תביעה של בנק בגין חוב הלקוח עקב כפייה ועושק

התובע הגיש תביעתו כנגד הנתבעת תביעה בסכום קצוב לתשלום סך 33,449 ₪ בגין חוב כספי אשר לטענת התובע חבה לו הנתבעת בגין הלוואה.

התרשמתי כי אכן היה טעם לפגם בתהליך החתימה על ההלוואה, אך לא מדובר בפגם המביא לבטלותו אלא להפחתה בחיובי הנתבעת לפי אותו הסכם, בשל אשמו התורם של התובע והפרת חובות הבנק ללקוח.

הנתבעת באה לסניף מספר פעמים כפי שהעידה, מצב החשבון של בן זוגה היה ידוע לה, היא חתמה על הערבות קודם לכן והסכימה ליטול אותה הלוואה, אמנם תחת לחץ אך לא תחת איומים, כפיה ועושק כנטען.

לסיכום, לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה, תשלם הנתבעת לתובע סך 20,069 ש"ח בתוספת הוצאות המשפט בסך 3,500 ₪.

...

לסיכום, לסילוק סופי מלא ומוחלט של התביעה, תשלם הנתבעת לתובע סך 20,069 ש"ח בתוספת הוצאות המשפט בסך 3,500 ₪.

המשיב עותר לפיכך לחיוב המבקש בפרעון מלוא החוב בחשבון בסך של 231,532 ₪, ולחיוב המבקשת בפרעון יתרת החוב בגין ההלוואה מיום 17.2.16 בסך של 176,001 ₪.

מערך חובות וזכויות בנק – לקוח מוסדר, בין היתר, בחוק הבנקאות (שירות ללקוח), תשמ"א-1981 ובסעיף 2 (א) סיפא שלפיו "אין חובה לתת שירות שיש בו משום מתן אשראי ללקוח". על יסוד הוראה זו, הוכרה זכותו העקרונית של בנק להמנע מלהעניק ללקוח אשראי, או מלהמשיך ליתן לו קו אשראי, משיקולים לגטמיים שנועדו לאפשר לבנק להבטיח את החזר כספיו.

עוד התברר שגם ביחס לטענתה לכפיה ועושק ביחס לערבות להלוואה נשוא התביעה, נטענה הטענה בלי כל ניסיון להביא פרטים שיציגו תשתית עובדתית, אפילו ראשונית, לביסוס הטענה.

...

אשר על כן אני דוחה את בקשת הרשות להגן ומחייב את המבקשים לשאת בהוצאות המשיב בגין הליך זה בסך של 3,000 ₪.

במסגרתה כתב התביעה, המשיבים העלו טענות כנגד היתנהלות המבקש כלפיהם, טענת ניצול מצידו, עושק וכפייה וזאת לאחר משכנתא שנטלו במהלך שנת 2002 לצורך רכישת דירה, ובסופו של יום הם נקלעו לחובות ולא עמדו בתשלום החזרי המשכנתא למבקש.

ההסכם בין הצדדים נחתם ביום 22.9.13 והסעיף אשר נועד לטענת המשיבים, להקנות למבקש יתרון הוגן ולשלול מהם את זכויותיהם על פי חוק, לרבות בדיקת חשבונותיהם ובחינת נכונות היתרות בחשבון – הנו סעיף 8 להסכם שהוראתו היא כדלקמן: "החייבים מאשרים את נכונות היתרות בחשבון ובתיק ההוצל"פ כמפורט לעיל, כל אחד מיחידי החייבים מאשר ומצהיר בזאת, כי אין לו- ואם יש לו, הרי הוא מוותר בזאת על- כל טענה ו/או דרישה ו/או תביעה נגד הבנק ו/או מי מעובדיו ו/או באי כוחו ו/או הכונס בגין החשבון, תיק ההוצל"פ, יתרותיהם, ניהלום, הפעולות שבוצעו בהם (לרבות החזרות שיקים או חיובים) ו/או החיובים שבהם ו/או המשכנתא ו/או ההליכים שנקט הבנק לצורך גביית החוב ו/או ביצוע מיידי של המשכנתא על מלוא החוב בחשבון. ידוע לחייבים, כי לולא אישורם והצהרתם הנ"ל לא היה הבנק מתקשר בהסכם זה, ולפיכך אישורם והצהרתם הנ"ל יהיו תקפים גם במקרה שלא יעמדו בהסכם זה". עיון בבקשה על נספחיה, בתגובה ובתשובה לה מעלה שלל טיעונים עובדתיים המחייבים בירור עובדתי מעמיק, אשר ראוי לו כי יערך במסגרת שמיעת ראיות הצדדים ולא במסגרת דיון בבקשה לסילוק התביעה על הסף.

בנסיבות המקרה, קיימת מחלוקת עובדתית בדבר הרקע לחתימה על ההסכם, אומד דעת הצדדים, טענות בעיניין ניצול מצבם ומצוקתם והוראות סעיף 4 לחוק הבנקאות (שירות ללקוח), טענת עושק, כפייה, וטענות באשר לאופן ביטול הסכם על פי הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג- 1973 או הדרך המקובלת לכך על פי הפסיקה.

עוד אפנה לדברים שנאמרו בע"א 735/07 צמרות חברה לבניין – בנק מזרחי-טפחות בע"מ (ניתן ביום 5.1.11): "דוקטרינת מעשה בית דין בנויה על שני עקרונות מרכזיים: השתק עילה והשתק פלוגתא. כלל השתק העילה חל במקום שתביעה נדונה לגופה, והוכרעה על ידי בימ"ש מוסמך, שאז אין להזקק לתביעה נוספת בין אותם בעלי דין או חליפיהם, ככל שזו מתבססת על עילה זהה; השתק פלוגתא מקים מחסום דיוני בפני בעל דין המבקש לשוב ולהתדיין בכל שאלה, עובדתית או משפטית, שנדונה בין הצדדים בעבר, בתנאי שהייתה חיונית לתוצאה הסופית, והוכרעה באותו הליך, במפורש או מכללא, שאז בעלי הדין מושתקים מלהתדיין בעיניינה מחדש במשפט נוסף, וזאת, גם אם עילתו שונה מעילתה של התביעה הראשונה". כאן המבקש טען כי יש לסלק את התביעה על הסף מאחר וכל הטענות שהועלו בכתב התביעה נטענו גם במסגרת התביעה שהגישו התובעים במסגרת ת"א 3394-04-13, אשר נדחתה על ידי בית המשפט.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בבקשה על נספחיה, בתגובה, ובתשובה לה – שוכנעתי כי דין הבקשה לסילוק התביעה על הסף להדחות.

לסיכום – התביעה נדחית.

בהקשר זה יצוין, כי הנתבע, בתצהירו בבקשת הרשות להגן (ת/4) (להלן: "בר"ל") (סעיף 40 לתצהיר בבר"ל), צירף מיסמך מחשבון הבנק של החברה, ששם למדים אנו כי הועבר סך של 750,000 ₪ לתובעות.

מכל מקום, התובעות מפרטות בכתב תביעתן, את מערך ההסכמים, ואת החוב שנותר (להלן: "החוב"), כדלקמן: · ההסכם הראשון – הסכם לרכישת מניות וסלוק הלוואות שנחתם בין דוד לבין מגמה ובין מר רותם זכרי (להלן: "רותם"), במסגרתו רכש רותם את מניות הנתבע במגמה, והוסדר אופן תשלום חובות הנתבע למגמה וחובות מגמה לנתבע בגין הלוואות הדדיות שניתנו (להלן: "ההסכם הראשון") (נספח 2 לכתב התביעה).

ראשית, באשר לטענת הכפייה, סעיף 17 לחוק החוזים קובע: "(א) מי שהתקשר בחוזה עקב כפיה שכפה עליו הצד השני או אחר מטעמו, בכוח או באיום, רשאי לבטל את החוזה.

יפים לעניין זה, גם הדברים שנאמרו בע"א (חיפה) 4710/98 משה משה נ' א.ש.ט.ס. ייזום ושיווק בע"מ, [פורסם בנבו]: "גם טענת החתימה תחת לחץ, היינו טענת הכפיה/העושק, אינה מקובלת עלי. לא כל חתימת הסכם שתנאיו גרועים – לכאורה – מתנאי השוק, מעידה על החותם כי פעל תחת לחץ". כבר נקבע לא אחת, שעת עסקינן בהסכם שתנאיו סבירים, לא ניתן לבטל את ההסכם מחמת "כפייה" (ראו: ע"א 6234/00 ש.א.פ בע"מ נ' בנק לאומי לישראל בע"מ [פורסם בנבו].

ובסיפא הדברים, נכתב: "...אין די בעובדה שהמתקשר נתון ללחץ חברתי משפחתי וללחץ אישי פנימי המעמידים אותו במצב ריגשי ונפשי לא קל (ראה דברי השופט י. קדמי בע"א 4839/92 גנז נ' כץ פ"ד (4) 749 עמ' 756...". לאור האמור, ישאל השואל – האם בעניינינו ניתן לומר כי יש לבטל את ההסכמים מושא התביעה, מאחר שנחתמו תוך כפייה ועושק.

הנתבעים טוענים, כי יריב גילה אדישות כלפי לקוחות החברה, ולמצבו של הנתבע מולם, ולא עניין אותו כלל חששו של הנתבע מהלקוחות (עמ' 35 לפרוטוקול, שורות 19-27; עמ' 37, שורות 4-5).

...

סוף דבר לאור המקובץ לעיל, נחה דעתי לקבל את התביעה במלואה, ולדחות את הטענות שהועלו על ידי הנתבעים.

· בגין ההסכם השני ישלמו הנתבעים למסחר סך של 435,840 ₪.

יובהר, בית המשפט נעתר לסכומים להם עתרו התובעות, בסך של 780,840 ₪.

בהסכם נקבע כי תשלום נוסף בסך 1,600,000 ₪ ישולם על ידי התובעים ביום 15.5.21 "לפקודת הבנק כנגד מכתב כוונות שיומצא ביום 10.5.21 לסילוק חוב בגין משכנתא". יתרת התמורה בסך 250,000 ₪ נקבע כי תשולם על ידי התובעים כנגד מסירת החזקה בכפוף להמצאת מיסמכי הסרת השיעבוד 15 יום קודם לכן והמצאת המסמכים הדרושים לצורך העברת הזכויות.

בכתב ההגנה נטען כי עומדות לנתבעים עילות ביטול בגין כפייה ועושק שכן הכפייה/העושק הופעלו אמנם על ידי צדדי ג' אך בידיעת התובעים שידעו כל העת כי המכירה נכפית על הנתבעים וכי מדובר בעסקה זולה במיוחד.

העדים מטעם התובעים הוגשו תצהיריהם של התובע, של הגב' אלישבע לוי שתווכה במכירת הדירה, של מר מאיר שטרנברג מנהל בעמותה שטיפלה בחובות הנתבעים, של עו"ד שמעון מור יוסף שייצג את הנתבעים בעיסקת המכר, של עו"ד שאול פכטהלט שייצג את התובעים בעיסקת המכר, של מר צבי גובנציץ – מתווך שטיפל במכירת דירת התובעים, של הגב' צביה יגודיוב - מעצבת פנים המתגוררת באותו ביניין בו נמכרה הדירה נשוא התביעה, של מר יהודה יגודיוב המתגורר באותו ביניין והיה מעורב במגעים בין הצדדים ושל מר **** רוזנטל שרכש את דירת התובעים.

הגב' יעל כהן שימשה על פי האמור בתצהירה מנהלת תיקי לקוחות בעמותה בין יוני 2019 ליולי 2021, והייתה אחראית בין היתר על תיק הנתבעים, אותו ליוותה על בסיס יומיומי (סעיפים 4-2 לתצהיר).

...

אפילו הייתי מגיעה למסקנה אחרת בכל הנוגע לטעות הנתבעים עובר לכריתה, וכי התקיימו היסודות האחרים הנדרשים לגיבושה של עילה זו (יסודיות הטעות וקשר סיבתי), לנוכח מסקנתי בדבר היעדר כל ידיעה של התובעים אודות טעות כאמור, לכל היותר הייתה תחולה בנסיבות להוראת סעיף 14(ב) לחוק החוזים.

סוף דבר התביעה לאכיפת ההסכם כנגד תשלום היתרה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובעים הוצאות משפט בגובה האגרה ששולמה בתיק ושכר טירחת העדים ששולמה על ידם כשסכומים אלו נושאים הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום ששולמו וכן שכ"ט עו"ד בסך של 50,000 ₪ בתוספת מע"מ. חיובם של הנתבעים הוא יחד ולחוד.