הצדדים סיכמו בעל פה בסוף הדיון.
התובע טוען, כי דין התביעה להיתקבל ויש לאכוף את ההוראה הקבועה בסעיף 11 להסכם השכירות, וזאת מכוח שתי טענות עיקריות – האחת, סעיף 25טו(א)(3) לחוק השכירות והשאילה מסייג את תחולתן של ההוראות בחוק השכירות והשאילה בנוגע לבטלותה של תניה כאמור.
בהתאם להוראות הסעיף, הוראות הסימן הכולל את סעיפים 25יג ו-25יד לא יחולו, בין היתר, במקרה של "חוזה שכירות למגורים שתקופת השכירות לפיו עולה על עשר שנים, ואין למשכיר ברירה לבטל את החוזה במועד מוקדם יותר"; השנייה, מכוח הוראות סעיף 4 לחוק השכירות והשאילה, שם נקבע כי "חיוב הנובע מחוזה שכירות יש לקיימו בדרך מקובלת ובתום לב; והוא הדין לגבי השמוש בזכות הנובעת מן החוזה". לטענתו, היתנהלות הנתבע כפופה לעיקרון תום הלב ולחובה לפעול בתום לב ובדרך מקובלת, ומשכך ועל יסוד עיקרון תום הלב יש לאכוף על הנתבע את קיום הוראות סעיף 11 להסכם השכירות.
בהצעת החוק ובדברי ההסבר להצעה ביחס להוראה הקבועה בסעיף 25יג נקבע (ה"ח הממשלה תשע"ו 1073, 1406):
"כדי לשמור על עיקרון ההדדיות ולמנוע יתרון בלתי הוגן למשכיר, מוצע לקבוע כי תניה המאפשרת למשכיר לבטל את החוזה שלא בשל הפרתו – בטלה, אלא אם כן קיימת גם לשוכר זכות ביטול כאמור. מוצע לקבוע תקופות להודעה מוקדמת על ביטול החוזה מכוח תניית ביטול כאמור. כך שעל המשכיר להודיע לשוכר 90 ימים לפחות לפני ביטול החוזה, ואילו על השוכר להודיע למשכיר על ביטול החוזה כאמור 60 ימים לפחות לפני ביטולו לפי סעיף זה.
בנסיבות אלה, ברי כי לכל היותר התובע היה מחויב לנתבע לתקופת שכירות של 4 חודשים מרגע משלוח הודעה מוקדמת, שכן הייתה בידי התובע האפשרות, על יסוד הסכם השכירות שבין הנתבע לבעלים הקודמים, לממש את זכות ההודעה המוקדמת לסיום תקופת השכירות.
בשים לב לחשיבות שראה התובע בהוספת האפשרות לפינוי מוקדם של השכירות מקום בו תהיה היתקדמות עם תוכניות הבניה לביתו, ולאחר שהשתכנעתי כי החתימה על הסכם השכירות עם הנתבע לא הייתה צורך או הכרח מבחינת התובע, וממילא גם לא בעלת ערך כלכלי לתובע, הרי שיש להניח כי אילו היה הנתבע אכן מעלה בפניהם את הסתייגותו באשר לחוקיות ההוראה כאמור, היה התובע וב"כ מבקשים "להכשיר" את חוקיות ההוראה בדרך קלה ופשוטה על ידי הפיכתה להוראה הדדית – היינו: מאפשרים גם לנתבע את הזכות להודיע בהודעה של 60 ימים מראש על סיום תקופת השכירות.
...
במסגרת שיקולי הצדק ניתן יהיה להגיע למסקנה (בתביעת השבה שהגישה העיריה) כי יש לפטור את המתקשר מחובת ההשבה, באופן חלקי או מלא.
אולם המסקנה הסופית בעניין זה תיעשה תוך שקלול שיקולי הצדק כולם: השיקולים לריכוך דרישת הצורה, החוסים תחת עקרון תום הלב עשויים להיות אשמת הצד המתנער והסתמכות הצד המתקשר (השוו פרשת קלמר, 198), בעוד שהשיקולים להקשחת דרישת הצורה, החוסים תחת תכלית דרישת הצורה החקיקתית, עשויים להיות האינטרס הציבורי בדבר שלטון החוק וחוקיות המינהל, כמו גם הרצון להרתיע מפני כריתת חוזים מינהליים בלתי-חוקיים.
"
סוף דבר
אשר על כן, ומכל הטעמים המפורטים לעיל, מצאתי כי יש בנסיבות מקרה דנן, ונוכח חוסר תום לב קיצוני מצד הנתבע, לקבל את התביעה ולהורות על פינוי הנתבע מהמושכר.
