשר לידיעתה של המנוחה, טענה הקרן, כי זו ביררה בחייה יותר מפעם אחת מהן זכויותיה לקראת פרישה, והן הוסברו לה; היא אף הישתתפה בכנס פורשים של הבנק, וחרף כל זאת, בחרה שלא להגיש בקשה בכתב לקרן למשיכת זכויותיה בסכום חד פעמי במועד הקבוע לכך; למנוחה אף נשלחו דוחות שנתיים שבחלקם האחורי צוין כי היא יכולה למשוך את זכויותיה בקרן הפנסיה במועד הקבוע לכך בתקנון; ביום 31.10.16 המנוחה אף ביקרה במרכז השרות בתל אביב ונימסר לה נוהל משיכת הכספים ונוהל יציאה לגימלת זקנה.

אשר להכרעתי לאחר שנתתי את דעתי לטענות הצדדים ולראיות שהוצגו בפניי, באתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להדחות, וזאת מן הטעמים שיפורטו להלן.

ביחס לתקופה שתחילתה במועד גילוי המחלה וסופה – במותה בטרם עת של המנוחה, לא ניתן הסבר מדוע אחותה או מי מילדיה, שלטענתם ידעו על כוונתה ועל רצונה למשוך את סכום הכסף שנצבר, לא פעלו בעיניין במעשה פשוט – לשלוח עבור המנוחה את ההודעה לקרן; שלישית, סבורני כי מהתרשומת בכתב ידה של המנוחה, שצורפה לתצהירי התובעים, (נספח ד'), עולה בבירור כי המנוחה היתה ערה לצורך להגיש בקשה לשיחרור הכספים, וכך כתבה, בין היתר: "לגשת לקג"מ להגיש בקשה לשחרר כל הכספים. לגשת עם זה למס הכנסה. הם לא יתנו עד שאני לא מגיעה ממס הכנסה ומחליטה סופית. דחוף לחודש זה". חרף האמור לעיל, אין בנמצא ראיה שממנה ניתן ללמוד כי המנוחה אכן ממשה בפועל את כוונתה ופנתה לקרן או למס הכנסה, ובהעדר ראיה כאמור, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הקרן ידעה לכאורה על אודות רצון זה. אחרית דבר מן המקובץ לעיל עולה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שבחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה היתה מודעת לזכותה למשוך את הכספים שנצברו לטובתה.

...

התובעים טענו, כי אי יידוע המנוחה על אודות זכויותיה, השינויים בתקנון הקרן והשלכותיהם עליה, ובמיוחד אי פירוט המועדים לביצוע פעולות על ידה, כפי שהוכח בתיק זה, מובילים למסקנה כי יש להחיל את ההלכה שנפסקה בעניין גולדשטיין ולפסוק כי הם זכאים לקבל את הכספים שנצברו לטובת אמם המנוחה בקרן בסך של 939,229 ₪ הן מכוח סעיף 48(ג) לתקנון האחיד, ולחילופין, מכוח תקנה 49(ה) לאותו תקנון.

ביחס לתקופה שתחילתה במועד גילוי המחלה וסופה – במותה בטרם עת של המנוחה, לא ניתן הסבר מדוע אחותה או מי מילדיה, שלטענתם ידעו על כוונתה ועל רצונה למשוך את סכום הכסף שנצבר, לא פעלו בעניין במעשה פשוט – לשלוח עבור המנוחה את ההודעה לקרן; שלישית, סבורני כי מהתרשומת בכתב ידה של המנוחה, שצורפה לתצהירי התובעים, (נספח ד'), עולה בבירור כי המנוחה היתה ערה לצורך להגיש בקשה לשחרור הכספים, וכך כתבה, בין היתר: "לגשת לקג"מ להגיש בקשה לשחרר כל הכספים. לגשת עם זה למס הכנסה. הם לא יתנו עד שאני לא מגיעה ממס הכנסה ומחליטה סופית. דחוף לחודש זה". חרף האמור לעיל, אין בנמצא ראיה שממנה ניתן ללמוד כי המנוחה אכן ממשה בפועל את כוונתה ופנתה לקרן או למס הכנסה, ובהיעדר ראיה כאמור, אין בידי לקבל את טענת התובעים כי הקרן ידעה לכאורה על אודות רצון זה. אחרית דבר מן המקובץ לעיל עולה, כי קיימת סבירות גבוהה לכך שבחצי השנה האחרונה לחייה, המנוחה היתה מודעת לזכותה למשוך את הכספים שנצברו לטובתה.

מסקנה זו מעוגנת היטב בראיות שהוגשו לתיק מטעם הקרן, ואף מטעם התובעים עצמם, כפי שתואר לעיל.

לאור האמור לעיל, אין מנוס מדחיית התביעה, וכך אני מורה.

בטופס אישרה התובעת כדלקמן: [7: נספח קג"מ/ 3 לתצהיר מר זילברברג] "אני מצהיר/ה כי ידוע לי שעם קבלת הכספים או חלק מהם אני מוותר/ת ויתור מוחלט על כל זכויות הפנסיה לזקנה, לנכות ולשאירים, בקרן ובכל הקרנות שבהסדר, וכי לא אהיה זכאי בעתיד, (אני ושארי אחרי), לקיצבה מהקרן או מהקרנות שבהסדר..." ביום 24.11.2008 הגישה התובעת בקשת משיכה לכספים הצבורים לטובתה ברכיב הפנסיה (תגמולים) במבטחים.

כך, במכתבים מזמן אמת כותבת התובעת כי הוסבר לה כי עם פרישתה משירות המדינה ייפסק תשלום הגימלה מקג"מ שכן אין אפשרות לקבל שתי פנסיות נוכח התיקון בחוק[footnoteRef:22], וכך נכתב אף בכתב התביעה[footnoteRef:23].

...

נדחית התביעה לאפשר לתובעת להחזיר לקרן את כספי הפיצויים ולהצהיר כי התובעת זכאית לתשלומי גמלה מקרן הפנסיה.

גם לסעד זה בית הדין אינו יכול להיעתר.

סוף דבר א. התביעה נדחית.

החל מיום 1.9.2008 החל התובע לקבל פנסיה מקג"מ. לטענת התובע, כאשר פרש מעבודתו ביקש למשוך את סכום הפיצויים אשר נצבר לטובתו והופקד בבנק הפועלים על שמו.

התובע מיפרט כי נכון ליום 30.6.2011 היו צבורים לטובתו בקופה סך של 18,545 ₪ (נספח 2 לכתב התביעה); ביום מתן פסק הדין נמשכו הכספים שנצברו לטובת התובע (נספח 3 לכתב התביעה); בית החולים קפלן אישר הפרשת כספי פנסיה מתוכם 6% לטובת פיצויים (נספח 4 לכתב התביעה) אישור קופת "עמיתים קרנות פנסיה" אשר קג"מ הייתה חלק ממנה מתאריך 25.8.11 המאשרת העברת סך של 17,071.88 ₪ ממנה לחברת יובלים (נספח 5 לכתב התביעה); דו"ח תקופתי לעמית ממרץ 2011 ממנו עולה כי נצבר לטובת התובע סך של 18,752.70 ₪ מתקופת העבודה בקופת חולים כללית – קפלן (נספח 6 לכתב התביעה); דו"ח תקופתי לעמית ממרץ 2013 עולה כי נצברו לתובע סך של 1,794 ₪ בצרוף הצמדות בגין תקופת העסקה בנעמ"ת (נספח 7 לכתב התביעה); אישור מקופת חולים בדבר שיחרור כספי הקרן והפיצויים (נספח 8 לכתב התביעה).

...

אלא שמדובר בטענות שלא הוכחו כאמור, שאף לא ברור על סמך מה נטענות כיום וכאשר לא מצאנו זכר להן בהליך הקודם בהודעה/בפרוטוקול/ בבקשה מטעמו של התובע, כאשר, מנגד, הציגה הנתבעת מסמכים מעת ניהול ההליך הקודם, שעניינם בבירור מהות כספי היתר שהופקדו בחשבון התובע (ר' הודעות ובקשות מטעם הנתבעת שהוגשו בהליך הקודם וצורפו לסיכומים, ביניהם 'הודעה ובקשה למתן הוראות מטעם הנתבעת 2', התכתבויות באשר למהות הכספים בקופה של התובע ובירור באשר לקיומם של הפרשות שבוצעו על ידי מעסיקים אחרים לטובת התובע).

לא מצאנו כי הנתבעת לא עמדה בהוראות פסק הדין, כפי שטוען התובע, שכן הנתבעת הודיעה ביום 22.11.2011 כי לא ידוע לה על מעסיקים נוספים שהפרישו לקופת התובע וביום 14.2.2011 הגישה עדכון על יתרה משוערכת בחשבונו.

סוף דבר – לא הוכח בפנינו כי הכספים הנתבעים במסגרת תביעה זו הינם כספי השלמת פיצויים שהופקדו לטובת התובע על ידי בית החולים קפלן בתקופת העסקתו שם, כטענתו, ומשכך דין תביעתו דחייה.

לפנינו תביעתם של הגב' חיה אוזן (להלן - התובעת) ומר שלמה אוזן ז"ל (להלן – התובע) (להלן – התובעים) למתן פסק דין עשה אשר יורה למבטחים מוסד לביטוח סוצאלי של העובדים בע"מ (בניהול מיוחד) (להלן – הנתבעת ו/או מבטחים ו/או הקרן ו/או קרן פנסיה) לשחרר ולפדות את כל הכספים המוחזקים ו/או המנוהלים ו/או הנמצאים, לרבות כל הקיצבאות ו/או כל כסף אחר הרשום על שם התובע, אצל הנתבעת ולהעברתם באופן מיידי לחשבון הבנק של התובע; למתן פסק דין הצהרתי לפיו המסמכים המצורפים לכתב התביעה בטלים ומבוטלים – void; למתן פסק דין הצהרתי לפיו התובע עמד בתנאים הנדרשים למשיכת כספי הקופה כקבוע בתקנון האחיד.

על פי ההלכה הפסוקה "זכויות התובע, כמו יתר מבוטחי הקרן, תלויות בהוראות התקנון אשר היו בתוקף במועד קרות הארוע המזכה" (בג"צ 932/91 קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות - בית הדין הארצי לעבודה, 16.4.92).

...

לאור כל האמור לעיל ובנסיבות המקרה, מתבקש בית הדין לקבוע כי המסמכים בטלים ומבוטלים- void ולקבוע כי יש לשחרר את כספי הקופה לתובע, או לחילופין לקבוע כי יש לבטל את המסמכים בהתאם להוראות סעיפים 14, 15 18 ו- 28 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג – 1973 (להלן- חוק החוזים) ולשחרר את כספי הקופה לתובע.

לאור כל האמור לעיל וכן לאור העובדה כי הקרן לא פעלה בהתאם להוראה סעיף 41לא. (א) לתקנות קופות גמל – לא העמידה בפני מר ישראל את מלוא המידע הנוגע לזכויות התובע בקרן לרבות דף הסבר של הנוסחה שלפיה יחושבו הסכומים שהתובע יהיה זכאי לקבל מהקופה, בזמן אמת, אין לנו אלא לקבל את התביעה ולקבוע כי הקרן לא מילאה אחר חובתה - חובת הגילוי המוגברת, כלפי התובעים (ראו עניין ח'דר).

לאור קביעתנו זו ובנסיבות בהן משולמת לתובע קצבת זקנה אשר לה קדמה קצבת נכות, אנו מורים לנתבעת להעביר לרשות התובעים את יתרת הכספים המוחזקים בקרן על שמו של התובע ולהעבירם לחשבון הבנק הרשום על שם התובעים.

סוף דבר: התביעה מתקבלת.

זהות הצדדים הנתבעת, קרן הפנסיה "עמיתים – קרן הגימלאות המרכזית של עובדי ההסתדרות בע"מ (בניהול מיוחד)" (להלן: הנתבעת" או "קרן הפנסיה"), הנה קרן פנסיה ותיקה, אשר אוחדה לכדי איגוד קרנות הפנסיה הותיקות תחת השם "עמיתים – קרנות הפנסיה הותיקות". התובעת הנה עמיתה בקרן הפנסיה הנתבעת ובמשך עשרות שנים הפקידה, באמצעות המעסיק בנק הפועלים בע"מ, הפקדות לפנסיה.

רק בשלב התשלום בפועל, הודיעה הקרן כי בשל משיכה של כספים שביצעה התובעת 30 שנים קודם לכן, בשנת 1987, עקב משיכת כספי פיצויים של כ- 7,000 ₪, הייתה טעות בחישוב הותק ולפיכך זכויותיה הצבורות של התובעת קטנו באופן משמעותי (ס' 32 לכתב התביעה).

מתן פיצוי קיום לתובעת יצור מצב לפיו היא תקבל זכויות כפולות בגין אותה תקופת ביטוח: הן כספים שמשכה מקרן הפנסיה בשנת 1988 והן זכויות בגין תקופות אלו בדמות הגדלת הקצבה.

...

בענייננו, משלא הוכח כי נגרם נזק ממשי ולנגד הנזק הפוטנציאלי והמקסימלי (לשיטת התובעת) בהיקף של כ- 18,000 ₪ נראה כי התובעת אף הניבה (או יכלה להניב) רווחים ו/או הטבות אשר קשה לאמוד אותם באופן מדויק ואף יתכן שהנם עולים על נזק זה, לצד התרשמותנו כי כאמור בהתנהגותה הפרו-אקטיבית של התובעת לא נפל פגם - הרינו סבורים כי סך של 50,000 ₪ הנו פיצוי ראוי בענייננו שעל הנתבעת לשלם לתובעת בגין עוגמת הנפש שנגרמה לה. סוף דבר: נמצא איפה שהנתבעת הפרה את חובת הזהירות שהיא חבה כלפי התובעת, כעמיתה.

אשר על כן אנו מקבלים את התביעה בחלקה ומחייבים את הנתבעת לשלם לתובעת פיצוי בסך של 50,000 ₪, שיישאו הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מיום מתן פסק דיננו זה עד ליום התשלום בפועל.