תביעות דיבה נגד אנשי ציבור

" מלשון החוק עולה שעילת תביעה בעוולת לשון הרע נגד אנשים פרטיים, גם אם הם אישי ציבור, מסורה להם-לנפגעים.

...

למרבה הצער, נוכחתי לדעת כי 2 הצדדים לא בחלו בשימוש ברבים בשפה גסה והמונית הכוללת ניבולי פה לרוב ואין לי אלא להצר על כך. אני מקבל את טענתו של דגן כי העובדה שקווה הגיש את תביעתו בחלוף שנתיים ממועד הפרסומים וגם זאת רק במסגרת תביעה שכנגד, נזקפת לחובתו, שכן יש בכך כדי ללמד על מידת העלבון ש"ספג" מדגן.

הפיצוי בתביעה שכנגד לאחר שקילת מכלול הנסיבות בתיק ולאחר ששוכנעתי כי הפרסומים נעשו בכוונה לפגוע, אני מקבל את התביעה שכנגד באופן חלקי ואני מחייב את הנתבע שכנגד -דגן לשלם לתובע שכנגד קווה, פיצויים בסך של 28,000 ₪, בערכים של היום, הוצאות משפט בסך של 500 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 5,733 ₪.

סוף דבר לאחר עריכת קיזוז בין חיובי הצדדים, (לרבות אגרות בימ"ש כפי ששולמו), אני מחייב את הנתבע קווה לשלם לתובע דגן סך של 12,000 ₪ ושכר טרחת עו"ד בסך כולל של 2,457 ₪.

להלן החלק הרלוואנטי מתוך חלק הכתבה שצורפה, במסגרתו כותב הכתב את הדברים הבאים, תוך שהוא משלב בדבריו ציטוטים מדברי הנתבע לכתבה, כמפורט להלן: "בשערורייה האחרונה, אחרי שברקוביץ קרא לחברי הכנסת הערבים לא להגיע להתארח בתכנית כי הם סוס טרויני ומחבלים, קשת, הגוף שבו הם משדרים את התכנית מדי יום שישי, השעתה אותם לשבוע. חבר הכנסת עיסאווי פריג' (מרץ) אף הגיש תביעת דיבה נגדו. 'אני לא מצטער על האמירה', מבהיר ברקוביץ ומיד מדגים. 'אגיד בפעם השלישית והרביעית: יושבים אצלנו בכנסת ישראל אנשים שמשתפים פעולה עם אירגוני טירור. אחמד טיבי, חנין זועבי, לא מצטער על מה שאמרתי ואני לא מעוניין לארח את השניים האלה, אולי גם את זחאלקה שלפעמים יש לו יציאות נגדנו. בשבילי הם מחבלים לכל דבר". בשלב זה הכתבה עוברת לסגנון של שאלות ותשובות כמפורט להלן: הכתב: "מוזר שאתה לא מיתנצל. כי אחרי התקרית יצאה הודעת היתנצלות". הנתבע: "מקשת. הודעה מהם". הכתב: "אבל אתה עובד שם". הנתבע: "אני כפוף לנהלים שיש בקשת ואני מכבד את הנהלים וכיבדתי את ההרחקה לשבוע. דברתי עם אבי ניר וכיבדתי את ההחלטה שלו. בסופו של דבר הוא המאמן וצריכים לקבל כל החלטה גם אם הוא לא צודק. את זה לימד אותי שלמה שרף". הכתב: "ובכל זאת, פירסמת גם הודעה בשמך, אמרת שחלק מהביטויים שהשתמש בהם, ושחזרת עליהם כאן, היו 'לא ראויים'". הנתבע: "אמרתי לך מה שאמרתי לך והמבין יבין". הכתב: "מה עם התביעה שח"כ פריג' הגיש בעקבות הדברים האלה". הנתבע: "קשת מטפלים בזה. מה שקשת יגידו אני אעשה. אני חושב שההשעיה נבעה מהתקשורת. רחשי העם הם אותם רחשים שאני מרגיש. כל אחד במדינת ישראל יודע כי שלושת חברי הכנסת האלה הם סוסים טרויאנים. לא המצאתי. פשוט התיקשורת, שהיא מאוד שמאלנית, ואתה ביניהם, תקפה את קשת ואת אבי ניר וזה מה שהוא החליט. סבבה". עדותם הקצרה של הצדדים, אשר נחקרו על תצהירי העדות שלהם, נשמעה בפניי.

ולהמחשת האמור - בעוד אשר בסעיף 34 לכתב ההגנה טען הנתבע כך (ההדגשה בקוו שלי): "למעלה מהצריך, הנתבע יטען כי הגם שהדברים נאמרו על ידו בתשובה לשאלה שעסקה באישי ציבור אחרים, הנתבע סבור בתום לב כי דבריו משקפים את האמת המהותית גם לגבי מעשיו ופועלו של התובע", בסעיף 3 לסיכומיו טען הפוך (ההדגשה בקוו שלי), "יצוין ויודגש: הדברים שאמר הנתבע על חברי הכנסת אחמד טיבי, ג'מאל זחאלקה, מוחמד ברכה וחנין זועבי (חברי כנסת של הרשימה המשותפת), הם דעתו האישית בלבד. דיעה שאפשר לחלוק עליה, להיתנגד לה, לכעוס עליה ולגנות אותה. זו דעתו של הנתבע על אותם חברי כנסת. זו אינה דעתו של הנתבע על התובע, איש ציבור ערבי שהיה חבר כנסת מטעם סיעת מרצ". ממילא ברור שהנתבע לא יכול להחזיק בטענת הגנת הבעת הדיעה בתום לב, כטענה חלופית לטענה שהדברים מלכתחילה לא נאמרו כלל על התובע, אם הוא טוען כי הוא אינו חושב על התובע את הדברים שאמר בתכנית מושא התביעה על הח"כים הערביים האחרים.

...

לבסוף, התובע מפנה לתגובת קשת בשמה ובשם הנתבע וכן למענה של נציב פניות הציבור של הרשות השנייה לפנייתו, כדי לבסס את המסקנה שדברי הנתבע נאמרו גם עליו, אלא שמעיון בתגובה ובמענה הנ"ל, עולה כי אין בהם ראיה לכך שגופים אלה ראו בדברי הנתבע כמי שמתייחסים בהכרח גם לתובע ולא רק לשלושת הח"כים ולח"כית זועבי.

לפיכך, מסקנה סבירה מעדות התובע הנה כי לא רק שהטריגר או המניע שלו להגשת התביעה, היו דברים שאמר הנתבע על אותם חברי הכנסת הערביים האחרים ששמם נזכר בתכנית, אלא שגם התובע עצמו, כפי שכאמור לדעתי הדברים גם משתמעים מבחינה אובייקטיבית, לא ראה בדברים של הנתבע באותה תכנית, ככאלה שיוחסו לו, אלא שהכעס שלו, על הדברים הנ"ל, גם אם לא נאמרו עליו, אלא על אותם ח"כים ערביים אחרים, ואולי מה שארע בתכניות הקומות, הוא אשר הביא אותו להגיש את התביעה דנא, אולי בבחינת "הקש ששבר את גב הגמל". סוף דבר אשר על כן, משהוכח כי דברי הנתבע לא נאמרו על התובע, התביעה נדחית.

משנדחתה התביעה ובהתחשב בכלל נסיבות העניין האחרות, כגון היקף ההליכים, היקף הטיעונים ומשך ההתדיינות, לרבות התנהלות הנתבע בנושא זניחת חלק מטענות ההגנה שלו והעלאת טענות עובדתיות סותרות, ישלם התובע לנתבע הוצאות משפט בדמות שכר טרחת עו"ד בסך של 7,500 ₪ וזאת תוך 30 יום מהמצאת פסק הדין לתובע.

בעיניין שרנסקי נקבע: "ערך חופש הביטוי והזכות לשם טוב הם ערכים המצויים במפלס דומה במידרג זכויות האדם. האיזון ביניהם הוא איזון אופקי, המניח יחסיות ביניהם. בגדר יחסיות זו, מקבל חופש הביטוי משקל מיוחד כאשר מדובר באיש ציבור ובשיח צבורי, נוכח חשיבותו של ערך זה להבטחת הליך דמוקרטי חופשי. אולם חופש זה, גם בגדר השיח הצבורי, אינו חופש ללא גבולות. גם בגדריו נמתחים קווים אדומים, שמעבר להם פורש המשפט את הגנתו על כבודו של איש הציבור, ועל שמו הטוב, לבל יהא הפקר. בגדריו של האיזון בין הערכים האמורים, כשהוא מוחל על איש ציבור, יש משקל מסוים גם לעוצמה המיוחדת של פגיעת לשון הרע במי שממלא תפקיד צבורי ותלוי תלות מוחלטת באמון הציבור לצורך מילוי תפקידו". (פסקה 14) ובהמשך, בפיסקה 37 נקבע: "הערכים המתנגשים בין חופש הביטוי, לבין ההגנה על השם הטוב בהקשר לפגיעה באיש ציבור, מגינים על חופש הבעת הדיעה והביקורת בשיח הצבורי, ומחייבים איש ציבור לקבל עליו ביקורת עניינית הוגנת, גם אם היא קשה, נוקבת, ואף פוגענית. אולם במסגרת האיזונים בין הערכים הנוגדים, לא ניתנת הגנה לאמירות פוגעניות כנגד איש ציבור במסגרת הגנת "אמת הפירסום" אם הן בגדר אמירות בעלות אופי עובדתי שאינן אמת, אפילו יש בפירסום ענין צבורי.

בת"א 63860-10-17 עירית כפר סבא נ' נאנס (נבו, 2020) התקבלה תביעת לשון הרע נגד תושב העיר שייחס לעיריה ולמהנדסת העיריה, בפרסומים חוזרים, ביצוע מעשה פלילי של זיוף תכנית מתאר ושל מתן חוות דעת כוזבת בזדון, גניבה והתארגנות לבצוע פשע, הכל בנוגע לתכנית איחוד וחלוקה שיזמה העיריה לשכונת מגוריו של הנתבע.

...

אולם יהיה נכון לומר, וגם בעניין זה מצטרף אני לדבריו של חברי הנשיא, כי לא ניתן לנתק את האמור בכתבה – על כל הדימויים הקשים הכלולים בה – מן ההקשר הכולל ומן הסוּגָה שמדובר בה. עסקינן בפולמוס חריף, אך בנסיבות המקרה נראה לי כי הוא חוסה בצלו של חופש הבעת הדעה".

כמו כן, גם אילו הגעתי למסקנה אחרת לגבי השלב הראשון של הניתוח המשפטי, עדיין התוצאה סופית היתה זהה, שכן חלקו הראשון של המשפט נשוא הדיון חוסה בצילה של הגנת הבעת דעה בתום לב על התנהגות הנפגע בתפקיד ציבורי, הקבועה בסעיף 15(4) לחוק, וחלקו השני של המשפט – חוסה תחת הגנת סעיף 15(10) לחוק, ש"הפרסום לא נעשה אלא כדי לגנות או להכחיש לשון הרע שפורסמה קודם לכן", ביחס לדברי התובע על המפגינים.

על כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

התביעה בבית המשפט המחוזי לאחר סיום ההליך הפלילי, הגיש אלון את התביעה מושא העירעור, לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה-1965 (להלן: החוק) נגד ברק, ונגד גופי התיקשורת שלטענתו עשו לפירסום השיר ברבים.

לטענתו, הוא בסך הכל "איש ציבור פשוט אשר קם בבוקר לעבודתו בשירות הציבור ולא פוליטיקאי החושף עצמו מרצון לבקורת", ועל כן ביקורת נגדו איננה זוכה להגנה מוגברת, בדומה לזו שחלה על ביקורת נגד אנשי ציבור בדרגים בכירים.

...

"מכל המקובץ עולה ש[ברק] לא הוכיח כי [אלון] ביצע את המעשים הפסולים להם טען בפרסום; לא הצליח להוכיח את הבסיס לתכונות הגנאי שהטיח [באלון] ואת הבסיס להטלת הדופי בו – והוא אף רחוק מכך". כך דחה בית המשפט המחוזי גם את טענותיו של ברק להגנת תום הלב.

לטענתו, "חסד עשה בית המשפט [המחוזי] עם [ברק], על שחייבו בסכום נמוך בהרבה, מזה שהיה בו אולי להקל במשהו על הסבל הנורא, שסבלו המשיב ובני משפחתו, על לא עוול בכפם, על כך ש[אלון] פשוט עשה את עבודתו, כפי שנדרש ומצופה ממנו. לטעמנו, לאור כל מה שהוכח בבית משפט קמא, ראוי היה להשית על [ברק] חיוב גדול בהרבה לרבות כזה, שיכלול בחובו פיצויים עונשיים". משכך, הרי שמקל וחומר – אין מקום לקבל את הערעור, ולהפחית מגובה הפיצויים שנפסקו.

דיון והכרעה לאחר שנתתי דעתי על טענות הצדדים מזה ומזה, ולאחר ששבתי לעיין בפסק הדין של בית המשפט המחוזי ובנימוקיו, החלטתי כי נכון יהיה לאמץ אותו ככתבו וכלשונו – בהתאם לסמכותנו שלפי תקנה 460(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשמ"ד-1984 (כיום תקנה 148(ב) לתקנות סדר הדין האזרחי, התשע"ט-2018).

מדובר בתביעת לשון הרע שהגיש המשיב כנגד המבקש.

המשיב הנו איש ציבור פעיל בעריית ראשל"צ, לשעבר סגן ראש העיר ומתמודד ברשימה עצמאית א-פוליטית - כנגד המבקש.

...

דיון והכרעה דין הבקשה להידחות, אף ללא צורך בקבלת עמדת הצד שכנגד.

כאמור, לא מצאתי כי נפל פגם בהחלטות בית משפט קמא, ועל כן - הבקשה נדחית.