תביעות לשון הרע נגד פרסומים על פעוטונים

בתיק שבפנינו מתבררת תביעת לשון הרע שהגישה התובעת, נגד שלוש סייעות שיעבדו בפעוטון "הקן לגוזלים" שבניהולה.

כאשר פירסום לשון הרע נעשה בכתב, מהוה אותו פירסום "מיסמך מהותי" והתובע צריך לצרפו לכתב התביעה".

...

עוד מצאנו כי האמירות אינן חוסר תחת הגנת סעיף 15(3) לחוק.

יחד עם זאת, שוכנענו כי עצם הפרסום להורי הילדים, לא נעשה בתום לב, וכי לכל אחת מהנתבעות היו שיקולים זרים בעצם הפרסום.

בשים לב לכל אלה, אנו קובעות כי הנתבעות ישלמו לתובעת פיצוי בגין לשון הרע כדלקמן: א. הנתבעת **** תשלם פיצוי בסך 15,000 ₪.

האם התובעת זכאית לפיצויים בהתאם לחוק איסור לשון הרע, תשכ"ה- 1965 (להלן: החוק) בגין פירסום "פוסט" שכתב הנתבע בעמוד ה"פייסבוק" שלו בנוגע לפעוטון שמפעילה התובעת בביתה, ושהתפרסם לאחר מכן באתר "אשקלונים"? רקע וטענות הצדדים התובעת מנהלת בביתה פעוטון הידוע בשם: "הפעוטון של סופי" (להלן: הפעוטון).

על ההקשר הראוי של הפירסום באנטרנט ניתן ללמוד מהדברים הבאים: "הזכות לשם טוב ולכבוד אינה מתאיינת במרחב הוירטואלי ואין להסכין עם הילכדותה ברשת. יש לציין כי גם אם מתגברים על "מחסום האנונימיות" ומגיעים לשלב של הגשת תביעה נגד נתבע ידוע, שאלה היא האם ראוי להחיל את דיני לשון הרע הקיימים על פרסומים משמיצים באנטרנט (ראו למשל יובל קרניאל "אנונימיות ולשון הרע באנטרנט – בין חופש ביטוי להפקרות", פורסם באתר המכון הישראלי לדמוקרטיה).

...

ברור כי יש דרך נכונה להביע ביקורת והדרך בה נקט הנתבע גבולית מבחינת האיזון בחוק, עם זאת, מאחר והנתבע פעל בתמימות, מתוך סערת רגשות ומאחר והיה בסיס לתחושותיו, אני סבור כי אין זה המקרה בו ראוי לחייבו בתשלום פיצויים בגין הדברים שנכתבו, ולכל היותר היה מקום לחייבו בפיצוי סמלי לטובת התובעת.

סוף דבר בני זוג חשו כי בנם לא מטופל כראוי בפעוטון בניהול התובעת.

על כן, התביעה נדחית.

לפני תביעת לשון הרע בגין פרסומים בפייסבוק שבצעה הנתבעת, אשר ביתה שהתה בגן של התובעץ 2, כאשר הייתה פעוטה כבת 3.

וראו גם סעיף 6 לתצהירה של גב' סבטלנה בו נרשם אודות ההשפעה של הפירסום על הורים של ילדי הגן.

שיקולים נוספים בעיניין גובה הפצוי - לקולא/לחומרה הגב' לילך כתבה לנתבעת כי הדברים שכתבה מהוים הוצאת דיבה: "היי, אני מקוה שאת רואה מה את כותבת זאת הוצאת דיבה לשמה!!! אני מעבירה את זה הלאה...וחבל שבדיוק את ההפך רשמת על הגן!! אני עובדת בגן כבר 10 שנים עם מצלמות ואין על מהנהלת שלי !!! גן אושרית גן פעוטון חג'ג'". אותה פנייה אולם לא גרמה לנתבעת לחזור בה מדבריה, או לשקול צעדיה, ותחת זאת היא ענתה: "חמודה את והמנהלת שלך יכולות לקפוץ לי בנעלי פונפון........לא רואה אתכם ממטר תתבעי כמה שבא לך. זו האמת תתמודדו איתה!!! כעובדת ברור שתהייה לויאלית למקום הפרנסה שלך ותשבחי את הגן.". לא זו אף זו הנתבעת אף המשיכה לפרסם לשון הרע נגד התובעות כאשר היא מציינת שהגיעה עם התובעת 2 למישטרה ולבית משפט, וכי מה שארע עם הבת שלה ארע בזדון וכי הבת שלה עברה היתעללות נפשית ופיזית בגן.

...

לאור כל השיקולים לעיל אני קובעת שהנתבעת תשלם לתובעת סך של 45,000 ₪.

לא מצאתי לנכון לקבוע שהנתבעת תתנצל כלפי התובעות, שכן התובעות יכולות להפיץ את פסק הדין הנ"ל אשר הינו פומבי ובכך דומה כי די. לסיכום הנתבעת תשלם לתובעת 2 סך של 45,000 ₪, וזאת תוך 30 יום מהיום (סברתי שיש מקום לפסוק פיצוי לטובת התובעת 2 ולא לטובת הנתבעת 1, שכן שמה הטוב של התובעת 2 הוא שנפגע בעצם).

אני פוסקת כי הנתבעת תשלם לתובעת 2 שכ"ט עו"ד בסך של 11,700 ₪.

לגבי חלק קטן מהפרסומים המשיב הכחיש כי הוא פירסם אותם, ולא הובאה ראיה כלשהיא שהם פורסמו על ידו, כך שאין לייחס להם משקל.

אשר לארוע בהפגנה, לטענת המשיב הוא צילם בהפגנה כדי להעביר חומר לכלי תיקשורת, ותוך כדי צלום של סירטון וידאו הוא היתייחס למחדלים של הערייה, לשיטתו, בכך שניתן היתר לפתיחת הפעוטון.

ככלל, המקום לבירור טענות כנגד פרסומים מכפישים הוא בהליך של תביעה אזרחית בגין לשון הרע, וזאת בין על דרך בקשה לצוו מניעה ובין על דרך תביעת פיצויים.

...

לאור האמור, אני סבור שבכל הנוגע לפרסומים שלענייננו, למעט אחד מהם, אין מקום לדון בהם במסגרת בקשה למתן צו למניעת הטרדה מאיימת.

הפרסום היחיד אשר לגביו אני סבור כי יש מקום ליתן צו למניעת הטרדה מאיימת הוא זה של תמונת החדר בביתה של המבקשת.

מהצד השני, דומה כי אין ערך ציבורי רב בפרסום התמונה, שכן את הטענה לביצוע עבירות בנייה ניתן להעלות גם בלעדיה, אולי בגוון פחות "צהוב". בנסיבות העניין, הפרסום החוזר ונשנה של התמונה – והמשיב אינו מסתיר את כוונתו לשוב ולפרסמה – עולה לדעתי כדי הטרדה מאיימת, במידה המצדיקה מתן צו לפי חוק מניעת הטרדה מאיימת, אף בהתחשב בריסון ובצמצום שיש לנקוט בעת דיון במניעת פרסומים לפי חוק זה. לאור כל האמור, הצו שניתן על ידי ביום 11.8.2020 – מבוטל.

כתב התביעה הארוע נשוא התביעה היתרחש ביום 27.7.11 בשטח הפעוטון אשר בהנהלת התובעת בישוב ביריה, עת ביצעה התובעת שיבוץ שבועי לעובדי הפעוטון.

בפיסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' דיין - אורבך (ניתן ביום 8.2.12) תוארו השלבים: "תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהוה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מיתקיים יסוד הפירסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם ניכנס הפירסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להדחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפירסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפירסום וענין צבורי. אם הפירסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפירסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפירסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". התבטאויות הנתבעת, בנוסח "אלוהים ישלם לך ולמשפחתך בתרופות" ו"שכל הכסף ילך תרופות" אינן מהוות לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, מאחר ואינן כוללות אמירה מהותית אשר יש בה כדי להשפיל התובעת או לבזותה בעיני "האדם הסביר". דבריה של הנתבעת נאמרו בשעת כעס, עקב סיכסוך אשר היתנהל בין התובעת לבינה.

...

בפסקה 6 לפסק דינו של השופט עמית בע"א 751/10 פלוני נ' דיין - אורבך (ניתן ביום 8.2.12) תוארו השלבים: "תרשים הזרימה בתביעת לשון הרע הוא כלהלן: בשלב הראשון נבחנת השאלה אם הביטוי מהווה לשון הרע על פי אחת מארבע החלופות בהגדרה על פי סעיף 1 לחוק, והאם מתקיים יסוד הפרסום כמשמעותו בסעיף 2 לחוק. רק אם התשובה חיובית עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הביטוי נהנה מאחת החסינויות המוחלטות (פרסומים מותרים) הקבועות בסעיף 13 לחוק. אם נכנס הפרסום לד' אמות אחת החסינויות – דין התביעה להידחות. אם לא כן, אנו עוברים לשלב הבא ובוחנים אם הפרסום מוגן על פי אמת המידה הקבועה בסעיף 14 לחוק על שתי רגליה – אמת בפרסום וענין ציבורי. אם הפרסום אינו נהנה מהגנה זו, יש להמשיך ולבחון אם הפרסום מוגן בתום ליבו של המפרסם, בגדר אחת מהחלופות הקבועות בסעיף 15 לחוק במשולב עם חזקות תום הלב בסעיף 16. היה ונתברר כי הפרסום אינו נהנה מהגנת סעיף 14 און מהגנת סעיף 15, או אז עוברים לשלב הרביעי של הסעדים". התבטאויות הנתבעת, בנוסח "אלוהים ישלם לך ולמשפחתך בתרופות" ו"שכל הכסף ילך תרופות" אינן מהוות לשון הרע, כהגדרתו בסעיף 1 לחוק, מאחר ואינן כוללות אמירה מהותית אשר יש בה כדי להשפיל התובעת או לבזותה בעיני "האדם הסביר". דבריה של הנתבעת נאמרו בשעת כעס, עקב סכסוך אשר התנהל בין התובעת לבינה.

הדברים שנאמרו בתא (מחוזי ת"א) 1645/97 קריב מערכות בנייה (תל אביב) בע"מ נ' נוריאל, (פורסם בנבו, 28.7.2004) מתאימים אף לענייננו: "לטעמי, ועל-פי השקפתי, פרשנות אובייקטיבית של משמעות הדברים שנאמרו ע"י הנתבעים (אם נאמרו), מלמדת כי אין לראות בדברים משום לשון הרע. עסקינן באמירות קלילות יותר, או קלילות פחות, ואף אמירות בוטות ומשמיצות, שנאמרו במסגרות פרטיות מצומצמות, על רקע כעס ואי שביעות רצון כלפי התובעת. אמירות שבאו להביע מורת רוח ותסכול. משכך, נאמרו הדברים בחוסר שיקול דעת ולעיתים ברגשנות יתר או תוך התבטאויות כעוסות ובלתי נשלטות". לעניין ההתייחסות השיפוטית לאמירות בנוסח קללות וגידופים ראה בספרו של המלומד אורי שנהר, דיני לשון הרע, תשנ"ז – 1997, בעמוד 131: "קללות וגידופים מהווים לצערנו חלק מהחיים החברתיים במדינה, ולפיכך קיים חשש שהכרה שיפוטית גורפת בגידופים כב'לשון הרע' תביא להצפת בתי-המשפט בתביעות שזו עילתן. זאת ועוד: ככל שהשימוש בגידופים שכיח יותר, כך נעשית פגיעתם לקשה פחות, עד כי אמירת גידופים מסוימים בנסיבות מסוימות לא תגרום עוד לפגיעה ממשית". מאחר והגעתי לכלל מסקנה כי דבריה של הנתבעת אינם מהווים לשון הרע כמשמעה בחוק, הנני דוחה את התביעה.