תביעות הדדיות לפיצויים בגין סרבנות גט

עוד ניתן להניח, כי בעת שמוגשת לבית המשפט האזרחי תביעת מזונות אשה (כבעניינינו) או תביעת נזיקין בגין סרבנות גט, מיתנהל הליך מקביל בבית הדין הרבני בו נדונה שאלת הגירושין בין בני הזוג, כך שעקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות חל בשני סוגי התביעות במידה שווה.

כאמור, חברתי מנתה שני טעמים לאבחנה בין תביעות לקציבת מזונות בגין סרבנות גט לבין תביעות נזיקין בגין סרבנות גט. הטעם הראשון והמרכזי הוא שהחלטה על שלילת מזונות אשה היא אקט קשה יותר בהשוואה לפסיקת פיצויים בגין סרבנות גט. משכך, כך אני מבין, עמדתה היא, כי אין ליתן בידי בית המשפט האזרחי סמכות לשלול מזונות אשה ללא מעין "פס האטה", או תנאי סף, בדמות חיוב בגט על-ידי בית הדין הרבני, בשל תוצאותיה הקשות של החלטה כזו.

...

לכל האמור לעיל יש להוסיף כי המשיב אמור לפרוש לגמלאות תוך תקופה קצרה יחסית (ובכל מקרה, תוך מספר שנים מצומצם), ואין חולק כי המבקשת תהא זכאית לזכויות פנסיוניות שהצטברו עד מועד הקרע.

על רקע האמור, ראוי להבהיר פעם נוספת כי בהחלט ייתכנו מקרים בהם בית המשפט האזרחי יהיה מוסמך לקצוב מזונות אישה, גם כאשר מדובר באישה שלא עבדה מחוץ לבית משך שנים רבות.

הערעור מתקבל לעניין התוצאה האופרטיבית, כאמור בפסקה 65 לפסק דינה של כבוד השופטת ד' ברק-ארז.

לדבריו, תביעה זו פוגעת בכיבוד הערכאות ההדדי באשר היא הוגשה טרם שהוגשה תביעה לגירושין ועל כן, יש להורות על דחיית התביעה ולחילופין על מחיקתה.

יחד עם זאת, ובכל הכבוד וההערכה, איני סבור כי ניתן לדבר על סרבנות גט או להקים עילה לתביעה בגין סרבנות גט בטרם אמר בית הדין את דברו, קו"ח בטרם היתקיים ולו דיון אחד בבית הדין הרבני ובנו של קו"ח, בטרם הוגשה תביעה לגירושין.

בחודש אוקטובר 2017 פנה האיש לבית המשפט בתביעתו הנזיקית בטענה לסרבנות גט ובית המשפט מצא לקבל את התביעה ולחייב האשה בפצוי גם מבלי שניתנה החלטה מצד בית הדין הרבני בעיניין הגט.

...

לא נעלמה מעיני טענתה של האשה, כי יש לעכב החלטתי זו מחמת שהגישה ערעור לבית הדין הרבני הגדול על החלטת בית הדין הרבני האזורי שחלק ממנה הובא לעיל ואין עלי אלא להפנות להחלטתי מיום 1.6.22 בה קבעתי, בין היתר, כי: "עם כל הכבוד וההערכה שרוחש בית המשפט לבית הדין הרבני הגדול, ההחלטה האם למחוק או לא למחוק את ההליך איננה תלויה בהחלטת בית הדין הרבני הגדול, אלא בעיקר בשאלה הפשוטה והיא האם קיימת לתובעת עילת תביעה. ודוק; הטעם היחידי שעיכבתי את החלטתי עד לדיון שהיה קבוע לצדדים בבית הדין הרבני האזורי, היה נעוץ בתקווה שיהיה בידו להביא את הצדדים לכדי הסדר שייתר מתן החלטה....". בסופו של יום, החלטתי זו איננה נסמכת על דברי בית הדין הרבני האזורי שדן בתביעה שכל כולה בסמכותו הבלעדית, אלא על הדין הכללי וביתר שאת על הוראות תקנות 41 (א)(1) לתקנות לאמור: "בית המשפט רשאי להורות על מחיקת כתב תביעה בכל עת על יסוד אחד מנימוקים אלה... כתב התביעה אינו מגלה עילת תביעה" והוראות תקנה 42 לתקנות.

למותר לציין כי כל עיכוב שאינו בעטיית האיש, יכול להקים לאיש טענת הגנה טובה מפני התביעה שבפני והדברים נכתבו אך ורק כדי לסבר את האוזן והם לא היוו כל שיקול במתן החלטתי זו. בשולי הדברים אציין כי לא נמצאה כל עילה להורות על דחיית התביעה, וכאמור לעיל, זו זכותה של האישה לכלכל צעדיה בהתאם.

אשר על כן ומכל המקובץ, הריני להורות: התביעה נמחקת בזאת.

;XXX אף על פי כן, הצדדים היו נשואים זו לזה, והתגוררו יחדיו, משך כעשרים ושלוש שנים עד לשנת 2006 , עת החלו להתגורר בחדרים נפרדים (סעיף 4 לתביעת האיש וסעיף 24 לכתב 18 ההגנה), ומשך כעשרים וחמש שנים עד שהגיש האיש תביעת גירושין, בחודש מרץ לשנת (נספח 1 לתביעת האיש); החל ממועד זה (ממנו למעשה עותר האיש לחייב את האשה לפצותו בגין סרבנותה לקבל את גטה), ניתנו החלטות שונות בבד"ר, שיש בהן ללמד על עיכוב האשה המחייבת את XXX את סידור הגט (נספחים 11-12 לתביעת האיש), ובפרט החלטת בד"ר מיום האשה לקבל את גטה (נספח 3 לתביעה; וסעיף 37 לכתב ההגנה); האיש עזב את דירת לבסוף, הצדדים כרתו הסכם גירושין, אשר 3 ;(XXX הצדדים בשלהי שנת 2009 (תסקיר מיום אושר בידי בד"ר בשנת 2019 , ניתן פסק דין לגירושין והגט סודר (נספח 13 , סעיף 9 לתביעה).

לצרכי הבחינה האם אכן התגבשה אותה "מסה קריטית", אין הכרח בהחלטה מאת בד"ר המחייבת או הממליצה על גט, אך החלטה מעין זו עשויה לשמש נסיבה מהותית ומרכזית, המלמדת על התגבשות אותה "מסה קריטית". גישת בתי המשפט המחוזיים נוטה להיתחשב בקיום החלטת בד"ר לעניין הגט, אף בשל עיקרון כיבוד הערכאות ההדדי (כך למשל יוער, כי מקום בו קובע בד"ר פוזיטיבית, שלא מתקיימת סרבנות גט, אזי ייתכן ובית משפט לא יקבע את ההיפך במסגרת דיון בתביעה כגון דא), אם כי עדיין ייתכנו נסיבות בהן ניתן יהיה להכיר בסרבנות גט גם בתקופה שקדמה להחלטה מהותית לעניין מתן הגט, שניתנה על ידי בד"ר, או בנגוד להחלטה שניתנה לעניין זה בד"ר, וזאת במקרים בהם קיימת "זעקה" בנושא הסרבנות, שאין להיתעלם הימנה, ובהיתחשב בנסיבות הספציפיות של כל מקרה - בשים לב למשך הזמן בו חיים הצדדים בנתק, העדר הצדקה חיצונית, כגון טעם כלכלי או אחר, למניעת הגט, כנות או תום לב או העדרם, בבקשת בן הזוג המתנגד לגט לשלום בית וכיוצ"ב. ראו: עניין י.כ. פסקות 37-39 לפסה"ד; עמ"ש (ת"א) 46631-05-11 פלונית נ' פלוני 28 2014 ), פסקות 31-33 לפסה"ד (להלן - "עמ"ש 46631- )

...

כפי שיובהר להלן - תוך הבאה בחשבון של השיקולים האמורים - סבורני, כי יש לפסוק את סכום הפיצוי על הצד הנמוך.

לאמור יש אף להוסיף את מצבה הרפואי הרעוע של האישה, אשר החלימה ממחלת הסרטן, אך לאחר הטיפולים שנדרשו להחלמתה, לוקה כיום במחלת עצבים בעטיה סובלת מכאבים קשים בכל גופה, ומוגבלת בתפקודיה היומיומיים (סיכום יחד עם האמור סבורני, כי אין לייחס משקל ממשי להיתר 10 .

בנסיבות אלו סבורני, שיש 23 .

₪ לחייב את האישה בהוצאות האיש בסך 30,000 25 אשר על כן תביעת האישה בתמ"ש 62881-06-21 נדחית; ואילו תביעת האיש בתמ"ש 50420-02-20 26 ₪ מתקבלת בחלקה.

[ראו: עמ"ש (מחוזי מרכז) 63059-02-20 י. כ נ' ר. כ (מאגרים משפטיים, 02.12.2020) עם זאת, בעמ"ש 63059-02-20 דלעיל, סקר ביהמ"ש המחוזי את שהובא בפסק דינו של בית משפט קמא שעל פסק דינו הוגש העירעור שם ולפיו בפסיקה קיימות מספר גישות ביחס לשאלה האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט, שעה שכפי ענייננו, אין כל קביעה של ביה"ד הרבני המחייבת או ממליצה על מתן הגט: "הגישה הקפדנית"- דורשת פסק דין המורה על גירושין בדרך של "כפייה" או "חיוב" ובמקרים נדירים "פסק מצוה" כתנאי לפסיקת פיצוי בגין סרבנות, "גישת ביניים"- מסתפקת גם בפסק דין ה"מצוה" להתגרש ואף "ממליץ" להתגרש כתנאי מספק להקמת עילה נזיקית, הכול תוך מתן משקל לנסיבות המקרה; ו"גישה ליבראלית"- מנתקת את העוולה הנטענת, והתביעה לפצוי בגין סרבנות שבצדה, משאלת חיוב בן זוג במתן גט בבית הדין הרבני.

כך גם לא מצאתי כי האשם בעיכוב סידור הגט (עבר לעיכוב הזמני שנקטה בו הנתבעת במועד הראשון שבו עלתה סוגיית הגירושין לאישור בבית הדין הרבני) רובץ בהכרח לפתחה של הנתבעת ולכל היותר, הרי שקיים כאן עיכוב הדדי, בבחינת אשם תורם הדדי שאינו מצדיק פסיקת פיצויים- למי מהצדדים.

...

בנסיבות אלה, ביקשתי להבין האם נגרם לתובע נזק בגין סירובה הנטען של הנתבעת להתגרש ממנו ובמענה לכך השיב ב"כ התובע: "... הגשנו פה כדי לזרז את ההליך ובסופו של דבר אחרי עשרות פניות הוא נאלץ לקחת עו"ד. הוא לא הצליח לקדם את החיים שלו מהיום שנפרדו ב 2017. 5 שנים נעצרו לו החיים ולקח עו"ד. לא נגרם נזק?" (עמ' 9, ש' 14-18 לפרוטוקול הדיון מיום 11.7.2021).

אני סבור שלגיטימי בהחלט כי בן זוג המעוניין בשיקום היחסים (או המעוניין פחות בגירושין) יעביר את המושכות לידי בן הזוג האחר (החפץ בהם יותר הימנו) ומשעה שהתובע לא גילה דעתו באופן יזום ולא פתח תיק גירושין, שהיה בו כדי להוות הצהרת כוונות ברורה וגילוי רצון חד משמעי להתגרש, מצאתי כי סביר שהנתבעת תנקוט בגישה של "שב ואל תעשה עדיף", בתקווה שהתובע אולי ישנה דעתו ויסבור כי יש לעשות ניסיון נוסף לשלום בית, כפי עמדתה.

אשר על כן ומכל המקובץ והאמור לעיל, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להידחות.

בנסיבות אלה, אני מחייב את התובע בהוצאות הנתבעת בסכום של 15,000 ₪ שישולמו בתוך 30 ימים מהיום, כשסכום זה נושא הפרשי הצמדה וריבית כדין מהיום.

בתי הדין יעשו בזה שימוש מושכל במינון הנכון ובמקום הנכון .ג. מסירת הנושא לבתי המשפט עלולה ליצור בעיה קשה בכשרות הגט" (הדגשה שלי – צ.ו) עיננו הרואות, פסיקת פצויי נזיקין ע"י בתי המשפט המחייבת את הסרבן לפצות את בן זוגו בשל סרבנותו עלולה להוות "גורם מכשיל" להמשך הליך הגירושין בין הצדדים, וכך הוא באשר לעצם הגשת תביעה מעין זו. כאשר עיקר הבעיה, בעיה אשר לרוב בתי המשפט היתעלמו ממנה לחלוטין, היא לא רק עצם הפלישה של הערכאה האזרחית לגדרי סמכותו של בית הדין, אלא סוגיית כשרותו של הגט.

כאמור, ההתייחסות לעיקרון הכיבוד ההדדי בין הערכאות היא הכרחית במצב דברים זה, מאחר שטענת הסרבנות לגט לא יכולה לעלות בעלמא מבלי שהבעל אף הגיש תביעת גירושין בבית הדין הרבני.

...

כב' השופט צבי ויצמן: פתיחה האם קמה עילה נזיקית שעניינה בסרבנות גט שעה שאין כל קביעה של הערכאה הרבנית המחייבת או אף ממליצה על מתן הגט, ויותר מכך – תביעת הגירושין אף נדחתה? לכך אנו נדרשים בערעור אותו הגישה המערערת על פסק דינו של בית המשפט לענייני משפחה בראשון לציון (כב' הש' ח. שירה) מיום 9.1.20 (תלה"ס 21965-10-17) במסגרתו מצא בית המשפט לחייב את המערערת לפצות המשיב בסך של 75,000 ₪ נוכח סירובה להתגרש מהמשיב.

לטענת המשיב, בית הדין לא נעתר לקבוע מועד נוסף לסידור גט ובכך ביטל, בחוסר סמכות, פסק דין של הרכב אחר.

בית המשפט מצא שטענות המערערת כי היא חפצה בכנות בשלום בית אינן כנות.

בצידה של עילה זו אני סבור, כמו חברי השופט א' שטיין, כי ניתן לפצות בשל שימוש לרעה בהליכי משפט אף בעילה של רשלנות, ואולם זאת במתווה צר יחסית, כאשר בעל דין פוגע באינטרס של יריבו ע"י הפרתה של חובת זהירות, שמקורה ביחסים מיוחדים בין השניים, אשר נוצרים מכוח הדין, או מכוח הבטחות, או מצגים, שניתנו במסגרת מערכת היחסים הרלוונטית.

מעת שבאנו לידי כך ומצאנו כי בנדון הוכחה עילת הרשלנות בעניינה של המערערת נותר לנו לבחון האם הפיצוי שהציע בית משפט קמא הוא סביר בנסיבות העניין.

סוף דבר, לו תשמע דעתי דין הערעור להידחות.

משאלו הם פני הדברים, אף אני סבורה כי יש לפנות למסלול הגישה הליברלית לבחינת התביעה הנזיקית במנותק מהעילות ההלכתיות לגירושין (וראה בעניין זה סע' 32-33 לחוות דעתו המעמיקה והמלומדת של חברי השופט ויצמן), וכפי שפסק- נכון בעיני- בית משפט קמא.

לפיכך, כאמור, הנני מצטרפת לתוצאה אליה הגיעו חברי ולפיה הערעור נדחה.

כאמור לעיל, במקרה הנוכחי אף הוכח מניע כלכלי חזק להשהות את ההליך, דבר המחזק את מסקנה לחוסר כנות ברצונה לחדש את הקשר ואת תחושת אי הצדק הנובעת מהתנהלותה.