תביעות גירושין הדדיות ורכוש לאחר שבע שנות מלחמה

בהסכם הגירושין נקבע בסעיף 5 ביחס לחינוך הילדים כך: "הבנים יתחנכו במוסדות לימוד חרדיים, תוך היתחשבות בדעת האב, והצדדים יפעלו בדיעה משותפת בכל הקשור לטובת הילדים." עיון בהסכם הגירושין מלמד שהצדדים ביקשו להסדיר ביניהם את כל החיובים ההדדיים שביניהם באמצעות ההסכם, לצורך כך פרטו בהסכם את כל העניינים שאותם ביקשו להסדיר ביניהם – עינייני הרכוש, המזונות, הוצאות רפואיות והסדרי הראייה.

וזו תשובת החתם סופר: "[...] בשאלתו נידון זוג איש ואשה ובן קטן ונלקח האיש לצבא המילחמה, ונתעכבה האשה שלוש שנים עד שנודע מקומו בארץ לועז. אז מכרה מקומו בבית הכנסת בעד שנים־עשר זהובים ומהם פרעו ארבעה זהובים שנתחייבה למלמד עם הבן ושמונה זהובים – קנתה סוס ועגלה ונסעה למקום בעלה והיתה שם עמו ארבע שנים. ועכשיו יצא לחירות וחזרו הזוג למקומם ומערער הבעל עם הלוקח שלקח מהאשה מקומו בבית הכנסת וטוען שאין במכירת האשה כלום.

בדיון שהתקיים בפנינו ביום ו' בתמוז התשע"ו (12.7.16) אמרה האם (פסקה 12 לפרוטוקול): "אנחנו מבקשים שהוצאות החינוך יהיו מוטלות כולן על האב, סך הכול שבע מאות ושבעים ש"ח לשני הילדים. גם כשהם יעלו לישיבות – שיהיה על האב." בא כוח האם הגדיר את תביעתה כדלקמן (פסקה 32 לפרוטוקול): "התביעה שתלויה ועומדת זו תביעת האם להגדלת מזונות. אני לא הגשתי בקשה לביטול פסק דין של הבורר. הבקשה הוגשה במסגרת התביעה שלי להגדלת מזונות." והוסיף כדלקמן (פסקה 36 לפרוטוקול): "לא ניתן להיתעלם כי צרכי הקטינים משתנים במהלך השנים. אלפיים ומאתיים ש"ח זה הרבה פחות מהמינימום." בפיסקה 36 לפרוטוקול הוסיף בא כוח האשה: "גם אם יש פסק בורר אנחנו יכולים לטעון האם זה סביר או לא. זה לא סביר סכום של אלפיים ומאתיים ש"ח עבור שני ילדים [...] אנחנו לא מבקשים סכום אסטרונומי." לשאלת בית הדין את האב אם הוא מסכים לבקשת האם לתשלום שכר לימוד, ענה האב (פיסקה 25 לפרוטוקול): "אין לי אפשרות. אני חי היום ב'עולם הגלגולים'. ממש ממש קשה לי. לא הקמתי מישפחה. ממש אין לי. לקחתי את כל החובות של הדירה עלי. אצל הרב מרמרוש העלינו את כל הדברים שהיא צריכה לשלם. ממש כל מה שהיה אפשר להוציא ממני הם הוציאו. אני לא יודע מדוע הרב מרמרוש פסק נגדי". ולשאלת בית הדין אם הוא עובד ענה האב (פיסקה 36 לפרוטוקול): "אני מיתנדב בלב לאחים. יש קיצוצים ולא קבלתי משכורת חצי שנה. קבלתי ארבע מאות – חמש מאות ש"ח לחודש . בכולל משכורת ממוצעת היא אלף ושבע מאות ש"ח. היום אני מיתנדב ". והינה, הצדדים קיבלו על עצמם את סמכות הבורר בכל הקשור להסכם הגירושין.

וכך כתב: "[...] לאחר שהוגשה תביעה בעיניין בבית הדין הרבני בתל אביב, ולאחר שבית הדין הפנה את הצדדים לבורר החתום מטה וזאת לאחר שהצדדים קיבלו עליהם בהסכם הגירושין את הרב ישראל מרמרוש כבורר בכל הקשור לאמור בהסכם זה [...] היתקיים דיון בין הצדדים והועלו מספר נושאים:

...

סעד לאמור מדברי והתנהלות הבורר אלא שביום ט' באלול תשע"ה (28.05.15) פנה הבורר לבית הדין בבקשה דלקמן: "וכיון שנראה כי תועלת הדבר כי בית הדין הרבני את הדברים שהועלו בדיון מנקודת מבטו את העניין, וייתן את החלטתו בדברים שהועלו בדיון, ולכן הריני מעביר את הדברים לעיונו והחלטתו של בית הדין." הבורר מוסיף ומנמק את בקשתו: "החלטה זו אמורה להועיל להביא לסיום הוויכוחים בין הצדדים. וויכוחים אלו פוגעים בסופו של דבר בילדים המשותפים." דברי הבורר אינם מובנים לכאורה ואף סותרים את עצמם מיניה וביה, שהרי אם הוא מודיע שהחלטתו מיום כ"ח בסיוון תשע"ה (15.6.15) עומדת בעינה, נמצא אם כן שלא חזר בו מהחלטתו, כיוון שלא הוצגו שינויים בנתונים ובנסיבות כפי שהוא הדגיש בהחלטה וממילא אין גם כל עילה לערוך שינוי בהחלטה.

לאור כל האמור ומאחר שהתבאר שלאור כל הטענות והנתונים שהוצגו בפני הבורר, לא נמצאה עילה לשנות מהאמור בהסכם הגירושין ולהגדיל את חיובי האב לילדיו מעבר לאלה הקבועים בהסכם, ומשום כך פסק הבורר כי אין לחייב את האב בהגדלת דמי מזונות – אין גם מקום לקביעה כי בפסק הבורר אין התייחסות להוצאות שכר הלימוד בתלמוד תורה של הבנים, באופן ישיר.

על כן, לו הייתה מועלת הטענה להגדלת מזונות מהטעם שאין בהסכם התייחסות להוצאות שכר הלימוד בתלמוד תורה של הבנים, הייתה הטענה נדחית.

על כן יש לדחות את תביעת האישה להגדלת מזונות ותשלום שכר לימוד.

בית משפט השלום בכפר סבא ת"פ 1267-09 מ.י. יחידת תביעות ש"י-שלוחת אריאל נ' אהרוני 3 ביולי 2013 בפני כב' השופטת נאוה בכור בעיניין: מ.י. יחידת תביעות ש"י-שלוחת אריאל המאשימה אילן אהרוני הנאשם נוכחים: ב"כ המאשימה עו"ד שיר לאופר קמה הנאשם וב"כ עו"ד עליזה כשכאש גזר דין

הנאשם עבר משבר אישי ומשפחתי, נאלץ לעזוב את העיר אילת, שם שימש שוטר ומתנדב, ובעטיו של משבר בגירושין ומשבר כלכלי- נקלע לתסבוכת שבגינה הוא משלם סך של 1,500 ₪ לחודש בהיותו פושט רגל.

הכרעה על חומרתה הרבה של העבירה בגינה הורשע הנאשם, ניתן ללמוד מהעונש שקבע המחוקק לצידה בחוק, שעניינו שבע שנות מאסר.

בע"פ 6112/04 מוטי עבודי נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 26.1.05) קבע כב' הש' א' א' לוי כדלקמן- "לא רק עניינם של המערערים ניצב לנגד עינינו, אלא בעיקר הצורך להדביר את תופעת האלימות שקנתה לה אחיזה בחברה בישראל, ומטרה זו תושג על ידי פסיקה אשר תבהיר לכל, כי מי שנוהג באלימות עלול לשלם על כך באבדן חירותו לזמן ממושך. אכן, מסר זה כבר יצא מבתי המשפט לא אחת, ובפסקי-דין רבים, אולם העובדה כי העבריינות בתחום זה נמשכת ואף מסלימה, מחייבת לשוב ולשנן אותו, ומקום שהדבר מתחייב אף להחמיר בענישה." וכך נקבע מפי המשנה לנשיא (דאז), כב' הש' חשין, אף בע"פ 8314/03 רג'אח שיהד בן עווד נ' מדינת ישראל, (טרם פורסם, 7.6.05) בעיניין זה- "בית-המשפט חייב להעלות את תרומתו הצנועה במילחמה הקשה שיש לחברה בישראל באלימות הגוברת והולכת ברחובות ובבתים, ותרומה זו תמצא את ביטויה בעונשים החמורים ששומה עליהם על בתי-המשפט לגזור על מעשי אלימות שפשו במקומנו כמגיפה. עלינו למוד את הרחמים שבליבנו כמידה הראויה להם, והרי ידענו כי כל מי שנעשה רחמן במקום אכזרי סוף שנעשה אכזרי במקום רחמן. יצא הקול מבית-המשפט וילך מקצה הארץ ועד קצה. יצא הקול ויידעו הכול כי מי שיורשע בעבירת אלימות יישא בעונש חמור על מעשהו, והעונש יהיה על דרך הכלל כליאה מאחורי סורג ובריח. וככל שייעצם מעשה האלימות כן תארך תקופת המאסר." (ראו גם: ע"פ 371/08 מדינת ישראל נגד ביטאו (טרם פורסם , 27.10.2008); (ע"פ 3562/05 פלוני נגד מדינת ישראל (טרם פורסם, 20.7.2005)).

ייאמר, כי הגם שמעשהו של הנאשם חמור ואלים, ואין לו כל הצדקה, הרי שלאור הנסיבות האופפות אותו -הוא אינו מצוי ברף הגבוה של עבירות מסוג זה. הנאשם הכה מכה אחת בפניו של המתלונן, זאת לאחר שהחל ויכוח וחילופי דברים ביניהם, צעקות גידופים, ודחיפות הדדיות.

(לשם השוואה: בת"פ (ב"ש) 17013-08-10 מדינת ישראל נ גד גרגורי פייגין (טרם פורסם) קבע בימ"ש כי המיתחם הנו בין שנת מאסר בפועל לארבע שנות מאסר): מן הפסיקה: ת"פ (ב"ש) 39109-07-10 מדינת ישראל נגד נתן שנקור- הנאשם הכה את המתלונן שתי מכות אגרוף בפניו ובראשו, לאחר שהמתלונן פגע בכבודו של אביו, ושבר את אפו.

לנאשם עבר פלילי באלימות ורכוש.

...

לאור האמור, הנני גוזרת על הנאשם את העונשים הבאים: מע"ת בן 12 חודשים, למשך 3 שנים מהיום, שלא יעבור על כל עבירות אלימות, לרבות איומים.

הובאה לפני החלטת בית הדין האיזורי מיום י"ג בשבט תשפ"א (26.1.21) המורה כדלהלן: לאור האמור מחליט בית הדין כדלקמן: מורים על מאסרה של האשה למשך חמש שנים או עד קבלת האשה את גיטה, המוקדם מבניהם, וכל זאת בכפוף לאישורו של נשיא בית הדין הרבני הגדול הגאון רבי דוד ברוך לאו שליט"א. לאחר תום תקופת מאסר של חמש שנים, אם חלילה לא תעתר האשה לקבל את גיטה, בית הדין ישקול את הארכת המאסר לחמש שנים נוספות, וזאת בהתאם להוראת סעיף 3(ב) לחוק בתי דין רבניים (קיום פסקי דין של גירושין), התשנ"ה – 1995.

הדיון הרכושי בבית הדין אינו על רכוש משותף, אלא נסוב סביב חיוב הכתובה בלבד, כאשר תביעות הפצוי והנזקים ההדדיות מתנהלות בבתי המשפט ואינן שייכות לבית הדין.

אדרבה: האשה התבצרה בעמדתה ופתחה במילחמה כוללת המתנהלת בתוך מערכות המשפט, מחוץ לכותלי בית המשפט וגם כנגד בית המשפט.

בית הדין תיאר גם את הנזק הנגרם לבעל שבגיל שלושים ושבע כל שהות נוספת עלולה למנוע ממנו את זכותו להקים בית בישראל.

טענותיה כי יש לבעל אשם תורם לסכסוך ולסירוב להתגרש נדחו בבית הדין, שהרי לא הסיכסוך והתביעות ההדדיות עומדים עתה לפני בית הדין אלא רק חיוב הגירושין שעל בית הדין לדאוג לקיומו, ולא עוד אלא שבית הדין האיזורי קבע כי האיש מסכים לגירושין והאשה מסרבת, גם בדיון לפנינו הוצע לכתוב את הגט לאלתר ללא כל תנאים מוקדמים – האיש הסכים, האשה סירבה.

...

בסופו של דבר החליט בית הדין על המאסר, כשהוא נותן לאישה ארכה לקבל את גיטה ולהימנע מן המאסר.

אוסיף עוד שסבורני כי מלבד זאת עצם הטענה היא תמוהה ביותר, לטעון שבית הדין חייב ללחוץ עליה לקיים את פסק הדין באופן הנראה לה, שהרי את פסק הדין עליה לקיים גם ללא כל לחץ ובחירת אמצעי הלחץ על ידה אינה מתקבלת על הדעת.

בסעיף 12 לכתב התביעה טענה התובעת שהמנוח העדיף להשאר נשוי לה, ודומה שהנרטיב של התביעה וזעקת הצדק והשוויון שזועקת התובעת נסמכת על הטענה שקשה להלום תוצאה שהמנוח שהתאכזר לתובעת וסרב להתגרש ממנה עד יומו האחרון יזכה מהתנהגותו הפוגענית כלפיה ולא יחלק עימה את רכושו גם לאחר פטירתו.

כמו כן, אך ורק ארוע המלמד על הסכמה הדדית לפירוק השיתופיות, בין בכללותה ובין לגבי נכס ספציפי, אפשר שיהווה ארוע המפסיק את אותה חזקה.

גם אם אקבל את הטענה שהמנוח ביקר בדירה עת התארחו שם בני מישפחה בעת מלחמת המפרץ הרי שאין בכך ללמד שהמנוח והתובעת המשיכו להתנהג כבני זוג באספקט כלשהוא של חייהם ולא כל שכן בהיבט הרכושי.

בהקשר זה יוער שבעת פירוד הצדדים בשנת 1973 אך הנתבעת 4 נותרה להתגורר עם התובעת.

גם אם הייתי מקבלת את ההנחה שבן זוג יכול כימעט תמיד לטעון להפעלתה של חזקת השתוף (בנגוד למי שמבקש לבוא בנעליו של בן הזוג אשר ייחסם בחלוף הזמן) הרי שעיקרו של דבר במקרה דנן חלפו שנים ארוכות מאוד מאז הפירוד, לא אך שהתובענה הוגשה כנגד עזבון רק לאחר שנפטר המנוח לבית עולמו ולא ניתן לשמוע את גירסתו, גם התובעת לא עמדה לחקירה על תצהירה ולא ניתן כיום לדעת מה היה טיב היחסים בין השניים במיוחד בהקשר המשטר הרכושי, ולא ניתן להקים את חזקת השתוף, אף אם אילו הנחנו (ולא היא) כי חזקה זו עומדת לתובעת.

...

סבורתני שדין התביעה להידחות בשל כל אחד מהטעמים שהובאו בהרחבה לעיל.

מהמורם ומהמקובץ עולה שלא הוכח שמשך השנים לא התנהל הליך רכושי בבית הדין הרבני.

משהותיר אחריו המנוח צוואה המזכה את יורשיו בכל רכושו (ובכלל זה באים גם המטלטלין וכלי הרכב) ומשהתובעת אינה נמנית על הזוכים בצוואה (פרט ל10 אגורות שזיכה אותה המנוח) הרי שאין תחולה להוראת סעיף זה ויש לדחות גם ראש תביעה זה. סיכומו של דבר הוא שהתביעה נדחית.

כדי ללמד על סדר גודל הדברים נציין כי בקרב כלל בתי הדין (פתח תקווה, בית הדין הגדול, תל אביב) התנהלו בין הצדדים למעלה מעשרים תיקים והתקיימו דיונים המשתרעים על פני למעלה משבע שנות מילחמה! תיק זה היתנהל שנים בבית הדין האיזורי בפתח תקווה, ניתן בו פסק דין שעורער בבית הדין הגדול והועבר אלינו בשנה האחרונה בהוראת בית הדין הגדול.

מהכלל אל הפרט לאור האמור נראה כי במקרה דנן שבו לא זו בלבד שלא ישובו הצדדים לשלום בית אלא ישנה מרידה ברורה ומתמדת של האחד כלפי מישנהו וכל צד פתח תיק לתביעת גירושין ופיהם ברורות דיבר כי מחלוקתם היחידה היא בעיניין הרכוש וכבר שבע שנים הם בנפרד ואין אפשרות לדעת עד מתי יימשך מצב זה, ודאי שמוטלת החובה על בית הדין למנוע מצב שבו נשאיר את הנישואין רק 'על הנייר' בלבד.

בנידוננו בית הדין עדיין לא ירד לעומקה של סוגיה לקבוע במי תלוי הקולר ומי האשם בפרוק הנישואין, מאחר שיש הסכמה עקרונית ותביעות הדדיות לגירושין, ומה גם שבנקודה זו של האשם חלוקים הצדדים מן הקצה לקצה, ואם כן אולי לא שייכים כאן דברי רבינו ירוחם הנזכרים? אולם נראה בבירור כי כוונתו של רבינו ירוחם שאין להרשות למי מהצדדים לעגן את זולתו באי מתן או קבלת הגט, איננה רק באופן שהוא האשם בגירושין, אלא אף אם הוא נשאב לגירושין שלא מיוזמתו ומרצונו כלל,[footnoteRef:8] אף על פי כן אי אפשר לאחוז את הגט כקלף מקוח ולעגן את הזולת – אם כל מטרת העיכוב לגט איננה נעוצה בעצמותו של הקשר הזוגי ביניהם וברצונו של האחד בעשיית שלום בית אמיתי, אלא אך ורק ברצון לשפר עמדות בסוגיית הרכוש המרחפת כל העת מעל לראשם.

להפך, אף הוא פתח בתביעה לגירושין אלא שהוא מעוניין לעשות זאת רק ברגע המתאים מבחינתו לאחר תום הדיונים בתביעת הרכוש.

...

ולעניין שאר הסברות (לעז וכו'): מאחר שבנידוננו בית הדין הגיע למסקנה שיש לחייב את הבעל ליתן גט לאשתו, נמצא שמבחינת ההלכה הוא חייב להישמע להוראות בית הדין.

מסקנה תבנא לדינא: עסקינן בבני זוג שכבר שנים רבות דרים בנפרד כאשר כל אחד המשיך את חייו, ומנסה להוציא ככל האפשר מזולתו.

הרב רפאל זאב גלב מצטרפים למסקנה.