במקביל, היתנהלה תביעת המערערים כתלויים במנוח כנגד "קרנית", ותביעה זו הסתיימה בהסכם פשרה במסגרתו שילמה "קרנית" לתלויים פיצוי בסך של כ-950,000 ש"ח.
ענייננו איפוא בתביעת העיזבון.
עמדתי על הדברים בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת (לא פורסם, 13.5.2010):
"ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקאציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה איפוא להבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו".
בדומה, איני רואה גם להתערב במסקנת בית משפט קמא ולפיה, למרות שהונפק תלוש משכורת למערערת-האלמנה, הרי שבפועל לא עבדה בעסק ואין לכלול את שכרה בקופה משותפת לצורך חישוב הפסדי ההישתכרות של העיזבון.
...
בפסק דינו, הרחיב בית משפט קמא בסוגיה אם יש לחשב את הפיצויים המגיעים לעזבון לפי המגבלות שבחוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, התשל"ה-1975 (להלן: חוק הפלת"ד) או שיש לעשות את חשבון הפיצויים על פי העקרונות שבפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: פקודת הנזיקין), באשר התביעה אינה במסגרת חוק הפלת"ד.
לסופו של יום, הגיע בית משפט קמא למסקנה כי בשל שיקולים שביסודם תקנת הציבור, על מנת שחוטא לא יצא נשכר, יש לערוך את חשבון הפיצויים על פי המגבלות הקבועות בחוק הפלת"ד.
בהמשך בחן בית המשפט את ראשי הנזק השונים, ועיקר המחלוקת התמקדה בשאלת בסיס שכרו של המנוח לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות בשנים האבודות.
עמדתי על הדברים בע"א 3590/08 המאגר הישראלי לביטוחי רכב בע"מ נ' יצחק פת (לא פורסם, 13.5.2010):
"ככלל, מקובלת עלי עמדת המערערות כי משיכה של כספים מחברה שבשליטתו המלאה של הניזוק, אינה אינדיקציה שאין בלתה לקביעת בסיס השכר לצורך חישוב הפיצויים. כך, לדוגמה, יכולה חברה חסרת תוכן כלכלי של ממש ליטול הלוואה מהבנק והניזוק בעל החברה ימשוך מהחברה את כספי ההלוואה בדרך של משיכת משכורות גבוהות ללא כל קשר למצבה האמיתי של החברה. משיכת כספים מחברה שבשליטת הניזוק, אם בתלוש משכורת ואם בדרכים אחרות, צריכה אפוא להיבחן בראיה כוללת של מצב החברה על מנת לקבוע את בסיס השכר הריאלי של הניזוק. בסופו של דבר, קביעת בסיס השכר היא ממצא עובדתי, שבמקרה דנן, נקבע על ידי בית משפט קמא על סמך הראיות והעדויות שנשמעו בפניו, ואיני רואה להתערב בו".
בדומה, איני רואה גם להתערב במסקנת בית משפט קמא ולפיה, למרות שהונפק תלוש משכורת למערערת-האלמנה, הרי שבפועל לא עבדה בעסק ואין לכלול את שכרה בקופה משותפת לצורך חישוב הפסדי ההשתכרות של העזבון.
איני מקבל את טענת המערערים, כי יש להפחית את הסכום של כ-950,000 ₪ שקיבלו התלויים במסגרת הסכם הפשרה בינם לבין "קרנית". ראשית, המשיבה לא היתה צד לאותו הליך.
סיכומו של דבר, שעל פי הלכת אלנסארה יש לערוך את החישוב על פי עקרונות פקודת הנזיקין, להפחית 15% בגין רשלנות תורמת, ולנכות הפסדי התמיכה לתלויים.
אשר על כן, בתוצאה הסופית יש לקבל את ערעור המשיבה (ע"א 8593/09), כך שהפיצוי שישולם למערערים יופחת ויעמוד על הסך של 250,000 ₪.
