מכל מקום, משניתנה רשות ערעור, התברר כי ביני לביני המוסד לביטוח לאומי שילם לעובדים סכום של כ-70 מיליון ₪.
חברי הקבוצה הנטענת (העובדים) לא שילמו למוסד לביטוח לאומי את דמי הביטוח, והתובענה אינה להשבת דמי הביטוח לגורם ששילם את הכספים (המעבידים), אלא, כניסוח התובענה, לתשלום "עד גובה הפרישי הגימלה שלא שולמו [...] בהתאם לבסיס ההכנסה הנוסף שבגינו שולמו דמי ביטוח בעדו". לפנינו אי-זהות כפולה: אין זהות בין מי ששילם (המעביד) לבין מי שתובע את הסכום ששולם (העובד), ואין זהות בין הסכום ששולם (דמי ביטוח) לבין הסכום שנתבע (הפרישי גמלה/תגמולים).
די בנסיבות אלה, לטעמי, כדי שלא אדרש בהרחבה – מנקודת המבט של המשיבה – לגופם של דברים במסגרת הכרעה זו. ומנקודת המבט של המוסד לביטוח לאומי – האחרון עמד אמנם על רצונו כי יוכרעו הטענות המשפטיות שהעלה, אולם מרגע שההליך התייתר הלכה למעשה, הכלל הנקוט בידינו הוא כי למעט מקרים חריגים ומוגדרים – וזהו אינו אחד מהם – בית המשפט לא ידון בעניינים תאורטיים או אקדמיים שאין להם נפקות באותו הליך.
...
לאור האמור, הנני דוחה את הבקשה למחיקה או לסילוק על הסף של הבקשה לאישור תובענה יצוגית" (ת"צ (מינהליים ת"א) 31733-01-10, מיום 15.07.2010.
סוף דבר, התוצאה היא שההליכים בין הצדדים בעניין התובענה הייצוגית הסתיימו, וכך או כך – אין מקום לפסוק גמול למשיבה ושכר טרחה לעורך דין כבתובענה ייצוגית.
בד בבד, סבורני כי נוכח תרומת המשיבה לשיפור המצב במכלול, לרבות התשלומים ששילם המוסד לביטוח לאומי, ותוך ראייה רחבה של ההליך כולו שכן מוסכם כי ראוי ששיקול זה ייעשה בידי בית משפט זה ולא בית משפט קמא – הייתי מחייב את המוסד לביטוח לאומי לשאת בהוצאות ובשכר טרחת עורכי דינה של ההסתדרות בסך של 75,000 ש"ח.
הוחלט כאמור בחוות דעתם של השופטים: נ' הנדל ו-י' עמית, כנגד דעתו החולקת של המשנה לנשיאה (בדימ') ח' מלצר.
