תביעה של נהג אוטובוס להכיר בנזק שנגרם לברכיו

תמצית הטענות בכתב התביעה בכתב התביעה המתוקן נטען, בתמצית, כי התובעת ביטחה את ה"ה אבוקסיס גילה ו/או מאיר, בפני נזקים העלולים להגרם לרכבם מסוג יונדאי (להלן: "רכב המבוטחים").

על פי כתב התביעה, שילמה התובעת למבוטחיה סך של 21,200 ₪ בגין נזק, ירידת ערך ושכ"ט שמאי (בקיזוז הישתתפות עצמית וכינון) ולפיכך ביקשה כי הנתבעים יחוייבו לשלם לה סכום זה. תמצית הטענות בכתב ההגנה בכתב הגנתו הודה הנתבע מס' 1 כי נהג ברכב המעורב בזמן התאונה.

הנהגת הבהירה כי האטה את רכבה כדי שלא להתנגש ברכב שיצא ממפרץ תחנת האוטובוס ולאפשר לו להישתלב.

דיון והכרעה – התביעה העיקרית באשר לאופן התרחשותה של התאונה, הגעתי למסקנה כי יש להעדיף את עדותה של הנהגת ברכב המבוטחים על פני עדותו של הנתבע מס' 1.

כידוע, "הפסיקה הכירה בחובת שמירת המרחק מהרכב מלפנים כחובת ציפייה כללית וזאת

...

בשאלה עובדתית זו, לאחר בחינת כלל הראיות והעדויות שלפני בית המשפט, הגעתי למסקנה כי סביר יותר שהנתבע מס' 1 ידע כי אין ביטוח צד ג' או מקיף תקף, טרם החל בנסיעתו.

דא עקא שאין טענה בכתבי הטענות (והדברים אף לא הובהרו בחקירות הנגדיות לפניי) כי לרכב לא הייתה, באותה עת, תעודת ביטוח חובה המכסה את השימוש בו. מכל מקום, הדבר לא הוכח על ידי הנתבע מס' 1 בהליך זה. מהמסקנה העובדתית אליה הגעתי, במאזן ההסתברויות, אודות ידיעתו של הנתבע מס' 1, נובעת המסקנה כי הנתבע מס' 1 "הסתכן מרצון", כמשמעות מונח זה בסע' 5 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש], עת עשה שימוש ברכבו של הנתבע מס' 2, כשהוא יודע שאין כיסוי ביטוחי מסוג צד ג' או מקיף.

לאור כל האמור לעיל – ההודעה לצד שלישי – נדחית.

מדובר בהחלטות שרירותיות, שעה שהוא נאלץ לעבוד בחצי משרה כשהוא נושא בפועל בתפקיד המצריך משרה מלאה תוך שנגרמים לו נזקים כלכלים כבדים.

לעניין טענת האפליה עיון בכתב התביעה של התובע מעלה כי תביעתו בכל הנוגע לטענת האפליה נטענה באופן כללי וללא פירוט: "93. זאת ועוד, לעניין זה יוסיף התובע ויטען כי הוא זכאי לסעד הנתבע ( צו עשה) הכולל השבת משרתו למישרה מלאה בין היצר מחמת העובדות הבאות: "הנתבעת הפלתה את התובע, עובד נכה למול עובדים אחרים במערכת שלא זכו ליחס לו זכה". עיון בעדותו של התובע מעלה כי גם בעדותו לא מצא לנכון להגיד שמית אל מול מי הופלה אלא ציין את הדבר בכלליות: "אתה טוען בסעיף 3 לתצהיר שלך שהופלית לרעה. העד, מר מויאל: כן. הופליתי לרעה. ש:מי, כשאתה טוען לאפליה, מי קבוצת היחס שלך? ביחס למי הופלית? ת: הופליתי ביחס לככה. אם אתה תראה את הטופס הראשון, אתה תראה בישיבה, אני הייתי גם נהג הכפר חבר'ה. אני הייתי גם נהג.... ת: אז אני עכשיו אגיד לך, הינה. בוא אני אגיד לך איך הופליתי. אני הייתי גם הנהג, אני הייתי גם, אני בערב הייתה לי שעה להשגיח כשמדריך בא עם תלמידים ושהם מנקים את בית הספר, אני נועל הכל. תקשיב,.... העד, מר מויאל: ביחס למי? ביחס לבחור שעבד איתי ואני לא אגיד את שמו, הוא עוד עובד. וכשהוא בא אליי, הייתה לו איזו שהיא בעיה עם ההנהלה ואז הוא פנה אליי, דפק לי בדלת ואמר אלי, אני מבקש ממך תציל אותי. אני מדריך כבר איזה כך וכך שנים, המון שנים, ואני מבקש שתוותר על התפקיד של הנהג בשבילי. אמרתי קח את התפקיד. קח חבר, קח. עכשיו, הוא עובד עכשיו במשרה מלאה ואני מה? עם 75 אחוזים. אני חושב שזו אפליה. היו צריכים להגיד אלי מויאל אתה צריך להמשיך ב-100 אחוזים, הוא ב-100. הוא מדריך. דרך אגב, הוא גם מדריך חינוכי הבחור. עד היום הוא מדריך חינוכי כמוני. הוא מקבל משכורת כמוני" (ר' עמ' 21-22 לעדותו).

בכל הנוגע לרכיב התביעה בדבר פיצוי על היתנהלות חסרת תום לב של הנתבעת, בכל הנוגע לאופן בו הודיעו לתובע על שינוי הקף משרתו, הרי שכפי שפורט שוכנענו כי הנתבעת פעלה כדין ובהתאם להוראות התקשי"ר. עם זאת שוכנענו כי הנתבעת היתה אמורה ליידע ולשתף את ועד העובדים עובר להחלטתה בכל הנוגע להפחתת הקף משרתו של התובע אולם לא עשתה כן. עיון בכתב התביעה של התובע מעלה כי היא תובע בגין רכיב זה נזק שאינו ממוני בסך של 50,000 ₪.

אשר לנזק שאינו ממוני, הסמכות לפסוק פיצויים בגין נזק זה כתוצאה משינוי תנאי העסקה או הפסקת העסקה שלא כדין מעוגנת בסעיף 13 לחוק החוזים (תרופות בשל הפרת חוזה), תשל"א – 1970 (להלן: חוק החוזים תרופות) הוראה זו, כמו הוראות נוספות המסמיכות את בית הדין לפסוק פיצוי על נזק שאינו ממוני, מושתתת על ההכרה בכך שגם נזק שאינו נלווה לפגיעה פיזית ואינו מתבטא בחיסרון כיס ראוי לפצוי.

מבחינה תכליתית החיוב לפעול לאיתור תפקיד חלופי מקדמת שילוב שוויוני בתעסוקה, שהוא אחד ממטרות החוק כעולה מסעיף 2 לחוק, לפיו מטרתו "להגן על כבודו וחרותו של אדם עם מוגבלות, ולעגן את זכותו להישתתפות שויונית ופעילה בחברה בכל תחומי החיים, .... בע"ע (ארצי) 141-10 ג'קי רבח - דן חברה ציבורית לתחבורה בע"מ [פורסם בנבו] (6.12.12) (להלן: ענין רבח), בהקשר לנהג אוטובוס שלא היה יכול עוד מטעמים רפואיים למלא את התפקיד כנהג אוטובוס מחמת פציעתו בתאונת דרכים, ציינה חברתי השופטת דוידוב-מוטולה, כדלקמן (ההדגשות שלנו):

...

ביום 22.6.08 הוציא התובע מכתב לגב' שולה בן חיים כמצוטט: "...הנני מאשר בזאת קבלת הצעתך להמשך העסקה במסגרת חדר הצילום בשנה"ל הבאה ב- 50% משרה. 2. שוב אבקש, להזכיר את הפגיעה החמורה בשכר ובתנאים הנלווים לרבות זכויות פנסיה, שעה שבלית ברירה ונוכח מצבי הכלכלי והמשפחתי כפי שפורט במכתבי הנני נאלץ בזאת להיעתר להצעה. 3. כן אבקש להזכיר את מצבי הרפואי שטרם הגיע לכדי הכרעה מקצועית סופית, לרבות ניתוח צפוי בהמשך 4. אבקשך לנסות בכל דרך ובהקדם ליצר השלמת שכר והתנאים הנלווים כפי שנעשה בעת הצורך במקרים אחרים ובפרט שעה שקיימת פגיעה ונכות ממקום העבודה..." (ר' נספח 23 לכתב ההגנה).

נוכח מכלול הפגמים שפורטו לעיל, אנו סבורים כי התובע זכאי לפיצוי מכוח סעיף 14 לחוק השיוויון.

מנגד אנו לוקחים בחשבון את העובדה כי שוכנענו כי הנתבעת כן עשתה ניסיונות למצוא לתובע עבודות חלופיות כפי שפורט לעיל, ומנגד אנו לוקחים בחשבון את תקופת עבודתו הממושכת של התובע, לאחר ששקלנו את מכלול הדברים מצאנו לנכון לחייב את הנתבעת לשלם לתובע פיצוי בגין הפרת חוק השוויון בסך של 25,000 ₪.

סוף דבר אשר על כן על הנתבעת לשלם לתובע את הסכומים כמפורט וזאת תוך 30 ימים מיום קבלת פסק הדין : לפצות את התובע בגין הנזק הלא ממוני אותו תבע בפיצוי על סך של 15,000 ₪.

מנגד, עדת הנתבעת, הגב' סיוון שירי, מנהלת פניות הציבור אצל הנתבעת, הסבירה כי הנתבעת נתקלת לעיתים בקשיים לוגיסטיים בשל מחסור בנהגים, בעיקר במהלך חגי העדה המוסלמית.

כב' השופטת שרון הינדה עמדה בתא"מ 49418-01-17 בקל איילון נ' המפקח על התעבורה ואח' על העקרונות המנחים את בתי המשפט במקרים כגון זה: "21. התביעות העוסקות בהפרת חובות של מפעילי תחבורה ציבורית מעסיקות לרוב את בית המשפט לתביעות קטנות. רוב פסקי הדין, ככולם, ראו באי עצירת אוטובוס בתחנה, איחור בהגעה של אוטובוס, ובטול קוי אוטובוס כהפרת חובה חקוקה המקימה לניזוק זכות לפצוי בגין הנזק שניגרם לו (ראו: תק(ת"א) 54922-11-15 קרן חליפה נ' קווים תחבורה ציבורית בע"מ, [פורסם בנבו] (21.3.16); תק (פ"ת) 65817-06-06 פסיה גודלמן נ' אגד תעבורה בע"מ, [פורסם בנבו] (15.12.16); תק(ת"א) 47049-02-17 נאור בוסקילה נ' אגד תחבורה ציבורית בע"מ, [פורסם בנבו] (30.7.17); תק(הרצ') 55931-02-17 עומר שכטר נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורת ישראל בע"מ, [פורסם בנבו] (27.7.17); תק (רמ') איציק גרפל נ' אגד תעבורה, [פורסם בנבו] (13.11.17); תק (טב') 32012-06-10 שלמה יעקבי נ' חברת קונקס, [פורסם בנבו] (26.9.11); תק (י-ם) שמואל מגנצא נ' "אגד" אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] (29.8.07); תק (י-ם) כרמלי יצחק נ' אגד אגודה שיתופית לתחבורה בישראל בע"מ, [פורסם בנבו] (16.12.07)).

על יסוד שיקולים אלה, הוכרה אף האפשרות לפסוק פיצוי מרתיע ללא הוכחת נזק מקרים בהם ההפרה חוזרת ונשנית.

...

" דברים אלה מקובלים עלי ולפיכך אני סבור כי יש לפצות את התובע בגין כל אחד מן המקרים בסכום אשר ישקף את הנזק שנגרם לתובע, שהוא בעיקרו בזבוז זמן, הוצאה על נסיעה חלופית ועגמת נפש, אך גם יבהיר לנתבעת את משמעות מחדליה ויהווה גורם מרתיע לעתיד.

התוצאה התביעה מתקבלת.

הנתבעת תשלם לתובע 22,196 ₪ בתוספת הוצאות משפט בסך 5,000 ₪ אותם קבעתי, בין היתר בהסתמך על היקף ההליך ומשכו.

בעודו נוסע בנתיבו בנסיעה ישירה סטה לעבר התובע בפתאומיות רכב נהוג ע"י הנתבע 2 מ.ר. 31-896-23 (להלן:״הרכב״), שיצא ממצב עמידה בתחנת אוטובוס ו"חתך" את נתיב הנסיעה לשם ביצוע פניית פרסה.

התובע פונה באמצעות אמבולנס למרכז הרפואי בילינסון כשהוא מחוסר הכרה וסובל מחבלות לרבות שבר בסקפולה ובהומרוס מימין.

לאחר התאונה התברר כי הקטנוע חסר פוליסת ביטוח חובה ולכן לאור חוק הפיצויים לנפגעי תאונות דרכים, תשל"ה-1975 (להלן: "חוק הפלת"ד"), סעיף 7(5) הוא אינו זכאי לפצוי בגין ניזקי הגוף שנגרמו לו בהיותו ״מי שנהג ברכב ללא ביטוח לפי פקודת הביטוח, או שהביטוח שהיה לו לא כיסה את שימושו ברכב".

זאת, בהתאם לתשובתו של צד ג' 2 לשאלה "אז למה אתה מרשה ל(תובע) לנסוע על האופנוע אם זה ביטוח לנהג יחיד ורק לך?", לפיה ענה כי "באותו זמן לא ידענו, חשבנו שאם יש ביטוח על האופנוע שלו אז מותר" (שורות 15-16 להודעה במישטרה).

מה האמת? בחינת חומר הראיות מלמדת, שצד ג' 2 ידע או למצער יכול היה לדעת כי אין לו פוליסת ביטוח בת תוקף לנהיגת התובע שכן בפועל וכפי שהוכח בדיון המשפטי, הפוליסה שהיתה לקטנוע ובוטלה היתה של נהג נקוב בשם – צד ג' 2 בלבד.

...

אמרו אם כן מעתה כי יש להטיל ספק רב בטענה לפיה התובע גנב את הקטנוע, ואין לי אלא להגיע למסקנה לפיה התובע נהג בהיתר מהמחזיק – צד ג'2.

סוף דבר התביעה בעילה לפי חוק הפלת״ד נדחית.

לפיכך נדחית התביעה כנגד קרנית כמו גם כנגד צדדי ג' וצד ד'.

תביעת התובע להכיר בפגיעתו, כפגיעה בעבודה, התקבלה ע"י המוסד לביטוח לאומי, וועדה רפואית של המל"ל, קבעה ביום 4.11.09, כי נגרמה לו נכות צמיתה בגין התאונה בשיעור 10%.

לאחר מכן, עבד למעלה משנה בחברה נוספת כנהג אוטובוס, ומיום 1.8.11, עבד בעריית ערד.

נוכח נסיבות פיטוריו מחברת ערד טקסטיל, כעולה ממכתב הפיטורים, כאשר המדובר בנזק מיוחד שעל הנתבע להוכיחו בראיות, וכאשר העברתו מתפקיד של נהג בחברה לתפקיד אחר, ובהמשך, פיטוריו מהחברה, לא נבעו ממצבו עקב התאונה, סבורני כי לא הורם הנטל להוכיח נזק של הפסד הישתכרות, לאחר סיום תקופת אי הכושר בחודש ינואר 2009.

...

בנסיבות אלה, סבורני, כי יש לפסוק לזכות התובע פיצוי על דרך של אמדן גלובלי, כאשר בהתחשב בגילו, ובשיקולים האמורים, סבורני כי יש לפסוק לזכותו ברכיב זה, פיצוי בסך 40,000 ₪, הכולל גם הפסדי פנסיה צפויים (לרבות הפסדי פנסיה בגין תקופת אי הכושר הממושכת במהלכה לא עבד, ולא קיבל משכורת, כאמור לעיל).

לפיכך, ונוכח תקופת אי הכושר הממושכת, סבורני כי נכון לפסוק לזכות התובע בראשי נזק אלה, פיצוי על דרך של אמדן גלובלי לעבר, בסך 5,000 ₪.

ריכוז סכומי הפיצויים: כאב וסבל 19,861 ₪ הפסדי שכר בעבר 52,105 ₪ פגיעה בכושר השתכרות – הפסדי שכר צפויים בעתיד 40,000 ₪ הוצאות ועזרת הזולת 5,000 ₪ ___________________________________________________________ סה"כ לפני ניכוי תגמולי מל"ל 116,966 ₪ בניכוי תגמולי מל"ל המשוערכים להיום לסך 78,997 ₪ ___________________________________________________________ סה"כ הפיצוי לאחר ניכוי תגמולי המל"ל 37,969 ₪ התביעה מתקבלת אפוא.