תביעות כספיות ושכנגד בגין שירותי פרסום

לפניי תביעה כספית בסך 7,738 ₪ שעניינה שוברי חופשה שרכשו התובעים ביום 23.1.2020 מאתר הנתבעת, אשר פועל תחת השם המסחרי "גרופון". המדובר בארבעה שוברי חופשה כולל טיסות לאתר נופש "מאמאמיה" שברומניה בחודש יוני 2020.

בית המשפט המחוזי בירושלים קבע בעיניינה של הנתבעת דנן ובענייניה של חברת "באליגם" כי חברה אשר מפרסמת את השוברים, מציעה אותם לציבור ואף גובה את התשלום בגינם היא "עוסק" בהתאם לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, כך שיש לראות בנתבעת כ-"מי שמוכר נכס או נותן שירות דרך עיסוק, כולל יצרן" (ת"צ (מחוזי ירושלים) 58855-09-16 לימור ואח' נ' סיטי לייף סטייל בע"מ ואח' (10.4.2018)), וזאת בנגוד לנטען בטופס תנאי השמוש, כך שעסקינן בתנאי מקפח בחוזה אחיד.

בנוסף, עיון במאגרי מידע מלמד כי נגד הנתבעת ננקטו מספר הליכים משפטיים נגד הוראות שונות במסמך תנאי השמוש אשר לפי הנטען הן תניות מקפחות (ראו למשל: ת"צ (מחוזי מרכז) 12001-10-13 פריזנט ואח' נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ ואח'; ת"צ (מחוזי מרכז) 16861-10-13 גבאי נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ, 7.8.2017), אשר הסתיימו בהסכם פשרה שאושר על ידי בית המשפט, וכן ת"צ (מחוזי מרכז) בן דוד נ' גרופר קניות חברתיות בע"מ, אשר תלוי ועומד).

...

יפים לענייננו דברי כב' הרשמת הבכירה אביגיל פריי בת"ק (רמ') 10408-12-19 כהן פרירא נ' קשרי תעופה בע"מ (18.2.2020), אשר עוסק במערכת היחסים שבין רוכש שובר מאתר סחר אלקטרוני - כגון התובעים בענייננו - לבין בית העסק שאמור היה לספק את מימושם, כדוגמת כנפי משק בענייננו: "אין מחלוקת בין הצדדים כי בין התובעת והנתבעת לא נכרת כל חוזה באופן ישיר. כל אחד מן הצדדים התקשר בהסכם מחייב עם חברת סיטי לייף סטייל בע"מ, שהפעילה את אתר באליגם... הגם שאין חולק כי התובעת מחזיקה בידיה אישורים שהונפקו ע"י הנתבעת ביחס לחבילת התיור שנרכשה על ידה, מסמכים אלה הונפקו לתובעת בהתאם לחוזה בין הנתבעת לבין באליגם אשר התובעת כלל אינה צד לו...". ובהמשך: "הנתבעת הינה סוכנות נסיעות, אשר בחרה לשווק חבילות תיור דרך פלטפורמת המכר של באליגם, אולם אין בעובדה זו כדי להקים קשר משפטי ישיר בין התובעת לנתבעת. בפסק הדין המנחה לעניין מעמדן המשפטי של סוכנויות הנסיעות- ח"א (י-ם) 804/07 דיזנהויז יוניתורס נסיעות ותיירות (1979) בע"מ נ' היועץ המשפטי לממשלה (13.10.09) נדון מצב בו מבוצעת התקשרות ישירה מול גורמים כדוגמת הנתבעת ע"י לקוחות ואחריותה לנזקי אותם לקוחות. בענייננו אנו, המרחק בין הצדדים אף רב יותר שכן אין קשר ישיר בין הנתבעת לתובעת וכפועל יוצא גם אחריותה של הנתבעת פחותה יותר". לאור קביעתי דלעיל שלפיה ההתקשרות נעשתה בין התובעים לבין הנתבעת, אשר שמה מתנוסס על השוברים, ומאחר שהנתבעת היא זו שקיבלה את התמורה בגין השוברים, ליוותה את התובעים לאחר מכן לצורך שינוי מועד החופשה, ביטול השוברים ואף התחייבה לזכות את התובעים בגינם - אין בידי לקבל את טענת הנתבעת שלפיה היא מהווה מקום לפרסום שירותים בלבד.

אשר על כן, דין התביעה להתקבל במלואה.

הנתבעת תשלם לתובעים סך של 7,738 ₪ בגין עלות השוברים שבוטלו בתוספת הוצאות משפט בסך 500 ₪.

במסגרת העיסקאות לרכישת המגרשים, בשנים 2011-2010 היתקשר כל אחד מהמשתכנים גם בהסכם עם מזיג – שלפיו התחייבו המשתכנים לשלם למזיג תמורה "בגין מכלול שירותים לרכישת המיגרש", ובין היתר שירותי שיווק פירסום ומכירות, ייעוץ תיווך וארגון, לווי בתהליך הרכישה וקבלת משכנתא, עבודות פיתוח, חתימת חוזה פיתוח מול רמ"י, ועוד (להלן: הסכמי השירותים).

לאחר שהושלמו עיסקאות הרכישה הגישו המשתכנים תביעה כספית נגד האגודה, נגד חברת השיווק, ונגד מזיג ועו"ד עמיר באופן אישי – שבגדרה ביקשו להשיב להם את אותם סכומים שנגבו שלא כדין; רמ"י צורפה אף היא כנתבעת בתביעה, ואולם לא נתבקש ממנה סעד כספי.

מזיג מוסיף וטוען כי הסמכות לקבוע שהמשתכנים נדרשו לשלם כספים אסורים נתונה אך ורק לרמ"י, ובית המשפט המחוזי חרג מסמכותו בהיכנסו לנעליה בהקשר זה. ועוד נטען כי שגה בית המשפט המחוזי בקובעו שהסכם השירותים היה הסכם פקטבי – שכן מזיג סיפק שירותים לאגודה ולמשתכנים, לעיתים תוך שנאלץ להוציא מכיסו שלו סכומים לא מבוטלים, והוא זכאי לדבריו לשכר בגין שירותיו.

...

בלא לגרוע מהאמור, בית המשפט הבהיר כי הגם שתביעתם של המשתכנים נגועה במידה מסוימת של חוסר תום לב בכל זאת יש לקבלה, וזאת לנוכח האינטרס הציבורי הגלום בתוצאה זו: "כעולה מהראיות, חלק מהתובעים חשדו בגביית הכספים האסורים, אך בכל זאת בחרו להתקשר בעסקה. לדבריהם, מתוך הבנה שזו דרכם היחידה לזכות בהקצאת מגרש ולבנות את ביתם במושב. התובעים גם חתמו על תצהירים, שבמסגרתם הצהירו כי לא שילמו לאגודה או למי מטעמה כספים נוספים מעבר להוצאות הפיתוח המאושרות, דבר שלא תאם את המציאות. למרות האמור, לאחר ששקלתי את הדברים, הגעתי לכלל מסקנה כי האינטרס הציבורי הרחב, החורג מגבולותיו של מקרה זה, מחייב את השבת הכספים לתובעים - המשתכנים בהיותם המונע היעיל של עסקאות מסוג זה". (פסקה 201 לפסק הדין).

סופו של דבר, בית המשפט הורה על חיוב האגודה, חברת השיווק, מזיג ועו"ד עמיר, יחד ולחוד, בפיצוי המשתכנים בסכום כולל של 1,746,000 ש"ח (בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 31.8.2015) וכן בתשלום הוצאות ושכר טרחת עורך דין.

דיון והכרעה לאחר שעיינתי בבקשות, בתגובות ובתשובות לתגובות נחה דעתי כי דין שלוש הבקשות לעיכוב ביצוע להידחות; ואבאר.

סוף דבר התוצאה היא שהבקשות לעיכוב ביצוע נדחות.

תביעה כספית, על סך של 134,539 ₪, בגין שירות בתחום הפירסום באנטרנט שספקה התובעת לנתבעת ותמורתו לא שולמה.

כך, נטען בתצהיר קן דרור כי "החייבים שהיקף חובם הוא כמחצית מסכום החוב הכולל, מסרבים לשלם לנתבעת בשל טענות תרמית שיש להם כנגד התובעת (!) ולפיהן השירותים שספקה התובעת כללו פעולות תרמית שמטרתן ניפוח הקף תנועת הגולשים" (סעיף 27 לתצהיר) (ההדגשה שלי – מ.י).

...

חשוב מכך, סבורני כי התנהלות הנתבעת בכל הנוגע לחובה של חברת CLEARPIER, העומד על סך של 15,000 $ ומהווה כמחצית מהיקף חובות צדדי ג', מלמדת על הבעייתיות.

מאחר ולא הוכח בענייננו כי קמה יריבות ישירה בין התובעת לצד ג', לרבות בשים לב לכך כי התובעת נדרשה להסכמתה של הנתבעת לפשרה בינה לבין הלקוח, סבורני כי בנסיבות העניין, לא עמדה הנתבעת בהתחייבותה כלפי התובעת לנקיטת "אמצעי גביה סבירים" כנגד צד ג' בכל הנוגע לתמורה המגיעה לתובעת בגין הטראפיק שסיפקה.

לפיכך, התביעה מתקבלת.

תביעה כספית שהגישה התובעת כנגד הנתבעת בגין פירסום לשון הרע.

הפירסום מסתיים במילים: "בקיצור, שומרת נפשה, פניה וכספה, תרחק". אלא, שהעובדה שמדובר בבקורת צרכנית אותנטית, אשר פורסמה במקום המיועד לכך בדף הפייסבוק העיסקי של התובעת, ובמסגרתה שתפה הנתבעת – גם אם במילים בוטות וחריפות – אודות החוויה האישית שלה מהשרות שקבלה – מצדיקה, כפי שציינתי לעיל, היתייחסות מיוחדת.

...

ואכן, בענייננו, אני סבורה כי הביקורת שכתבה הנתבעת, במקום המיועד לכך בדף הפייסבוק העסקי של התובעת, הגם שנכתבה במילים חריפות, שיקפה את החוויה האישית שלה, וככזו היא ראויה לשיתוף וחוסה תחת ההגנות הקבועות בחוק, ולפיכך דין התביעה בגינה להידחות.

סוף דבר אני מקבלת את התביעה בגין שלושת הפרסומים שביצע הנתבעת בקבוצות הפייסבוק כמפורט לעיל, ומחייבת את הנתבעת לשלם לתובעת בגינם פיצוי בסך 18,000 ₪.

אני דוחה את התביעה בגין הפרסום בדף הפייסבוק העסקי של התובעת.

לפני תביעה כספית ע"ס 2,000,000 ₪ (לצרכי אגרה), בקשר עם חובות כספיים, לכאורה, שחייבים הנתבעים לתובעים בגין שירותי פירסום ושיווק שספקו להם התובעים ושתמורתם, כביכול, לא שולמה.

יתרה מכך, גם אם משה לא היה מודה בקיומו של החוב בצורה כה ברורה ומפורשת, כפי שפורט בהרחבה לעיל, גם אז לא היה בכך כדי לסייע לו, שכן ברור כי לא ניתן לקבל את החשבונות, לא להיתכחש אליהם, להציג מצג כאילו אין הערות או השגות כלשהן לגביהם, לשלם את חלקם תוך מתן התחייבות להמשיך ולשלם את היתרה בהמשך, כמו גם להמשיך לצרוך את השירותים, ואילו שנים לאחר מכן, לאחר שהתובעים הסתמכו על המצגים הנ"ל של הנתבע ועל העידר הכחשה של החוב והמשיכו לתת שירותים, רק לאחר שהוגשה תביעה בעיניין החוב שהצטבר, להעלות לראשונה טענות נגד החוב.

...

לפיכך, לאור כל האמור לעיל, אני סבור כי התובעים הוכיחו את החוב הנטען, העולה כדי 2,240,914.08 ₪.

סוף דבר אשר על כן, אני מחייב את הנתבע 2 משה רומם, לשלם לתובעים 1,620,471 ₪ (למען הסר ספק הסכום כולל מע"מ, שהרי גם בגין מע"מ יש לשלם אגרה ויש לתבוע על כן את סכום החוב כולל מע"מ), בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום 3.4.22 ועד התשלום בפועל.

כן ישלם הנתבע 2 לתובעים את אגרות המשפט בצירוף הפרשי הצמדה וריבית כדין מיום הגשת התביעה ועד התשלום בפועל וכן ישלם הוא לתובעים שכר טרחת עו"ד ריאלי וסביר, אשר בהתחשב בתוצאה, בסכום שנפסק, בהיקף המסמכים והראיות שנדרש התובע להגיש ובהתנהלות הנתבע 2, אני מעמיד אותו על 100,000 ₪.