ככל שהיחס בין שתי ההיפותזות (יחס הנראות) גדול יותר, כך קיימת סבירות גבוהה יותר לתזת התביעה.
מערכת היחסים בין תומר ל****ה – אין חולק שבין השניים שררה מערכת יחסים בעייתית ומורכבת, עליה ניתן היה ללמוד ממספר מקורות –
****ה העידה (ר' עדותה ביום 17.2.20 וביום 9.3.20) כי היא ותומר היו בקשר זוגי ממושך כשלוש וחצי שנים מאז שהיתה כבת 15 וחצי; כי במהלך התקופה הכירה את משפחתו ואת חבריו של תומר; וכי השניים נפרדו תקופה מסוימת לפני הרצח.
מעדותה עלתה מערכת יחסים סבוכה ומורכבת בינה לבין תומר, שלדבריה כללה מריבות רבות, וויכוחים, אלימות מילולית, וקנאה אובססיבית מצידו אשר בסופו של דבר הובילה לפרידתם (עמודים 366-370, 415, ובעמוד 442).
בתקופה זו השניים אמנם כבר לא היו בני זוג אולם המשיכו לשמור על קשר והעלו טענות והאשמות הדדיות, כשניכרה קנאתו של תומר ל****ה.
...
בנסיבות אלו, החשד הראשוני כלפי מהימנות גרסת כהנא, מקבל חיזוק של ממש, וכאשר לחשד זה מצטרפות כל הפרכות, אי ההתאמות וחוסר ההיגיון שבגרסת כהנא כפי שפורטו בהכרעת דינו של השופט ליפשיץ, המסקנה המתחייבת היא כי גרסת כהנא הינה גרסת כזב שהומצאה רק לאחר שהלה בחן את כלל הראיות, וניסה "לייצר" גרסה שתשלול את אשמתו.
בעניין זה אני סבור כי נוכח מארג הראיות המוצק שפורט היטב בהכרעת הדין של השופט ליפשיץ, המבסס את אשמת הנאשמים, אין צורך בהשלמת הפאזל הראייתי בנוגע לשאלת המניע, וביהמ"ש לא נדרש לקבוע מסמרות בשאלה זו.
כפי שנקבע לא אחת "מניע אינו מהווה חלק מיסודות העבירות בהן עסקינן והמדינה אינה נדרשת להוכיח את קיומו" (ע"פ 9306/20 מארון ברגות נ' מדינת ישראל (29.4.21) פסקה 15).
ש. מנדלבום, שופט
סוף דבר, הוחלט פה אחד להרשיע את הנאשמים כדלקמן:
· את הנאשם 1 – מאור כהנא, בעבירה של רצח בכוונה תחילה, לפי סעיפים 300(א)(2)+301 לחוק העונשין, בנוסחו טרם תיקון 137 לחוק;
· את הנאשם 2 – אריאל ורדיניאן, בסיוע לרצח לפי ס' 300(א)(2)+ס' 31 לחוק העונשין, בנוסחו טרם תיקון 137 לחוק;
· ואת שני הנאשמים יש בנוסף להרשיע בעבירות בנשק (נשיאה והובלה), לפי סעיפים 144(ב) רישא וסיפא+29 לחוק; ושיבוש מהלכי משפט, לפי סעיפים 244+ 29 לחוק.