תביעה של וטרינר לתשלום עבור שירותי פיקוח וטיפול בחיות

על פי עובדות כתב האישום, בין החודשים 12/15-4/16, הנאשמת הפעילה בביתה במושב שלווה בית מחסה לכלבים (להלן– "המיתקן"), החזיקה שם 60 כלבים, מבלי לספק להם מזון ומי שתיה בכמות, בתדירות ובהרכב התזונתי המתאימים לצרכיהם ולהרגלי האכילה שלהם, מבלי שכל בעלי החיים ראו וטרינאר לפחות אחת לחודש ומבלי ששמרה רישומים של הבדיקות והטיפולים הרפואיים כנדרש בדין.

מטעם המאשימה העידו הגב' לאה בכר (ע"ת 1), מתנדבת בעמותות למען בעלי חיים, ד"ר נירית ציפורי ברקי (ע"ת 2) מי שהיתה אותה עת סגנית הממונה על פי חוק צער בעלי חיים במחלקת השירותים הוטרינרים במשרד החקלאות, ומר אביעד מונטיה (ע"ת 3) חוקר בחידת הפיצו"ח (פקוח על הצומח והחי) במשרד החקלאות.

הנאשמת העידה כי מקבלת תשלום עבור הכלבים שמוסרת לאימוץ.

אני אף ערה לטענת הנאשמת כי: "וטרינאר של המועצה של באר טוביה שאני שייכת אליהם אמר שאין דבר כזה לפתוח מקום, מבנה או כל מקום כגון לול, לפי החוק לא יכול לאשר לי לפתוח מקום כזה, אבל בבית אני כן יכולה להציל כלבים כי זה בית...." (עמ' 30 ש' 8-11); הנאשמת לא הציגה אישור של הווטרינר בעיניין זה ואף לא זימנה אותו לעדות מטעמה.

מהראיות שהובאו, ומעדותה של הנאשמת, עדות שזכתה לאמוני, לא ניתן לשלול את טענתה כי הצואה והשתן שבהם הבחינו עדי התביעה, הם הפרשות של הלילה האחרון שהנאשמת טרם הספיקה לנקות.

...

אין בידי לקבל את טענת ההגנה כי די בכך שהבית משמש גם למגורי הנאשמת כדי לשלול את היותו "בית מחסה" כהגדרתו בתקנות.

בנסיבות אלו, ובהעדר כל תיעוד בזמן אמת ביחס להוצאת הקרציות, כמו גם התייחסות של ע"ת 2 להוצאת הקרציות, פעולה אשר לכאורה בוצעה על ידה, נותר מקום מסויים לספק בעניין זה. לא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר, שע"ת 3 לא נפל לכלל טעות ביחס לעניין זה. לא זו אף זו, גם אם נמצאו קרציות, אין אינדיקציה לגבי כמות הקרציות שהוצאו וכמות הכלבים שנמצאו עליהן קרציות, כך שאין די ראיות כדי שניתן יהיה לקבוע מעבר לכל ספק סביר שהימצאות הקרציות היא בהיקף המלמד על הזנחה.

הגם שלא שוכנעתי מעבר לכל ספק סביר כי הנאשמת חרגה מהסטנדרטים המינימליים שנקבעו בתקנות, טוב תעשה הנאשמת אם תסתייע באדם נוסף אשר יסייע בידה בתחזוקת המתקן, כדי להעלות את רמת התחזוקה וההיגיינה במתקן, את תדירות הניקיונות ואת רמת הטיפול בכלבים, או לחלופין, יכול וראוי שהנאשמת תפחית את כמות הכלבים בהם היא מטפלת בו זמנית, כל עוד אין מי שמסייע לה בטיפול השוטף.

סיכומו של דבר, בהסכמת הצדדים ובהתאם לסמכותי לפי סעיף 94(ב) לחסד"פ, אני מורה על ביטול האישום בעבירה של התעללות בבעלי חיים, עבירה על סעיף 2(א) לחוק צער בעלי חיים.

אני מרשיעה את הנאשמת בעבירות של אי ניהול רישום של סימני מחלה, של בדיקות וטיפולים רפואיים, אי שמירת הרישום משך שנתיים ואי העברת הרישום לוטרינר העירוני, עבירות על תקנות 12(4), 12(5) ו – 12(6) לתקנות צער בעלי חיים.

עניינה של תובענה זו בשאלה - האם זכאי התובע לתשלום שכר עבודה וזכויות נילוות (מענק מיוחד, דמי הבראה ופדיון חופשה), עבור החודשים 10/10 עד 3/14, תקופה בה, לטענתו, המשיך לעבוד, בפועל, כווטרינר בשירות המועצה המקומית ירכא (להלן: המועצה); המועצה, מצידה, טוענת - כי התובע עזב את עבודתו אצלה מרצונו, מאז סגירת בית מטבחיים עליו פיקח, בחודש 9/10, בתקופות קודמות, בהן בית המטבחיים אצלה היה סגור, קיבל התובע שכר ביתר, וזאת בשל טעות טכנית, ומחודש 10/10, התובע עבד אצל גורם אחר, כך שאין היא חייבת לו דבר.

הבעלים האחרון שהפעיל את בית המטבחיים היה מר עלי אבו מרואן עטאללה (להלן: אבו מרואן), כאשר בכל התקופה, עד חודש 9/10, כולל, התובע קיבל שכר של משרה מלאה מהמועצה [תלושי השכר - ת/1, נספחי ב'], ואילו אבו מרואן שילם למועצה עבור שירותי הפיקוח הווטרינרי שקבל מהתובע.

לטענתו - במסגרת המשך עבודתו כווטרינר רשותי, לאחר 10/2010, הוא רכש את הזריקות עבור החיסונים מכיסו האישי ועשה את כל המוטל עליו, בתוקף תפקידו כווטרינר רשותי ב-25% משרה, ועשה הסגרי כלבים וחתולים וסוסים, חיסונים למאות כלבים וחתולים וחיות מחמד, פקוח על העדרים של היישוב ומסביבו ועוד של תושבי ירכא - הכל על חשבונו.

לדבריו, הנוהל היה שהתושב פונה לרשות כאשר הוא מבקש חיסון או מודיע על נשיכה, משלם בקופת הרשות אגרת חיסון ומשם מפנים אותו לתובע (ורק לתובע), שהגיע למקום, טיפל בחיות לפי הצורך - חיסונים, הסגרים ועוד - וכך נמשך הדבר עד הפסקת עבודתו בחודש 3/2014 או אף לאחר מכן.

...

עובדות ועיקר טענות הצדדים לאחר ששמענו את הצדדים, חזרנו ועברנו על טענותיהם בתצהירים ובסיכומים, ושקלנו את הדברים לכאן ולכאן, אנו קובעים עובדות רלבנטיות, כדלקמן: התובע הינו רופא וטרינר מוסמך מאז 22.11.1995.

מסקנתנו היא, כי התובע לא עבד במועצה מאז 10/10, ומכך שלא נגרע תוארו שם, בהתכתבויות שונות, לא משתנה עובדה זו. יש בזאת רק כדי להצביע על חלק מההתנהלות הכושלת של המועצה, דוגמא למה שהביא, בין השאר, לפיזורה, וככל הנראה גם בתקופה בה מונתה בה ועדה קרואה, לא כל התקלות תוקנו מיידית.

בנוסף, עדות גזבר המועצה תומכת במסקנה, כי מרשימת החיסונים שהציג התובע עולה, כי מדובר בתשלום בעד החומר עצמו ולא עבור מתן השירותים הנטענים עבור התושבים, ואם מאן דהוא בא לשלם לפקיד הגבייה, בעבור חיסון, הפקיד לא היה מוסמך להגיד לתושב לא לשלם ולא יכול היה לדעת מי יבצע את החיסונים ויזריק את החומר, הלכה למעשה [עמ' 34, ש' 22-16].

לאור מסקנתנו, בדבר הגורם לסיום יחסי העבודה - נדחות כל דרישות התובע, לקבלת שכר עבודה ונלוות מהמועצה, לתקופה מחודש 10/10 ועד 3/14, כולל.

העמותה היא "ארגון בעלי חיים" כהגדרתו בסעיף 1 לחוק צער בעלי חיים (הגנה על בעלי חיים), התשנ"ד-1994, ומכוח זאת היא פועלת, לטעמה, "כקולם ונציגתם של בעלי החיים". הנתבע, אדם פרטי שלכאורה החזיק בכלבה מושא התביעה דנן בזמנים הרלוואנטיים.

(ראה מכתב שצורף לתיק מטעם איגוד ערים דן השירותים הוטרינריים אשר ממוען לגב' ברברה קאופמן מיום 17.07.2016); כן ראה העלות הכוללת של הטיפול בכלבה בסך 9,299 ₪ אשר צורפו כנספחים "א-ב" לכתב התביעה.

המסגרת הנורמאטיבית על מנת ליפתור הסוגיה, יש להשיב על השאלה- מי הוא בעליו של כלב? החוק להסדרת הפיקוח על הכלבים, התשס"ג-2002 (להלן "החוק להסדרת הפיקוח על הכלבים") קובע בסעיף 1 כדלקמן: "בעליו של כלב – לרבות מי שמחזיק בכלב דרך קבע." סעיף 2(א) לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים קובע: "לא יחזיק אדם כלב שגילו עולה על שלושה חודשים, אלא אם כן ברשותו רישיון בר תוקף להחזקת הכלב, שניתן לפי חוק זה." רישיון מוגדר בסעיף 1 לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים כך: "רישיון – רישיון להחזקת כלב שהנפיקה הרשות המקומית שבתחומה מתגורר, דרך קבע, בעליו של הכלב." כן ראה סעיף 21(א) לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים המסדיר את עניין ההוצאות: "בעליו של כלב, שכלבו הועבר למאורת הרשות, יישא בהוצאות הובלתו, החזקתו במאורת הרשות, הזנתו והטיפול בו, בהתאם לכללים שיפרסם המנהל..." חובת הרישום של כלב במאגר השבבים קבועה בסעיף 4 לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים, ומשנרשם מידע כאמור, יהווה הרישום ראיה לכאורה לנכונות הפרטים המופיעים בו. לעניין זה ראה סעיף 7 לחוק הסדרת הפיקוח על הכלבים.

מכתב התשובה נשלח בתגובה למכתב מיום 17.07.2016 מטעם השירותים הוטרינריים של איגוד ערים גוש דן בדבר מצבה של הכלבה והאחריות לכאורה שאמורה להיות מוטלת על הגב' קאופמן, בשל היותה הבעלים של הכלבה (המכתב מטעם השירותים הוטרינריים צורף פיזית לתיק בית המשפט).

יחד עם זאת, בדיון ההוכחות שהתקיים ביום 19.06.2018, התעוררה השאלה אם התובעת היא ששילמה עבור הטיפול הנ"ל. מחד, הגב' קאופמן העידה כי: "... התקשרו אלי מבית דגן שאלו אם אני מוכנה לקחת את הכלבה כי צריך לטפל בה עוד שבועות רבים תרופתית וביקשו ממנה תשלום עבור כל התקופה הזו, עבור כל התרופות שנתנו לה. הסכמתי ולקחתי אותה" (עמ' 8, שורות 28-30).

כמו כן, כפי שפורט לעיל, בדיון ההוכחות עלו מטעם עדות התביעה שתי גרסאות שונות באשר לגורם ששילם את עיקר עלות הטיפול בבית החולים הוטרינרי.

...

הנתבע ציין שעם סיום העסקתו אצל הגב' ברברה קאופמן עבר להתגורר בדירת חדר קטנה במיוחד, בה לא הייתה לו האפשרות להמשיך ולגדל את הכלבה ברווחה לה היא הייתה מורגלת: "משכך, לאחר שבוע בלבד מהמעבר לדירה החדשה, החלטתי למסור את ליידי למר עוזי" (סעיף 8 לכתב ההגנה).

לאור כל האמור לעיל, לא ניתן להתעלם מכך שהנתבע אכן נטל את הכלבה עמו עת סיים העסקתו בביתה של הגב' קאופמן, כשם שלא ניתן להתעלם מסמיכות הזמנים בו מסר את הכלבה לידי מר עוזי בנימין, שעה שלא יכול היה לדאוג לרווחתה.

בשים לב לתוצאה, כמפורט להלן, איני מכריע בנושא זה. סוף דבר לא ניתן לחייב הנתבע בהשבת התשלום המפורט בכתב התביעה מאחר ובמועדים הרלבנטיים לטיפול בכלבה לא היה "בעלים" ולא היה "מחזיק" בכלבה כהגדרתם בחוק.

במסגרת התובענה שלפניי מבקש התובע לחייב את הנתבעים ביחד או לחוד, לשלם עבור עבודות שביצע.

התובע, וטרינאר במקצועו, נתן שירותי פקוח וטפול לחיות המצויות בפינת חי, אשר הופעלה, כך נראה, על ידי חברה בשם "ע.מ. אתגרים בטבע", ואשר ממוקמת באיזור בנימינה.

על אף דברים אלו, לא ידע הבעלים לומר בודאות באיזה מועד הפסיקה הפעילות במקום, הלה טען כי החיות שהיו בפינת החי שייכות במרביתן לבעלים של הקרקע, ולא ידוע לו על קיומה של חובה לקיים פקוח וטרינארי על החיות שעה שהחווה איננה פעילה.

...

לאחר ששמעתי את העדויות אני רואה לנכון להעדיף את גירסתו של הנתבע 2 על פני גירסת הבעלים בכל הנוגע למחלוקת נשוא תיק זה. המנהל מסר עדות ברורה, ישירה, עקבית ואשר איננה משתמעת לשתי פנים.

מכל האמור, הגעתי לכלל מסקנה כי ניתן לסמוך על הגירסה העובדתית שהובאה מפי המנהל בכל הנוגע לאישור העסקתו של התובע על ידי הבעלים מראש, ובהתאמה, אני קובעת כי בכל הנוגע למנהל יש לדחות את התובענה נגדו, שכן זה פעל בתחומי אחריותו בהתאם להרשאה שניתנה לו ואף באישור מפורש של המנהל בכל הנוגע להעסקת התובע.

על אחת כמה וכמה נכונים הדברים בשים לב לכך ששוכנעתי שהבעלים ידע אודות ההתקשרות ואף אישר אותה.

שירות המבחן המליץ על העמדת הנאשם בפקוח, לאור נכונותו להישתלב במסגרת טיפולית.

" בע"פ (נצרת) 1062/06 טראד גריפאת נ' מדינת ישראל.תק-מח 2006(2), 6292, עמ' 6293: "... מדובר בבצוע עבירות כדי להפיק רווח כספי תוך אכזריות כלפי בעלי החיים, גרימת נזק למתלוננים בעלי הבקר וכל זאת, תוך שחיטה והובלת הבהמה שלא בהתאם לתקנות, ללא פקוח וטרינארי ותוך סיכון חיי אדם.

צא ולמד, המערער, בעבור בצע כסף, מוכן היה לסכן חיי אחרים.

מתסקיר שירות המבחן עולה, כי הסיבה שהביאה את הנאשם לבצוע העבירות, היא בשל קשיים להיתמודד עם מצבו הכלכלי והצורך לשלם חובות שחב כלפי גורמים עבריינים.

אני מורה כי הנאשם ישלם פיצוי למתלונן עד התביעה מס' 2 עלי סבאח, פיצוי בסך של 80,000₪.

...

לאחר ששמעתי את טיעוני ב"כ המאשימה ואת טיעוני הנאשם, ובהתחשב בנסיבות, אני גוזר על הנאשם את העונשים הבאים: אני מטיל על הנאשם מאסר לתקופה של 6 שנים, מהם ארבע וחצי שנים בפועל, והיתרה על תנאי, למשך 3 שנים החל מהיום, והתנאי שלא יעבור ויורשע על עבירות של: גניבה, היזק לחיה, וקשירת קשר לביצוע פשע.

אני דן את הנאשם לתשלום קנס בסך 40,000₪, או 18 חודשי מאסר תמורתו, אשר יישא הנאשם בנוסף לכל מאסר אחר שהוטל עליו.

אני מורה כי הנאשם ישלם פיצוי למתלונן עד התביעה מס' 2 עלי סבאח, פיצוי בסך של 80,000₪.

אני מורה על חילוט רכב פורד אקונליין מ.ר. 92-755-69.