תביעות הדדיות בסדר דין מהיר: תקיפה ונזקי קרקע

הורתן של שתי התביעות ההדדיות והנגדיות שהגישו הצדדים במערכת היחסים העכורה בין דייר ובעל עסק בבניין בכפר סבא לראש ועד נציגות הבית המשותף שמונה ע"י המפקחת על רישום המקרקעין בפ"ת. התביעה בגין לשון הרע הוגשה בת.א. 47738-03-12 ע"י מר אורן שם טוב (להלן: "שם טוב") ואילו התביעה בסדר דין מהיר בגין תקיפה ואיומים הוגשה בת.א. 16796-12-12) ע"י מר אבי לרון (להלן: "לרון").

בפועל , לא הוכחה התביעה ,על אחת כמה וכמה משנענה לרון להמלצת בית המשפט למחוק את ראש הנזק של הפסד הישתכרות .

...

וכך אומר ביהמ"ש: "התפיסה המשתקפת בחוק איסור לשון הרע היא שאין להגביל את ההתבטאויות תוך כדי ההליך המשפטי באמצעות חוק זה. המטרה היא למנוע מצב שבו הגורמים המעורבים בהליך ירסנו את עצמם יתר על המידה באופן שיחבל בתקינות ההליך........לאור חשיבותה של ההגנה נקבע כי ההגנה שבסעיף 13(5) תחול לא רק על דברים שנאמרים באולם המשפט אלא היא חלה על "כל צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". מכאן מתבקשת מסקנה, כי בהיות הפרסום השלישי כתב תגובתו של לרון לבקשה שהייתה מונחת לפני המפקחת על המקרקעין במסגרת בקשתו של שם טוב לביטול מינויו, יש לראותו ככלול במסגרת הגנת סעיף 13 (5) לחוק הבאה להעניק הגנה מוחלטת על פרסום שננקט בקשר עם ההליך.

מתוקף הסמכות שניתנה בידי בהסכמת הצדדים ,כשאני נותנת דעתי לכל השיקולים שנמנו אני סבורה כי יש לקבל את שתי התביעות בחלקן ולפסוק פיצוי שישקף את היקף הפגיעה בלבד.

לסיכום לאור האמור אני קובעת כדלקמן: התביעה בתיק 47738-03-12 מתקבלת בחלקה ואני מחייבת את התובע לשלם לנתבע סך של 15,000 ₪ בצירוף הפרשי הצמדה וריבית ממועד הגשת התביעה ועד לתשלום בפועל.

לא למותר לציין כי ההכרעה לגבי סדר התקיפה נומקה גם בשיקולי יעילות, שכן העתירה המינהלית – אליה יש לצרף כמשיבים את כלל הנפגעים הפוטנציאליים – מאפשרת לברר את התמונה המלאה, בנגוד לתובענה מינהלית המתנהלת בהתאם לסדר הדין האזרחי (תקנה 29 לתקנות בתי משפט לענינים מנהליים (סדרי דין), התשס"א-2000; להלן: תקנות סדרי הדין), ומתמקדת ביחסי התובע הקונקרטי והרשות (עניין קסם מילניום, פסקה 20).

"מישפחה" ראשונה של הסדרים כאלה מיתמקדת ב"'רשות' – כהגדרתה בסעיף 2 לחוק בתי משפט לענינים מנהליים", דהיינו "רשות מרשויות המדינה, רשות מקומית, וכן גופים ואנשים אחרים הממלאים תפקידים צבוריים על פי דין". סעיף 3(א) לחוק מקנה לרשויות אלה חסינות מפני תובענה ייצוגית "לפיצויים בגין נזק שניגרם על ידי צד שלישי, שעילתה הפעלה או אי הפעלה של סמכויות פקוח, הסדרה או אכיפה ביחס לאותו צד שלישי". יתר ההגנות מיתמקדות בתובענות המוגשות לפי פרט 11, שעסק במקורו בהשבת סכומים שנגבו שלא כדין "כמס, אגרה או תשלום חובה אחר" – והוחל במסגרת צו תובענות ייצוגיות (תיקון התוספת השנייה לחוק), התשע"ח-2018, גם על כל תביעה להשבת סכום שנגבה שלא כדין על ידי רשות מקרקעי ישראל.

לשיטתי, אין כל סיבה להניח ששתיקת המחוקק ביחס לחובה הכללית של מיצוי ההליכים – שכזכור, פותחה בפסיקה ומעולם לא עוגנה בחקיקה – נועדה להוציא את התובענות הייצוגיות מיגדרי חובה זו. יודגש שוב כי לא זו בלבד שהתכליות הכלליות של מיצוי ההליכים רלוואנטיות גם בעניינינו, אלא שהן מישתלבות באופי המנהלי המובהק שיצק המחוקק בתובענות המינהליות הייצוגיות – ובתכליתן המרכזית: הפסקה מהירה של הפרת החוק בידי הרשות.

כפי שעולה מחוות הדעת השונות של חברותיי וחבריי בסוגיה – חובת הפנייה המוקדמת – פנים כפולות לה: מחד גיסא, היא מסייעת, כאמור, לייתר הליכים שניתנים לפיתרון מהיר, תוך חסכון של משאבים ושל זמן שפוטי, וכל זאת לצד קידום הדיאלוג הרצוי בין האזרח לבין הרשות ועמידה על עיקרון הפרדת הרשויות והכיבוד ההדדי ביניהן.

...

עם זאת, להשקפתי מסקנה זו איננה הכרחית ככל שמדובר, למשל, בריבית הנדרשת מכוח הוראה שבחיקוק.

אני סבור, כי הגם שבדרך כלל תביעות ההשבה הנכללות בגדריו של פרט 11 לתוספת השניה הן רק תביעות להשבת מס, אגרה או תשלום חובה (ראו למשל: עניין מגאדבה), ישנם מקרים חריגים, אשר ענייננו נמנה עליהם – שבהם הרציונל העומד בבסיס ההכללה של מסים, אגרות ותשלומי חובה בגדרי פרט 11, תומך גם בהכללת הריבית הנגבית מכוח הוראה שבחיקוק במסגרת פרט 11 הנ"ל. אבהיר להלן.

סוף דבר בהתחשב בכל האמור לעיל, ובכפוף להערותיי – הנני מצטרף לתוצאה המוצעת על-ידי חברתי הנשיאה, השופטת א' חיות, וכן להנמקתה המקיפה בכל הקשור בביטול הצורך בפנייה מוקדמת לרשות, קודם להגשת בקשה לאישור תובענה ייצוגית כנגדה.

בשלב זה, תוך כדי נהיגה, לקח הנאשם את מכשיר הטלפון הנייד של המתלוננת, הטיח אותו ברצפת הרכב, עצר את רכבו בשוליים, גירש את המתלוננת מרכבו באמצע כביש מהיר ונסע.

הנאשם הגיע בסמוך לכך למקום, תקף את המתלוננת בכך שאחז בה מאחור, ניער אותה, חטף מידיה את הנייד שלה, הטיח אותו בעוצמה על קרקע וגרם לשבירתו.

בחודש יוני 2015, עקב הנאשם אחר המתלוננת ופגש בה בקניון אור יהודה, הנאשם ירק בפניה של המתלוננת ואיים עליה בכך שצעק לעברה: "תעזבי את קינגסטון, יא זונה שרמוטה, אני אהרוג את עצמי, אני אתאבד עלייך, זבל זונה שרמוטה, את עושה אורגיות, כל קינגסטון זיין אותך". כשבוע לפני הארוע הנ"ל, הגיע הנאשם לאולמי קינגסטון, מקום עבודתה של המתלוננת, וצעק לעברה כי תעזוב את המקום וכי היא "מוצצת לגברים, זונה ושרמוטה". התביעה טוענת עוד באישום 2, כי כחודשיים לפני האירועים שתוארו לעיל, ניכנס לדירתה ממרפסת הדירה בשעה 07:30 בבוקר ושאל את המתלוננת ששכבה במיטתה, "עם מי את הולכת? תגידי לי עכשיו עם מי את הולכת". המתלוננת דרשה ממנו לעזוב את המקום והנאשם עזב.

באותה הודעה נישאלה המתלוננת אם הנאשם היה אלים פיזית כלפיה והשיבה "חוץ מיריקות לא". המתלוננת מסרה בת/14 כי לקחה את הנייד שלה לתיקון, "בחנות אמרו לי שמקליטים לי את השיחות, הוא מחק לי את התוכנה". בעדותו בפניי, הנאשם לא הכחיש כי יש יריקות הדדיות בין הצדדים אך לא זכר כאמור שהיה ארוע חריג ליד קפה ארומה באור יהודה.

הסעיפים הנוגעים לעניין הם 25(ד); 27 (ד); 28 ו -42 לחוק סדר הדין הפלילי (סמכויות אכיפה- מעצרים) התשנ"ז – 1996 (להלן: "החוק").

לסיכום הנאשם מורשע בשתי עבירות של תקיפת בן זוג, בעבירת איומים, בשתי עבירות של גרימת נזק לרכוש במזיד ובעבירה אחת של הטרדה באמצעות מתקן בזק.

...

לאור זאת, החלטתי שלא לקבוע ממצאים מרשיעים על פי הודעתה זו בלבד.

לאור כל הדברים שצוינו לעיל, מורשע הנאשם בכל העבירות המיוחסות לו באישום הראשון.

לסיכום הנאשם מורשע בשתי עבירות של תקיפת בן זוג, בעבירת איומים, בשתי עבירות של גרימת נזק לרכוש במזיד ובעבירה אחת של הטרדה באמצעות מתקן בזק.

בן דור גיא ומישל ברקאי מצד אחד, התקשרו עם הנתבע בהסכם בו בן דור וברקאי הוגדרו כ"צד א'". הוסכם כי צד א' "יחזיק את השטח במשך 11 שנים מתאריך 1.1.97" (סעיף 2 להסכם, נספח א' לכתב התביעה בסדר דין מהיר, להלן: חוזה 1996).

השאלה, לענין שיפור נכסי הזולת מתוך טעות בתום לב, היא האם החברה התובעת היתה תמת לב, ביחסים בינה לבין הנתבע, בקשר להכרתם ההדדית בחוזים בלתי חוקיים מהסוג הנידון; והתשובה לשאלה זו היא חיובית.

הוא ביקש לתקוף את משקלה של חוות הדעת מטעם התובעת, אך לא הצליח בכך.

(א) באין קביעה אחרת לפי סעיף 30, רשאי כל שותף, בלי הסכמת יתר השותפים – (1) להשתמש במקרקעין המשותפים שימוש סביר, ובילבד שלא ימנע שימוש כזה משותף אחר; (2) לעשות כל פעולה דחופה ובלתי צפויה מראש הדרושה להחזקתם התקינה של המקרקעין ולניהולם; (3) לעשות כל דבר הדרוש באופן סביר למניעת נזק העלול להגרם למקרקעין ולהגנת הבעלות והחזקה בהם.

...

בענין היקף ההשבה, מקובלת עלי דעתו של פרידמן, לפיה: "על מידת הענין שהיה לנתבע בפעולה ניתן, לעיתים, ללמוד מהתנהגותו לאחר מעשה, ונראה כי המגמה המשתקפת בחוק המקרקעין בענין בניה במקרקעי הזולת [אשר כאמור אינו חל על ענייננו – ד"ק] היא מגמה רצויה. לבעל הקרקע ניתנה ברירה בין הריסת המבנה לבין תשלום עבורו. בחר להרוס, משמע אין המבנה מביא לו תועלת והוא פטור מתשלום. אם בחר להשאירו מלמד הדבר שגילה, ולו בדיעבד, ענין בעבודה שבוצעה וכי יש בה תועלת עבורו. משום כך עליו לשלם עבורה – אך זאת על פי הנמוך משני הקריטריונים שפורטו בס' 21(ב) לחוק המקרקעין" (שם).

סוף דבר הנתבע ישיב לתובעת את העושר שעשה על חשבונה שלא במשפט, בסך 36,527 ₪, בתוספת הפרשי הצמדה וריבית לפי חוק פסיקת ריבית והצמדה, התשכ"א-1961 יום 1.2.2012 ועד לפרעון בפועל.

כן ישלם הנתבע לתובעת, בגין חלק מהאגרה, סך של 1000 ₪, וכן שכר טרחת עורך דין בסך 6000 ₪.

בפני תביעות הדדיות של הצדדים בסדר דין מהיר.

בתביעה העיקרית עותר התובע-הנתבע שכנגד (להלן: "התובע") לחיוב הנתבע-התובע שכנגד (להלן: "הנתבע") בפצוי בסך 55,000 ₪ בגין ניזקי גוף ועגמת נפש שנגרמו לו בשל תקיפה נטענת והנתבע מצדו עתר בתביעה שכנגד לחיוב התובע בפצוי בסך 39,412 ₪ בגין נזקים אשר גרם לקרקע בבעלותו.

...

לאור התוצאה אליה הגעתי אני דוחה את שתי התביעות ההדדיות.

עלי לציין כי הרושם אשר נוצר אצלי הינו כי מדובר בסכסוך שלב ליבו כלל אינו האירועים שבבסיס התביעות שבפני, אשר ספק אם קרו ובאיזה אופן – כפי שפורט לעיל, ונראה כי ההליכים שימשו ביד הצדדים כלי ניגוח האחד כלפי משנהו, הראשון כיוזם והשני כמגיב, תוך השחתת זמן שיפוטי ניכר על חשבון כלל הציבור הנזקק לזמן זה. בנסיבות אלה היה אולי מקום לפסיקת הוצאות לאוצר המדינה, אולם על מנת שלא לפגוע בזכות היסוד של הגישה לערכאות השיפוטיות ומאחר שמדובר בהתרשמות ולא במסקנה חד משמעית נמנעתי מעשות זאת.

אשר על כן, התביעה והתביעה שכנגד נדחות ללא צו להוצאות.