תביעות לפרוק שיתוף במקרקעין בין יורשי שלושה אחים

הצדדים לתיקים אלו הנם יורשיהם של שלושה אחים- מר עבד אלכרים דעיבס ז"ל, מר תאופיק דעיבס ז"ל ומר סאלח דעיבס ז"ל. שלושת האחים המנוחים, המורישים, הנם בבניו של המנוח מר יוסף דעיבס ז"ל. כאשר אתייחס לשלושת האחים המנוחים יחדיו יקראו להלן "הבנים". כאשר אתייחס לכל אחת מקבוצות המתדיינים, בניו של כל אחד מן הבנים יקראו להלן "קבוצת עבד אלכרים ז"ל", "קבוצת תאופיק ז"ל" ו"קבוצת סאלח ז"ל".

ככל שהייתה חלוקה בפועל של החזקה בחלקה כלשהי, אין בכך כדי להצביע על הסכמה לחלוקת הבעלות בהתאם, קרי לפרוק השתוף, אלא לחלוקת חזקה זמנית.

ת.א. 11591-09-08- בימ"ש בעכו בפני השופט ג'מיל נאסר בתיק זה הגישו התובעים כאן תביעה לפירוק שתוף במקרקעין ביחס לחלקות אחרות בהן ירשו זכויות מאביהן אשר ירש אותן מהסב.

בסעיף 7ב לתצהירו הוא מצהיר- " הריני להצהיר בזאת כי אבי ואחיו ביצעו חלוקה ורכוז של כל הנכסים והחלקות שקבלו מאביהם בירושה." בסעיף 12 הוא מצהיר- "הריני להצהיר בזאת, כי עקרונית בין יורשיו של המנוח יוסף דעיבס ז"ל, קיים הסכם חלוקת עזבון, והן הסכם חלוקה בעין של כל הנכסים שקבלו בירושה, וזאת כפי שפורט לעיל, כאשר כל אחד מהיורשים מחזיק בחלק שקבל באופן ייחודי ובלעדי, ללא כל תלות במשנהו, או ללא כל היתנגדות ו/או תביעה ו/או דרישה ו/או טענה ו/או הסתייגות מטעם מי מהאחים." בסעיף 13 הוא מצהיר- "...בפועל, אכן קיימת חלקוה, וזאת על פי הסכם שנכרת בעל פה ובהתנהגות בין כל יורשיו של המנוח יוסף דעיבס ז"ל, וזאת מאז תחילת שנות ה 70 של המאה הקודמת, הסכם אשר קוים על ידי כולם ללא כל עוררין מצד מי מהיורשים, וזאת במשך למעלה מארבעים שנה..." בסעיף 17מיפרט את מקור ידיעתו- "הריני להצהיר בזאת, כי כל העובדות ידועות לי מידיעה אישית וישירה, וזאת בשים לב, כי אבי ז"ל סיפר לי את העובדות הנ"ל, אך אני נכחתי עת הכנת התצהיר וחתימתו ע"י אבי ז"ל. בנוסף ברצוני לציין, כי אבי ז"ל שאינו יודע קרוא וכתוב, תמיד נעזר בי לטפל בכל הקשור בקרקע שבבעלותו, לרבות החלקות אשר קיבל בירושה. כן יצוין כי תצהיר זה נערך ע"י בהסתמך על רשימות מפורטות שהוכנו ע"י יחד עם אבי ז"ל." בחקירתו הנגדית נישאל באשר למקור ידיעתו והשיב כי לא היה בחלוקה בין אביו לבין דודיו (עמ' 36 ש' 26 עד 33)- "ש. בשנת 1985 היית האיש המשכיל במשפחה, אתה מורה.

...

לאור כל האמור לעיל יש לשוב ולבחון את שתי התביעות המונחות לפני.

מאחר ומדובר בתביעת חזקה בלבד, ולא בתביעת פירוק שיתוף, דין התביעה להידחות.

לפיכך, דין תביעה זו להידחות.

על המקרקעין קיימים שלושה מבנים: דירת מגורים בצידה הצפוני של החלקה.

ביום 6.7.03 הגיש המשיב 1 תביעה לפינוי וסלוק יד כנגד אחיו ושני המבקשים וביום 10.1.07 הגיעו הצדדים להסכמה לה ניתן תוקף של פסק דין ולפיה התחייבו המבקשים כמו גם אביהם כי החל מיום חתימת ההסכם יחלקו שווה בשווה בהוצאות ובהכנסות בנוגע לחלקה לרבות דמי שכירות, הוצאות שוטפות, אחזקה וכיוצ"ב וכן כל אחד מהצדדים מתחייב שלא לתפוס חזקה בלעדית במיגרש.

המבקשים הסבירו כי לאביהם ולאבי המשיבים שתי קרקעות שאותן ירשו מהוריהם, האחת נשוא התביעה דנן ברחוב מחנה יהודה ואילו השניה ברח' הבעל שם טוב.

המבקשים הסבירו כי אבי המשיבים נהג באביהם בחוסר תום לב והציג בפניו מצגי שוא על מנת לגזול ממנו חלק נכבד מזכויותיו, לפיכך הגישו המבקשים תביעה כנגד המשיבים ואביהם בבית משפט השלום ברמלה, ובמענה לתביעת המבקשים הוגשה תביעה שכנגד ע"י המשיבים לפרוק השתוף ולתשלום דמי שימוש ראויים, על כן טענו המבקשים כי טענות המשיבים במהותן הן טענות הזהות לטענות שהעלו בכתב התביעה שכנגד (בבית המשפט ברמלה) ולמעשה נוצרה היתדיינות כפולה העשויה להביא למתן החלטות סותרות.

...

אני סבורה כי התייצבותו של המבקש 2 בבקשת הרשות להתגונן הינה פרוצדוראלית בלבד וככזו יש אין מקום ליתן כנגדו פסק דין בשלב מקדמי זה של הדיון.

טענה זו עומדת בנטל הנדרש ועשויה להיות האפשרות כי המשיבים חרגו מהוראות ההסכם ובחרו שלא לפעול על פיו, ככזו על המבקשים יהיה להרים את נטל ההוכחה ועומדת לפניהם דרך ארוכה לעשות כן. סוף דבר שבתי ועיינתי בטענות הצדדים ובפרוטוקול הדיון מיום 12.1.2014.

לאחר שהתרשמתי כי המבקשים העלו טענות באשר להסכם אשר נערך בין הצדדים והציגו לפני טענות הגנה ראויות כנגד התביעה לסילוק היד, נחה דעתי ליתן למבקשים את הרשות להתגונן בפני התביעה דנן.

בית משפט השלום בירושלים ת"א 11458-04 מואסואס נביל ואח' נ' יורשי יוסף אסחאק מואסואס ואח' בפני כב' השופטת רנר שירלי תובעים 1.מואסואס נביל 2.מואסואס ואיל 3.אלסיפי נבילה ע"י ב"כ עו"ד מוחמד דחלה נתבעים 1. ח'יריה שחאדה טחאן מואסואס 2. אסחאק יוסף מואסואס 3. הית'ם יוסף מואסואס 4. היימן יוסף מואסואסה 5. מוחמד יוסף מואסואסו 6. הוניידה יוס, מואסואס 7. הנאדי יוסף מואסואס ע"י ב"כ עו"ד מנחם בלום פסק דין

מאחר והזכויות בנכסים רשומות כאמור על שם אסחאק מוחמד מוואסוואס ולא על שם מי מהצדדים להליך הנוכחי, התביעה איננה לפרוק שתוף במקרקעין בהתאם לסעיף 37(א) לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969 (ר' ת.א. 6030/03 א. איילון ובניו יזום פיתוח ונופש בע"מ נ. רון ב. ישי והאסמכתאות הנזכרות שם) אלא למעשה לחלוקת השמוש בהם בהתאם להקף הזכויות הנטענות.

בכתב ההגנה המקורי לא הועלה כל הסבר בעיניין זה. בכתב ההגנה המתוקן נטען כי ההסבר לכך הוא שהבן השני, אבי התובעים, היה חירש אילם ולא ידע קרוא וכתוב והזכויות הועברו לבן יוסף מתוך הבנה שהוא ידאג לאחיו ולשלושת אחיותיו.

מעבר לנדרש יצויין כי ככל הנוגע לנכס בואדי אלג'וז אשר בו שלוש דירות, כמפורט קודם לכן, עד למועד הגשת התביעה ספק אם החזיקו הנתבעים מעבר לזכויותיהם בו. אשר לנכס בעיר העתיקה, מעדויות התובעים אשר היו נאמנות עלי עולה כי כלל לא ידעו על טענת הנתבעים לזכותם הבלעדית בנכס אלא בסמוך להגשת התביעה (ר' עדותו של התובע 1 בעמ' עדותו של התובע 1 בעמ' 12, שורה 28 – עמ' 13, שורה 9 ; עדותו של התובע 2 בעמ' 15, שורה 31 - עמ' 16, שורה 2; שורות 22-18; עמ' 17, שורות 25-23; עדותה של התובעת 3 בעמ' 22, שורות 22-15; עמ' 23, שורות 5-3).

...

אני מורה על חלוקת השימוש בהתאם למצב הזכויות כמפורט לעיל.

לצורך מימוש פסק הדין אני ממנה את עורכי הדין דחלה ובלום במשותף, בכפוף להסכמתם, ככונסי נכסים לביצוע הסדרי החלוקה בהתאם לחלוקת הזכויות.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 20,000 ₪.

כתבי הטענות על פי כתב התביעה ביום 13.7.56 נערך הסכם בין משה מוסאיוף, יורשי המנוח אהרן מוסאיוף (אבי התובעים) ויורשי המנוח אברהם מוסאיוף (סבו של הנתבע) עליו חתום גם אבי הנתבע – אריה מוסאיוף – אחד מבניו של אברהם מוסאיוף אשר על שמו רשום המיגרש נשוא התביעה, המפרט בין היתר כיצד יחולקו המגרשים שצויינו בהסכם בין הצדדים לו. בסעיף טו להסכם נקבע כי כל המגרשים שפורטו וביניהם המיגרש נשוא התביעה, שייכים לשלושת הצדדים בחלקים שוים למרות שאינם רשומים בספרי האחוזה על שם כל השותפים.

על פי כתב התביעה השותפות בין יורשי הסב קיימת, מעולם לא פורקה ונכסי השותפות לא חולקו בין היורשים, לפחות לא לגבי המיגרש נשוא התביעה.

לטענת הנתבע פסקי הדין הותירו זכות תביעה לצדדים לפרוק שתוף בנכסים אחרים שלא נכללו בגדר המחלוקת שנדונה באותם פסקי דין.

לחילופין נטען בכתב התביעה שכנגד כי ככל שבית המשפט יקבע כי יש תוקף להסכם משנת 1956 וכי הוא מחייב, אזי יש להורות על ביצועם של סעיפים שונים בהסכם אשר טרם בוצעו ויש להצהיר כי נכסי מקרקעין נוספים אשר אינם נזכרים בהסכם שייכים לשותפות (ר' סעיף 11 ו-24 לכתב התביעה שכנגד).

התביעה מבוססת על הסכם משנת 1956 המתייחס בין היתר גם למגרש זה. בפסק הדין שניתן בשנת 1980 על ידי כב' השופט משה כהן נקבע כי לא הוכח במידה מספקת כי ההסכם משנת 1956 משקף הסכם לבצוע שכן האחים פעלו במשך השנים לאו דווקא לפי ההסכמים ויש אף סימוכין לעדויות התובעים בהליך זה כי האח השלישי שיורשיו תבעו באותו הליך זנח את ההסכם ולא עמד על קיומו.

...

מאחר ולא שוכנעתי במידה מספקת כי אכן משקף ההסכם משנת 1956 הסכם לביצוע וכי לא נזנח במהלך השנים, לא ראיתי צורך לדון ביתר טענות הנתבעים בדבר שהוי, התיישנות השתק פלוגא והשתק שיפוטי.

התוצאה היא שהתביעה נדחית.

התובעים ישלמו לנתבע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד בסך של 15,000 ₪.

הבעל עמד על תביעתו, האשה הסכימה לגירושין אך דרשה את קבלת חלקה ברכוש המשותף (שלוש הדירות) עם הגירושין, הבעל רצה לדחות את חלוקת הרכוש עד לאחר שיסתיים משפטו, לטענתו אי אפשר היה לפרק השתוף בגין העיקולים.

בדיון ביום א' בשבט התשע"ה (21.1.15) העלה הבעל טענה על חוב לבן בסך מיליון וארבע מאות אלף ש"ח, בדיון ביום ה' בשבט התשע"ה (25.1.15) העלה הבעל טענות בדבר חובות לאחיו ולאחותו, הגיש מכתב בכתב ידו של אחיו התובע חוב וטען על דירה ברחוב [ב'] שהייתה שייכת לאמו וקיבל אותה על פי צוואה ולפיכך אין לאשה זכויות בדמי מכירתה.

משכך, חלוקת הדירות היא חלוקת רכוש משותף ודרישת האשה היא לקבל רכוש השייך לה והרשום על שמה, זכות החלוקה נובעת מבעלותה בנכסים ומזכותה לפירוק השותפות עם הגירושין מצד אחד, ועל פי סעיף 37 לחוק המקרקעין המאפשר פירוק שתוף במקרקעין, עם דרישתו של אחד הצדדים לפירוק השתוף, מהצד האחר.

אלא שבפעם ב' חסו על הבעל שלא יעני ופרקו העול מעליו על הצבור, אבל בפעם א' – צריך עיון לחלק.

ולא נראה דבפרק יש נוחלין (בבא בתרא דף קלט, א) איבעיא ליה אי בעל בנכסי אישתו לוקח הוי או יורש הוי – דאי לוקח הוי לא יפרע לבעלי חובות של אישתו שלוותה קודם ואפילו מנכסי מלוג שלה, ואם יורש הוי יפרע מנכסי מלוג שלה כמו יורש שפורע חובות אביו מקרקעי.

...

] נראה לי כי הצדק דורש והדעה נותנת שבן זוג אחד אינו יכול ואינו צריך להיות הנהנה מהשותפות עם בן הזוג השני בנכסי המשפחה, בלי לשאת גם בעול החובות שנעשו בייצור או ברכישת הנכסים או בהוצאות השוטפות של המשפחה.

לאור כל האמור לעיל יש לדחות את ערעור האיש.

מסקנות לאור בית הדין קובע כדלהלן: הערעור נדחה.