תביעה של המל"ל שלא לשלם לו שיפוי על הגמלאות ששולמו

בהודעה לצד ג', נטען, בין היתר כי בתקופה הרלוואנטית לתביעה, "התובע לא היה עובד שכיר מאחר ומדובר בשחקן חובב, לא נערך אתו חוזה העסקה, לא שולם שכר, לא דווח למוסד לביטוח לאומי כעובד ולא שולם עבורו דמי ביטוח". על כן ובהסתמך על הוראת סעיף 369 לחוק, במידה ויוכח כי התובע עבד בשירותיו של צד ג' והארוע יוכר כתאונת עבודה, יש לחייב את האחרון לשפות את הנתבע על כל הגימלאות שישולמו לתובע לרבות תשלומי דמי הביטוח.

התובע טען עוד כי העובדה שמעסיקתו לא שילמה עבורו דמי ביטוח אינה באשמתו וכי על הנתבע לשלם לו דמי פגיעה ולהפנות את תביעתו כלפי העמותה.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל הריני קובעת כך: תביעתו של התובע מתקבלת הואיל ומצאתי כי בינו לבין העמותה היתקיימו יחסי עובד - מעסיק במועד היתרחשות הארוע.

...

העובדה שהעמותה חתמה על טופס בל/250 ואישרה את תביעת התובע להכרה בפגיעה בעבודה ולקבלת דמי פגיעה אשר הוגשה לנתבע, מחזקת את המסקנה שהיא ראתה בעצמה כמעסיקתו של התובע.

לסיכום לנוכח כל האמור לעיל הריני קובעת כך: תביעתו של התובע מתקבלת הואיל ומצאתי כי בינו לבין העמותה התקיימו יחסי עובד - מעסיק במועד התרחשות האירוע.

הוצאות משפט חרף התוצאה אליה הגעתי והואיל ומצאתי כי דחיית התביעה על ידי הנתבע, במועד בו נדחתה, היתה הגיונית על רקע החומר שהונח לפניו וכן הואיל ולא בקלות הגעתי למסקנה כי התקיימו, במקרה זה, יחסי עובד - מעסיק בין התובע לבין צד ג', החלטתי שלא לחייב את הנתבע לשלם לתובע הוצאות משפט ושכ"ט עו"ד. מנגד החלטתי, בשל התרומה שהיתה להתנהלות העמותה על החלטת הנתבע לדחות את התביעה וכן בשל העדר התייצבותה והתגוננותה בהליך כאן, לחייבה לשלם לנתבע סכום של 3,000 ₪ בגין הוצאות משפט.

במאמר מוסגר יצוין, כי המל"ל לא הפעיל את תקנה 15 בעיניינה של התובעת, חרף קביעתו כי נותרה לה נכות צמיתה בשיעור 19%.

עוד טענה הנתבעת, כי בכל הקשור לתביעת תובע 2, אין לקבוע שכ"ט מעבר ל-10% + מע"מ. תובע 2 עתר בסיכומיו לשיפוי הגימלאות ששולמו על ידו בסך 221,739.85 ₪ נכון להיום, מכוח סעיף 328 לחוק המוסד לביטוח לאומי (נוסח משולב) התשנ"ה-1995.

...

סוף דבר: נוכח האמור לעיל, על הנתבעת לפצות את התובעים, כדלקמן: הפסד שכר ופנסיה לעבר - 68,105 ₪ עזרת צד ג' עבר ועתיד - 20,000 ₪ הוצאות רפואיות ונסיעות עבר ועתיד - 15,000 ₪ כאב וסבל - 20,000 ₪ ______________________________________________________ סה"כ 123,105 ₪ מסכום זה יש לנכות אשם תורם בשיעור 20% 24,621 ₪ - ______________________________________________________ סה"כ סכום הפיצוי 98,484 ₪ סכום הנזק הינו 98,484 ₪ "נבלע" בתגמולי המל"ל, בין על פי האמור בסיכומי תובעת 1 בסך 182,139 ₪ ובין על פי האמור בסיכומי תובע 2 בסך של 221,739 ₪.

על פי סעיף 330(א) לחוק הביטוח הלאומי (נוסח משולב) תשנ"ה-1995 הגישה התובעת תביעה נגד צד ג' אשר התבררה יחד עם תביעת המל"ל, המל"ל זכאי לסך של 75% מסכום הפיצוי ללא אשם תורם סך של 92,329 ₪ = 75% X 123,105 ₪ הנתבעת תשלם לתובע 2 - המל"ל סך של 92,329 ₪ בתוספת שכר טרחה בסכום כולל של 15,000 ₪.

הנתבעת תשלם לתובעת 1 סך של 24,621 ₪ בתוספת שכ"ט כדין, החזר אגרה, החזר עלות עדות המומחים והחזר עלות חוות הדעת הרפואיות בכפוף להמצאת קבלות.

ליאור טומשין, גלעד מרקמן, ניר גנאינסקי בספרם תאונות עבודה ומחלות מיקצוע, מסבירים כי "כאשר המוסד לביטוח לאומי חייב לשלם למבוטח גמלה בגין מקרה, המקנה למבוטח עילה לתבוע פיצויים מכוח דיני הנזיקין, נתונה למוסד לביטוח לאומי הזכות לתבוע מהמזיק פיצוי על הגימלה. הזכות הנתונה למוסד לביטוח לאומי היא זכות לשיפוי מאת המזיק על סכומי הביטוח המשתלמים למבוטח על ידי המוסד לביטוח לאומי. העקרון הכללי הוא שהמעוול שגרם לנזק חייב לפצות את הניזוק על הנזק שניגרם באשמתו" עם זאת, "אין לחייב את המזיק יותר מכפי הנזק שגרם, אף אם חלק מהפיצויים סולק על ידי המוסד לביטוח לאומי. הנכוי מגשים איפוא שתי מטרות: האחת, מניעת מצב שבו ישא המזיק בחבות יתר הן לניזוק והן למוסד לביטוח לאומי; השניה, מניעת מצב שבו יזכה הניזוק בפצוי יתר מהמוסד לביטוח לאומי והמזיק גם יחד"[footnoteRef:20] (ההדגשה הוספה- ר.ג.).

בהיתחשב במסגרת הנורמאטיבית שפורטה בהרחבה לעיל לעניין זכות השיפוי של המוסד לביטוח לאומי כלפי צד ג' שאינו המעסיק (בהתאם לסעיף 328 לחוק), הרי שטענת התובע כי הנתבע במקרה דנן שימש "צנור מגשר" בין התובע לבין חברת הביטוח וכי למעשה, הנתבע לא שילם לו דבר- דינה להדחות.

...

טענת התובע שלפיה הנתבע טעה בחישוב ההיוון, אף היא דינה להידחות, הן מחמת התיישנות, והן מחמת העדר הוכחת הטענה האמורה.

] גם טענת התובע לעניין אי הפעלת תקנה 15 בוועדות שקבעו את שיעור נכותו מעבודה, דינה להידחות.

] סוף דבר לאור כל האמור לעיל, תביעת התובע לתשלום גמלת נכות כללית מלאה – נדחית.

לדבריו שם: "הרשלנות בטיפול הרפואי מתבטאת באי-מתן הסברים נדרשים למערער ביחס לניתוח שעבר בידו. מדובר בנזק בלתי ממוני, אשר קשור ונובע מהתאונה. תגמולי המל"ל משולמים למערער בגין כלל הנזקים שנבעו מהפגיעה ביד שמקורה בתאונה, לרבות הנזקים הבלתי ממוניים הכרוכים בפגיעה זו. לא מצאתי להבחין בהקשר זה בין הנזק שעניינו פגיעה באוטונומיה, לבין ראשי הנזק הנוספים הנובעים מן התאונה. יש לנכות מהפצוי הנזיקי בגין רשלנות את סכום התגמולים של המל"ל, כך שכשמדובר בפגיעה פיזית וכך שכמדובר בפגיעה באוטונומיה. מכאן כי בהתאם לסעיף 328(ג)(3) לחוק הביטוח הלאומי [נוסח משולב], התשנ"ה-1995 [להלן: חוק הביטוח הלאומי] ועל פי הכלל המונע כפל פיצוי, יש לנכות מסכום הפצוי בגין פגיעה באוטונומיה את סכום גמלאות המל"ל. ההנחה היא כי הניזוק זכאי לקבל 100% מהנזק שניגרם לו – לא פחות אך גם לא יותר. לכן, כאשר מדובר בארוע אחד לצורך ניכוי גמלאות המל"ל, יש להשוות בין הסכום שקבל התובע מהמל"ל לבין הסכום שנפסק בתביעה הנזיקית" (שם, פסקה 7.

הנתבעת טענה בשולי סיכומיה כי התובעים אינם זכאים ל-25% מהפצוי לפי סעיף 330(ג) לחוק הביטוח הלאומי, מקום בו מדובר בתביעה נגד המדינה ה"נבלעת" בתגמולי המל"ל. נטען כי הזכות ל-25% מהפצוי עומדת לניזוק רק אם למל"ל עומדת זכות חזרה למזיק; כי בתביעות הניזוק נגד המעביד, הניזוק אינו זכאי ל-25% מהפצוי, שכן המל"ל אינו זכאי לחזור למעביד לשיפוי על הגימלאות ששילם; כי באופן דומה, בהתאם להוראת סעיף 328(ג)(1) לחוק הביטוח הלאומי, המל"ל אינו יכול להגיש תביעת שיפוי נגד המדינה; לפיכך, יש ללמוד גזירה שווה מתביעות נגד מעביד לתביעות נגד המדינה, ולקבוע כי במקרה שבו תביעה נגד המדינה "נבלעת", לא יהיה הניזוק זכאי לקבלת 25% מנזקו.

...

סוף דבר המנוחה סבלה מגידול שפיר במוחה ועברה שני ניתוחים מורכבים להוצאתם.

לאור האמור, התביעה לפיצוי בגין טיפול רשלני ובגין העדר הסכמה מדעת לניתוחים נדחית.

בנסיבות שפורטו, שוכנעתי כי על הנתבעת לפצות את התובעים בגין ראש הנזק של פגיעה באוטונומיה.

ככל שקרנית תשפה את המוסד לביטוח לאומי רק בסכום הגמלאות שנוכו על ידי בית המשפט בתביעת העזבון, יצא המוסד לביטוח לאומי מופסד, משהוא לא יקבל לידיו את כלל התגמולים ששילם ושהוא עתיד לשלם.

מעבר לאמור לעיל, ובהסתכלות רחבה על מעמדו של המל"ל לעומת מעמדו של המזיק באותה מערכת יחסית "משולשת" ניתן להווכח כי ישנם מצבים נוספים בהם על פי הדין המוסד לביטוח לאומי לא זוכה בשיפוי על מלוא הגמלאות שהוא משלם לניזוק.

...

הנה כי כן - אני סבורה כי פסיקת בית המשפט העליון הייתה עקבית בהבהירה כי אחד העקרונות החשובים במשולש המזיק-ניזוק-מיטיב הינו מניעת חיובו של המזיק בכפל פיצוי.

אלא שסבורני כי בהשוואת מעמדו של המזיק אל מול מעמדו של המל"ל, ובנסיבות המקרה דנן, תוצאה זו הינה סבירה והגיונית יותר.

יוער לעניין זה כי אמנם עיקרו של פסק הדין עסק בסוגיות ספציפיות למחלוקת בין הצדדים הנוגעות ליכולתו של המל"ל לחזור למזיק בגין שיפוי שניתן לאלמנה עבור גמלת שיקום לימודים, אולם הדברים הכתובים בפסק הדין מתייחסים גם לעקרון הכללי לפיו אין לחייב את המזיק לשלם מעבר לנזק שגרם לניזוק, כפי שנכתב על ידי כב' השופט שנלר בהמשך פסק הדין שלעיל: "אכן, כפי שגם נקבע בע"א 2278/16 פלונית נ' מדינת ישראל [פורסם בנבו] (12.3.2018) (להלן: עניין פלונית) מפי כב' השופט עמית, באותו מקרה אכן לא נשמר האיזון אך הצד "החסר" היה המל"ל וכשאכן הניזוקה שם קיבלה מעבר לניזקה אולם בית המשפט מצא זאת לנכון מאשר מצב בו ייגרע מחלקו של הניזוק.