תביעות מאוחדות: אספקת שתילים פגומים וחסרים

באשר למצג השוא הנטען כלפיו אשר היתמצה בשיווק פקק דמוי פריי יצורה של הנתבעת 1 נטען כי הוא כלל לא פעל להצגת דברים שונה מעובדות המקרה באמת, והן מכירתו של פקק חלופי לנתבע 3 לאחר שהוא יידע אותו על כך, בשל מחסור בפקקים מתוצרתה של הנתבעת 1 שהיו חסרים אותה עת בשוק האינסטלציה כפי שנימסר לו מאת חברת א.א.א טסה ובחירתה של התובעת- משרקי לדחות את התביעה כנגדה רק באה ומחזקת אותן.

ביתר פירוט נטען כי בעצם קבלת אישור בדיקה שכזה חלה על הנתבעת 1 אחריות כוללת על התבקעות הפקק שכן היא לא התריעה כי המערכת מותקנת עם פקק לא מתאים ו/או לא תקין ו/או לא ייעודי , בנגוד להוראותיה שלה ולא ערכה בדיקה מספקת למערכת על כלל חלקיה.

הוצאות משפט המשמעות האופרטיבית של תוצאת פסק הדין ביחס לתביעות המאוחדות הנה דחיית תביעת שומרה באופן מלא לנוכח תביעתה באופן בלעדי את הנתבעת 1 ומבטחתה – חברת ביטוח חקלאי ואת מר מושיר טוויל אשר נימצאו כמי שאינם אחראים בדין למקרה הנידון, וקבלתה בחלקה של תביעת משרקי כנגד מר עאזם (הנתבע 3) ובה בעת דחייתה של זו כנגד הנתבעים הנ"ל שגם נתבעו על ידי הגב' משרקי.

...

עם זאת משאף לא אחד מהצדדים עתר לשומת הוצאות ספציפית ו/או פירט את ההוצאות שנגרמו לו בפועל בוודאי שלא באופן ראייתי מבוסס, לפחות, עומדים נתוני התיק האמורים לעיל והתרשמותי הבלתי אמצעית מהם, כשיקול מרכזי במסגרת הטלת ההוצאות שלעניות דעתי נצרכת במקרה זה. לאחר ששמתי שיקולים אלה לנגד עיניי, לרבות את פערי הכוחות שבין הצדדים, אני סבור כי פסיקת הוצאות משפט לטובת התובעת – משרקי כנגד הנתבע 3 על סך 10,000 ₪ עם קבלת התביעה כנגדו בחלקה והוצאות משפט על סך 15,000 ₪ לטובת כל אחד מהנתבעים האחרים עם דחיית התביעה כנגדם, הינן סבירות ביותר בנסיבות העניין.

סוף דבר אשר על כן, על יסוד המקובץ לעיל, אני קובע כדלקמן : במסגרת תביעת משרקי בת"א 28326-10-12 משרקי ואח' נ' אס- פי ואח', אני מורה על דחיית התביעה במלואה כנגד הנתבעים 1,2 ו-5, וקבלתה בחלקה כנגד הנתבע 3 מר עבד עאזם, באופן שאני מורה לו לשלם לתובעת-משרקי את הסך של 72,442 ₪ בצירוף שכ"ט עו"ד ע"ס 10,000 ₪ ובסה"כ 82,442 ₪ וזאת בתוך 30 ימים מהיום, שאם לא כן יישאו סכומים אלה בהפרישי ריבית והצמדה כחוק.

אני מורה על דחיית התביעה בת"א 43691-10-12 שומרה נ' מצרפלס ואח' במלואה.

רקע כללי: התובע, יליד 4/1965, עותר במסגרת שתי התביעות בהליך המאוחד שבפניי, לפצוי בגין ניזקי גוף נטענים שנגרמו לו בגין שתי תאונות דרכים שארעו לו ביום 22/12/08 וביום 7/8/09.

נדבך נוסף למסקנה זו הנו חוסר תום הלב וניסיון ההסתרה של התובע אודות עובדות רלוואנטיות לעברו הרפואי, מקום בו בתצהיר הבריאות (ר' נ/2) ציין כי ארעה לו תאונה אחת בלבד מיום 30/10/08, בעוד שעלה מעדותו כי הוא היה מעורב במספר תאונות (שתיים משנת 2013 ואחת משנת 2014) אשר נעדרו כל פירוט בתצהיר האמור ומבלי שניתן כל הסבר המניח את הדעת להעדר ההתייחסות אליהן (ר' ע' 14 שו' 11-31 לפרו').

מלבד המתועד ברשומה מחדר המיון אין בנמצא כל מיסמך רפואי אחר אשר יש בו כדי ללמוד אל החמרה ו/או התפתחות אודות ממצא לא תקין כתוצאה מהתאונה.

בהקשר זה יצוין כי כשעומת התובע על ידי ב"כ הנתבעת עם זאת שבתלוש השכר של חודש 8/2009 ממקום עבודתו אין תעוד אודות ההעדרות הנטענת (צורף במסגרת ת/1) ולו של יום אחד, טען כי "זה מופיע בדו"ח" (שלא צורף) תוך שסיפק הסבר תמוה לפיו ימי מחלה אלה נזקפו לחודש ספטמבר (ר' ע' 13 שו' 4-18 לפרו'), כמו גם העידר הסבר מדוע הדו"ח הרלוואנטי הנטען לא צורף מקום בו על פי עדותו הוא הגיש למקום עבודתו את אישורי המחלה (ר' ע' 12 שו' 24-32' ע' 13 שו' 1 לפרו').

...

משכך הם פני הדברים, מסקנתי הינה בכל הקשור לתאונה זו כי אף אם נפגע התובע בה, לכל היותר נגרמה לו פגיעה של מה בכך שאינה עולה כדי "נזק גוף" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק הפיצויים וכבר נפסק בנסיבות אלה כי לא כל פגיעה של מה בכך מהווה נזק גוף כהגדרתו של זה בחוק הפיצויים (ר' רע"א 11467/03 פודי מוחמד נ' אליהו ציון [פורסם המאגרים] (23/3/04)).

לא נעלם מעיני כי אמנם צורפה במסגרת ת/2 קבלה אודות עלות הפינוי של התובע לבית החולים באמצעות מד"א בקשר עם התאונה השניה, אולם מקום בו הגעתי למסקנה בעניין אופי הנזק אשר אינו מזכה בפיצוי ומקום בו לא צורף דו"ח הפינוי עצמו (הרלוונטי לתאונה זו), אין מקום להכיר בהוצאה זו. לאור כל האמור, דין התביעה בגין התאונה השניה להידחות.

סוף-דבר: הנה כי כן, לאחר עיון ובחינה של מכלול חומר הראיות שהונח בפניי ולרבות עדות התובע, מסקנתי הינה שהנזק שאירע לתובע בכל אחת מהתאונות הינו "נזק של מה בכך" שאינו מצדיק פיצוי, ובפרט בכל הקשור לחוסר הוכחת כל נזק מיוחד שנגרם לתובע (הפסד השתכרות בעבר, הוצאות ועוד).

לאור כל האמור, דין התביעות להידחות.

ככל שנוסק הפער בין עלות מניעת הנזק לבין חומרת התוצאה, וככל שעלות אמצעי מניעת הנזק – שהמזיק יכול היה לספק ולא סיפק – היא מועטה, הנטייה תהיה לראות במזיק כמי שהפר את חובותיו כלפי הניזוק (ע״א 1439/90 מדינת ישראל (רכבת ישראל) נ' הום – חברה לביטוח בע"מ, פ"ד מז(2) 346, סעיף 23 לפסק הדין (1993); ע"א 9073/09 אסותא-מרכזים רפואיים בע"מ נ' שרף (פורסם בנבו, 14.6.2011); ע"א 4486/11 פלוני נ' פלוני (פורסם בנבו, 15.7.2013).

סעיף 5(א) לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין) אשר מבסס את הגנת "היסתכנות מרצון" קובע כדלקמן: "בתובענה שהוגשה על עוולה תהא הגנה שהתובע ידע והעריך, את מצב הדברים שגרמו לנזק וכי חשף עצמו או רכושו למצב זה מרצונו". הגנה זו סויגה בפסיקה והמבחנים שנקבעו להפעלתה מצמצמים עד מאוד את המקרים בהם ניתן להחילה.

התנאי השלישי הוא כי הניזוק יחשוף עצמו לסיכון מרצון, אשר צריך שיתקבל בהכרה ברורה של הסכנה, בידיעת הניזוק את זכותו להישמר מפניה, ומתוך בחירה חופשית ונטולת פגם להסתכן בכל זאת (ראו: ע"א 285/73 טרמפולין וציוד ספורט ישראל בע"מ נ' נחמיאס, פ"ד כט(1) 63 (1974); ע"א 11172/05 אלון נ' חדד (פורסם בנבו, 21.10.2009); ע"א 544/10 פלונית נ' עריית כפר קאסם (פורסם בנבו, 12.3.2013); ע"א 3388/12 נהרות משלחות ראפטינג בע"מ נ' עיזבון המנוח שלמה חרובי ז"ל (פורסם בנבו, 13.4.2014); ע"א 335/59 ריחני נ' צדקי, פ"ד טו 159 (1961)).

הנתבע לא הרים נטל זה. מעבר לנדרש, עסקינן בתאונה שארעה במהלך עסוקו של התובע בעבודה שהוטלה עליו ועל פני הדברים לא עולה כי הוא חרג מההוראות שניתנו לו על ידי מעסיקו, וכל שעשה הוא להעמיס לוחות מתכת כפי שהתבקש ממנו במהלך יום העבודה (ראו בין היתר: ע"א 10078/03 שתיל נ' מקורות חברה למים בע"מ (פורסם בנבו, 19.3.2007); ע"א 655/80 מפעלי קירור בצפון בע"מ נ' א' מרציאנו, פ"ד לו(2) 592 (1982); ע"א 5/65 המוסד לביטוח לאומי נ' שירות נמלים מאוחדים בע"מ, פ"ד יט(3) 205 (1965)).

כאמור, גם אם נצא מתוך הנחה כי הקישיון שמציג התובע באצבע השלישית הוא אכן קיים ולא תולדה של חוסר שתוף פעולה, הרי מדובר בתופעה תגובתית נפשית ולא אנטומית פיזיולוגית ובהיותה כזו ניתנת לטפול, אולם לפניי לא הוצגו נתונים שמאפשרים קביעות במישור זה. לשלמות התמונה יצוין כי ד"ר אנג'ל המומחה מטעם התובע לא מייחס את המיגבלה באצבע השלישית לתופעה תגובתית נפשית אלא לקיצור בגידים המכופפים של האצבע השלישית, דהיינו למימצא פתולוגי, בעוד שמומחה בית המשפט שלל כל ממצא פתולוגי ביחס לאצבע השלישית.

...

סיכומם של דברים שלא שוכנעתי כי קביעותיו של המומחה שגויות או כי יש למנות מומחה נוסף או לקבוע אחרת בעניין הנכות הרפואית שלא כעמדתו של המומחה.

לאחר ששקלתי את השיקולים לכאן ולכאן, סבורני כי יש להעמיד את הנכות התפקודית ואת הגריעה מכושר ההשתכרות בהתאמה לנכות הרפואית.

לאחר שהוצבו את הנתונים הרלוונטיים, נעבור לחישוב הנזקים: נזק לא ממוני: בשים לב לפגיעתו של התובע, הטיפול הרפואי שקיבל, גילו, שיעור הנכות וימי האשפוז – אני קובע כי הפיצוי בגין הנזק הלא ממוני עומד על סך של 60,000 ₪.

מה גם, שאם שווי הסחורה הוא 200,000 ₪ מלכתחילה (מבלי להתייחס לטענה בדבר אי הספקה במועד וגרימת נזקים נטענים למבקשים מבחינת אובדן רווח והכנסות פוטנצייאלי– דבר שהם יכולים לתבוע באופן עצמאי לאחר התשלום של החוב, להבדיל ממקרה בו טוענים לסחורה פגומה או חסרה למשל שגם בגינה עת מדובר בעילה שטרית עליהם לתבוע באופן עיקרוני בנפרד אולם טענה זו קל יותר להיתמודד איתה אחד לאחד) – ועד לאותו מועד ביצוע אספקת סחורה זו לא היו כל חובות, מדוע לא דרשו השבה של שטר שמילאו ע"ס של 300,000 ₪? וממה נפשך? המבקשים טוענים כאמור ששיק הבטחון נימסר ריק והמשיבה היא זו שמילאה סכום של 300,000 ₪ ותוהים מ"איפה צץ סכום זה" (ס' 14 לבקשה).

...

הרי הסחורה בסופו של דבר תימכר, וחלקה אף נמכרה לשיטתם, ואז יש בכך גם לקזז את הנזק שנטען.

מה גם, שאם המבקש 1 לא קשור כלל לחברה שהוקמה על ידי המבקש 2 ואחיו, מדוע לא דאג להחזיר לידיו השיק המשוך על חשבונו הפרטי? מקובלת עליי טענת המשיבה, שהמבקשים "מעולם לא טענו כאילו השיק לא שימש את פעילותם מול המשיבה בגין הזמנות החברה" (ס' 10 לסיכומי המשיבה) וכי "לא טענו שביקשו לקבל את השיק בחזרה" (שם, ס' 16), וכי "ברור לכל בר דעת, כי רק כאשר קיימת חברה יש צורך בשיק פרטי (שהרי קודם לכן החיובים הינם פרטיים ממילא)" (ס' 11 לסיכומי המשיבה).

סבורני כי המקרה הנדון נמנה על אותם מקרים ולו בשל המתכונת שהוגשו כתב ההתנגדות והסיכומים שטענותיהם אינם נתמכים כדבעי בראשית ראיה וההגנה ניתנת להם דווקא מתוך לימוד התביעה עצמה (להבדיל מההגנה) ועל כן אני מתירה רשות להתגונן תחת הפקדה של 40,000 ₪ בקופת בית המשפט עד ליום 1.12.20.

כידוע, "בהעדר הנמקה מספקת לא מתאפשרת ביקורת ערעורית אפקטיבית... וקשה לבחון האם מדובר בהחלטה סבירה... בהעדר הנמקה, כאמור, אין לבית המשפט שלערעור די כלים כדי לבחון את נכונות ההחלטה, ודי בכך כדי להחזיר את הדיון..." (רע"א 7677/14 פלונית נ' פלוני (19.4.2015), כבוד השופט י' דנציגר, פסקה 11.

שכן וכאמור, על-פי תקנה 40(א) בתקנות סדר הדין האזרחי, סמכותו של בית המשפט לאחד את דיון במספר הליכים, מוגבלת רק למצב שבו כל התובענות שאיחודן מבוקש תלויות ועומדות "באותו בית משפט". אף סמכותו של נשיא בית המשפט העליון בהתאם לתקנה 40(ב) בתקנות אלו אינה חלה בנסיבות מעין אלו, מאחר שסמכותו זו מוגבלת למצב שבו "הוגשו תובענות בנושא אחד לבתי משפט אחדים של אותה דרגה במחוזות שיפוט שונים". רק בנסיבות אלו, חלה סמכותו של הנשיא להורות באיזה מאותם בתי משפט יידונו כל אותן תביעות במאוחד.

לכל היותר יכול היה המבקש לעתור למחיקת בקשת האישור (בשל חוסר סמכות עניינית או מהטעם שממילא נושא האישור יידון במסגרת הדיון בבקשת הביטול), או לבקש כי בית המשפט קמא יורה על העברתה אל בית הדין לעבודה מחמת חוסר סמכותו העניינית להדרש אל בקשת האישור (על-פי סעיף 79 בחוק בתי המשפט).

כך שאף פגם זה מצדיק את ביטול פסק הדין המאשר את פסק הבוררות.

...

על רקע האמור, נבחן את שלוש החלטותיו של בית המשפט קמא.

עם זאת, אף אם הדבר בבחינת למעלה מהדרוש, ראינו לנכון להעיר בקצרה ובלי שיהיה בכך כדי לחייב את הערכאה אשר בסופו של דבר תידרש לגופם של דברים, כי נראה לכאורה כי הסעד הזמני שנתן הבורר מעלה קשיים רבים.

ראו בין השאר, את הנחיית היועץ המשפטי לממשלה שמספרה 4.1111, בעניין "דרכי הטיפול של רשויות המדינה בכתבי סירוב המוצאים על-ידי בתי דין דתיים". - סיכום ותוצאה מכל הטעמים שפורטו וכאמור, הערעור מתקבל.