בנוסחה הישן אסרה התקנה על חבר אגד לעסוק, במשך שלוש שנים לאחר פרישתו, "בכל עבודה, פעולה או עסק במקצועות של הובלת נוסעים, בהוראת נהיגה, בהוראת דרך, בהוראת תיירים, בסוכנות לתיירות, במסעדות, בהובלת משאות וחבילות, בתיקון מכוניות, בחלקי חילוף בדלק ומבחנים של רכב". משתבעה אגד, בפרשת מירון, לאכוף על שניים מגימלאיה לקיים התחייבות שנטלו על עצמם במועד הפרישה, להמנע מעיסוק מתחרה כמשמעו בתקנה המקורית, דחה בית המשפט המחוזי את תביעתה.
בדחותו את הטענה השניה קבע בית המשפט, כי "הזכאות לגמלאות מוקדמות הנה זכאות כללית, לכל חברי אגד", שהענקתה נובעת מהכרתה של אגד "בהיות עבודת נהיגה באוטובוס צבורי עבודה שוחקת, אשר קשה להיתמודד בה עד גיל מבוגר". מכאן, שהסכמת אגד לפרישה המוקדמת של חבר אגד, והסכמתה לשלם את חלקה בסכום החד-פעמי, אינן מהוות תמורה מיוחדת להגבלת חופש העיסוק ואינן מעידות על הסכמת החבר הפורש להגבלת חופש עסוקו.
...
עמדת בית המשפט המחוזי, ביחס לשני העניינים, אינה מקובלת עליי.
אני סבור, כי בהסכמתה של אגד, לשלם לקרן הגימלאות את חלקה בסכום החד-פעמי הנדרש לרכישת הזכאות לגימלאות מוקדמות, או לשלם לחבר הפורש גימלה תקציבית עד מלאת לו 60, יש משום תמורה נאותה להתחייבות החבר הפורש להימנע מעיסוק מתחרה בעסקי אגד, במשך שלוש שנים מיום פרישתו.
נראה לי שהטעמים שעל יסודם הגעתי למסקנה, כי הוראות חלקה הראשון של התקנה סותרות את תקנת הציבור, כוחם יפה - וביתר שאת - להביא להכרזה גם על בטלות ההוראות שבחלקה השני.
