תביעות כספיות הדדיות בין שוכרים ובעל דירה

תביעות כספיות הדדיות שעניינן יחסי שכירות בין הצדדים.

על מנת להשיב את מצב הדירה לקדמותו נאלץ התובע לשכור בעלי מיקצוע.

במסגרת התביעה שכנגד, מבקש הנתבע לחייב את התובע לשלם לו דמי שכירות לחודש ספטמבר 2017 בסך 3,500 ₪; חובות מיסים וועד בית שהנתבע שילם בסך 2,200 ₪; תיקון דלת הכניסה – 520 ₪; הוצאות תיקון וניקיון הדירה – 6,500 ₪; פיצוי בגין הפסד ימי עבודה- 5,000 ₪.

...

לאור כל המפורט לעיל, והגם שלא עלה בידי התובע להוכיח נזק ממשי ולכמת אותו, סבורני כי דרך פעולתו של הנתבע אשר פינה את התובע מהדירה ללא הליך שיפוטי וללא בסיס בדין לעשות כן, ללא כל ספק גרמה לתובע לעוגמת נפש (ראו סעיפים 1 ו-6 לפרק ד' בכתב התביעה), בבחינת נזק לא ממוני בהתאם לאמור בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א-1970.

סוף דבר בתביעה העיקרית אני מחייבת את הנתבע לשלם לתובע סך של 15,000 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

התובעים, בני זוג, התקשרו ביום 5.6.13 בהסכם בכתב עם הנתבע, הבעלים של דירה ברח' יאשה חפץ 2 בעיר תל אביב, על מנת לשכור ממנו הדירה למשך שנה (נספח 1 לכתב התביעה) (להלן: "ההסכם" ו- "הדירה" בהתאמה).

כמו כן, יסוד גמירת הדעת נתפס כיסוד המבטא מפגש רצונות של הצדדים והסכמתם ההדדית להתקשרות בחוזה מסוים.

כמו כן, בהתאם לסעיף 10 להסכם "במידה והשוכר יהיה מעוניין לשכור הדירה לשנה שלישית, יודיע למשכיר 90 יום ממועד תום חוזה השכירות כאשר הארכת תקופת השכירות מותנית בהסכמת המשכיר, ובהתאם לדרישותיו הכספיות במצב השוק". אין מחלוקת בין הצדדים כי התובעים המשיכו להתגורר בדירה גם לאחר סיום תקופת השכירות בת 12 החודשים אשר הסתיימה ביום 30.6.14 ולמעשה מימשו את האופציה למשך שנה נוספת אשר עתידה הייתה להסתיים ביום 30.6.15.

...

כמו כן, אני דוחה את טענת התובעים וקובעת כי בין הצדדים לא נכרת הסכם חדש לתקופה שמיום 1.7.15 ואילך וזאת בהעדר גמירת דעת ובהעדר מסוימות.

אני סבורה כי בנסיבות בהן, יחסי הצדדים עלו על שרטון, כעולה מעדות הנתבע, והעדה רונית דמרי וכעולה מתכתובת בין התובע לבין רונית (נספח 5) ובמצב דברים בו, טרם נחתם ההסכם על ידי הצדדים, הרי שלא נפל כל פגם בהחלטת הנתבע שלא להמשיך ולחדש את ההסכם בין הצדדים ופרישתו מהמשא ומתן היא בתום לב. משנדחו טענות התובעים לכך שנכרת הסכם חדש ונדחו טענותיהם להפרתו של ההסכם החדש, ומשהסתיים ההסכם שחל על הצדדים, הרי שאין מקום לדון בטענותיהם ביחס לנזקים שנגרמו להם כתוצאה מההפרה.

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, דין התביעה להידחות.

הונחו לפני שש תביעות הדדיות בין בני זוג לשעבר (יכונו להלן בפסק דין זה ולמען הנוחות: "התובע"; "הנתבעת" בהתאמה), כמפורט להלן.

ביום 9.7.2018 הגיש התובע ארבע תביעות כנגד הנתבעת, כדלקמן: תלה"מ 18460-07-18 : תביעה למתן פסק דין הצהרתי במסגרתה עתר התובע להצהיר כי הדירה ברח' --- (להלן: "דירת עמידר") הנה בבעלות משותפת של הצדדים; כן עתר התובע לחייב את הנתבעת להשיב לתובע מחצית מדמי השכירות שקבלה עבור דירת עמידר משנת 2008 ואילך (להלן: "התביעה

תלה"מ 20084-07-18 : תביעה כספית לחיוב הנתבעת בתשלום דמי שימוש ראויים בגין מגוריה בדירת המגורים ובסך של כ – 5,000 ₪ לחודש (יצוין, כי בסיכומיו העמיד התובע את דמי השכירות הראויים על סך של כ 4,000- ₪ לחודש), וזאת החל ממועד הפירוד בין הצדדים ועד למועד סילוק ידה של הנתבעת מהדירה; כן עתר התובע לחיוב הנתבעת בתשלום מחצית מההלוואות שנטל התובע עבור מימון משק הבית המשותף וכן בגין כל חוב משותף אחר של הצדדים (ובכלל כך הלוואת המשכנתא על דירת המגורים ככל שביהמ"ש יקבע כי לנתבעת זכויות בדירה זו) (להלן: "התביעה לדמי שימוש ולהחזר הלוואות

...

ביום 5.3.19 ניתנה החלטתי המפורטת במאוחד הן בבקשה למזונות הזמניים והן בבקשה לחיוב הנתבעת בדמי שימוש, בסופה קבעתי כך: "א.

הבקשה לסעד זמני לחיוב האם בתשלום דמי שימוש – נדחית.

תוקף החלטתי זו הינה עד הגיע הבן ט' לגיל 18 , או סיום לימודיו התיכוניים, המאוחר מבין השניים".

לטענת הנתבעים מדובר בהסכמי הארכת שכירות הדדיים שנערכו בע"פ בין הצדדים לתקופות קצובות משום שבאותה עת טרם הומצאה להם הודעת יזם הפרויקט לפינוי הדירה.

עוד טען ב"כ התובעים כי הארכת הסכם השכירות לתקופה שנייה הושגה בחוסר תום לב של הנתבעים ולכן זכאים התובעים לבטול הסכם הארכת השכירות האחרונה ולהשבה של הכספים ששלמו בגין התקופה שבה כבר לא החזיקו במושכר.

לא הוכח כי נכפה על התובעים לשכור את הדירה החליפית בעלות יקרה יותר בשל הנסיבות המפורטות בכתב התביעה.

...

הצדדים לא טרחו להעלות את ההסכמה להארכת הסכם השכירות על הכתב - נדבך נוסף למסקנה כי הצדדים התכוונו להאריך את תחולתו של הסכם השכירות בכתב ובאותם התנאים ואין מדובר בכריתתו של הסכם שכירות חדש.

אשר על כן, נדחית טענת התובעים כי היו זכאים לבטול הסכם הארכת השכירות השנייה ומכאן להשבת דמי השכירות ששילמו.

אשר על כן, הנני דוחה את התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבעים הוצאות משפט בסך 5,000 ₪.

טענות הנתבעת הן אפוא טענות כספיות גרידא, שאין עניינן בתביעה לפינוי מושכר אלא תתבררנה במסגרת תביעות כספיות הדדיות שיוגשו בין הצדדים.

להלן המשך פסק הדין בתביעת הפינוי שבוטל: "לפיכך לגבי כל ההשקעות נשוא ההסכם אין לנתבעת כל זכות לשיפוי. הצדדים אף הצהירו בתום תקופת ההסכם המקורי כי אין להם כל טענות ודרישות זה כלפי זה לגבי מימוש ההסכם. לגבי השקעות ותוספות שבוצעו מרצונה של הנתבעת בתקופת התוספת להסכם (מ-9/3/17 ואילך) ושלא לבקשת התובעים ו/או בהסכמתם, הרי שסעיף 3.17 להסכם (שממשיך לחול בהתאם לסעיף 14 לתוספת) קובע כי הן נשארות בבעלות התובעים ואסור לה להסירן אלא אם הורו לה התובעים לעשות כן בסיום תקופת האופציה. לפיכך, נראה לכאורה כי הצעת התובעים לשיפוי על ההשקעות היתה מחווה של רצון טוב והגינות, שכאמור לא היתממשה בהיעדר קיבול של הנתבעת להצעה." יתר הכרעות הערכאה הדיונית בהמשך פסק הדין לא בוטלו ומכאן שהפכו אף הן, כמו החלק הקודם לחלק שבוטל, להכרעות חלוטות: "מהאמור עולה כי הוכחה הפרה יסודית של ההסכם שבגינה התובעים זכאים לסעד של פינוי הנכס, כאשר כל טענות הצדדים תתבררנה בתביעות הכספיות ההדדיות שיוגשו ביניהם.

לכן, על יסוד קביעת בית המשפט בתביעת הפינוי לפיה השוכרת הפרה חובתה לשלם שכר דירה, ביהמ"ש ידון כעת בטענת המשכירים לגבי החוב שצברה השוכרת וטענות לחיובים כספיים נוספים ובטענת השוכרת כי מגיע לה שיפוי בגין השקעותיה בנכס החל משנת 2017 וכן בגין השבחתו ולפצוי בגין עוגמת נפש.

העד היחידי מטעם המשכירים, משה, ניסה להמעיט מחשיבותו של ראובן אותו כינה "מתווך". אולם, בהמשך עדותו אישר הקף פעילות רב של ראובן ביחס לנכס לרבות תפעול התיקונים בנכסים של היורשים "אם הדייר טוען לנזילה ראובן דואג להביא בעל מיקצוע ודואג לתשלומים" ראו גם ההפניה להתכתבויות הרבות בין השוכרת לראובן שהוזכרו קודם לכן שלא תואמות טענת המשכירים לעניין מעמדו של ראובן כ"מתווך" בלבד.

...

אני מורה כי הנתבעת תפנה את הנכס מכל אדם וחפץ עד 1.9.20, זאת לצרכי התארגנות.

לכן, יש לקבוע שמאזן ההוצאות מביא לתוצאה לפיה התביעות מקזזות זו את זו. סוף דבר בנסיבות אלה, התביעות מקזזות זו את זו ואין מקום ליתן צו לתשלומים.