תביעה שכנגד: חיובים שלא כדין בהסכם חכירת רכב

טענות התובע להלן עיקר טענות התובע: המחסום הוקם בנגוד להתחייבותם המפורשת של הנתבעים 1 ו-2 בהסכם השתוף לאפשר מעבר חופשי לכל אדם ומכונית בשטח השצ"פ. הנתבעים 1 ו-2 פעלו בנגוד לסעיף 14 לחוק המקרקעין, תשכ"ט-1969 (להלן: "חוק המקרקעין"), תוך היתעמרות בתובע וניצול לרעה של זכות החכירה שחברת נאג'י רכשה מרמ"י במקרקעין, בעת רכישת 179 מ"ר משטח השצ"פ. שימוש וניהול זכות במקרקעין כפופים לחובת תום הלב על פי סעיף 39 לחוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973.

שכן טוען התובע, כי הנתבעים 1 ו-2 הפרו הוראות תקנה 10 לתקנות התיכנון והבנייה (עבודות ומבנים הפטורים מהיתר), תשע"ד-2014, הקובעת, כי הקמת מחסום פטורה מהיתר בנייה ובילבד שהמחסום "יותקן בתחום המיגרש ולא יבלוט ממנו, לרבות בעת פתיחתו", ומשכך המחסום הוקם שלא כדין ויש להרוס אותו.

צו עשה ומניעה קבוע המופנה לנתבעת 5, לתקן את הסכמי החכירה עם הנתבעים 1 ו-2, כך שהסכמי החכירה יכללו זכות מעבר של התובע וצדדי ג' לנכס ולמקומות החניה הציבוריים בשטח השצ"פ. צו עשה המופנה לנתבעת 5 לרשום זיקת הנאה על זכויות הנתבעים 1 ו-2 ברצועת נאג'י, כך שהנתבעים 1 ו-2 יחויבו לאפשר לתובע וצדדי ג' גישה וזכות מעבר לנכס ולמקומות החניה הציבוריים בשטח השצ"פ. עוד עותר התובע לפצוי בסך של 486,000 ₪ בגין הנזקים שנגרמו לו לשיטתו עקב חסימת הגישה לנכס.

בעניינינו, הסעד של רישום זיקת הנאה ותיקון הסכמי החכירה (סעיפים 78-79 לכתב התביעה) מופנה לרמ"י (שדין התביעה נגדה להדחות כפי שיפורט בהמשך), אשר הודתה במפורש בסמכותו העניינית של בית משפט זה לידון בתביעה ולא העלתה בכתב ההגנה טענה כלשהיא כנגד סמכותו של בית משפט זה לידון בתובענה (ראו סעיף 66 לכתב הגנתה).

יצוין, כי במהלך חקירתו הנגדית התובע הכחיש אמירה זו (עמ' 28, ש' 18-21), ומר יחזקאל לא תמך עדותו בהקשר זה בראיות נוספות המעידות על כך. כמו כן, העיד מר יחזקאל, כי התובע הפר את סעיף 4 להסכם שקבע שהצדדים יישאו בהוצאות הסלילה ובהוצאות האחרות בשטח המעבר, עת לא נשא בחלקו בהוצאות הללו (סעיף 17 לנ/5).

...

סוף דבר דין התביעה להתקבל נגד הנתבעים 1 ו-2, ולהידחות נגד יתר הנתבעות.

לאור האמור, הנני מקבלת את התביעה נגד הנתבעים 1 ו-2 בחלקה ומורה כלהלן: על הנתבעים 1 ו-2 או מי מטעמם, לאפשר גישה קבועה לנכס של התובע ולשם כך לפתוח את המחסום, ולמסור לתובע כל הנדרש לפתיחת המחסום החוסם את דרך הגישה לנכסו ולמקומות החניה שבשטח השצ"פ, ולסלק את הגדרות שהוצבו ואשר מונעות גישה רגלית לנכס.

התביעה כנגד הנתבעות 3-5 נדחית.

לאור כל האמור, עתר התובע במסגרת תביעתו לסעדים הבאים: צו המחייב את הנתבע להסיר את השערים מהמעברים המשותפים ולפנות את כל השטח מסביב למבנה כך שיתאפשר בו מעבר חופשי של רכבים.

התובע אינו חייב להוכיח זכות קניינית, וגם מי שיש לו זכות אובליגאטורית במקרקעין, או אף בר רשות, רשאי להגיש תביעה לסילוק יד (ע"א 50/77 מזרחי נ' אפללו, פ"ד לא(3) 433 (1977); ע"א 288/81 קרן תורה ועבודה נ' אגודת בית כנסת שנת הניצחון עולי אירן, פ"ד לח(4) 533 (1984)).

בהקשר זה יש לצין את האינדיקציות הבאות: ראשית, בהסכם משנת 1974 אשר במסגרתו רכש מורדו את זכות החכירה מצוין כי מוצמדת למבנה חצר בשטח של 150 מ"ר, וב"מיפרט הטכני" שצורף לחוזה אף צוין "שער כניסה לחצר". בין אם חצר זו הוצמדה כדין ובין אם לאו, יש בכך ראיה שנעשה שימוש ייחודי, ולו במידה מסוימת, בחצר הסמוכה למבנה.

עם זאת, הנתבע לא הגיש תביעה שכנגד.

...

בהתחשב בכל האמור, ובהינתן שמצד אחד הוכח ברף הנדרש כי היו הפרות מסוימות מצד הנתבע, ומנגד לא הוכח כי הייתה פגיעה שיטתית או כי נגרם נזק ממוני שניתן לכימות, סבורני כי האיזון הראוי הוא להעמיד את הפיצוי לתובע כנגד הסכום שהיה ראוי לפסוק כהוצאות לזכות הנתבע בגין דחיית התביעה לסילוק יד, כך שההליך יסתיים ללא צו להוצאות.

סוף דבר התביעה לסילוק יד ולפיצוי כספי – נדחית.

מהטעמים המפורטים בפסקה 40 לעיל, אין צו להוצאות.

באשר להליך השני, טוענת הנתבעת כי התובע בחר שלא להגיש כתב הגנה על אף שכתב התביעה נימסר לו כדין ובהתאם ניתן כנגדו פסק דין בהיעדר הגנה.

אינדיקאציות לקיומו של השתק פלוגתא אשר יוצר פסק דין בהתאם לסעיף 79א לחוק בתי המשפט ניתן ללמוד ממכלול הנסיבות שהובילו לפסק הדין ובין היתר, באם היתקיים דיון אדוורסארי, באם בית המשפט התבקש במסגרת ההסמכה שניתנה לו על ידי הצדדים לנמק את פסק דינו ולו בתמצית, והאם בית המשפט פסק סכום ללא הנמקה או גם הכריע באשר לחלוקת האחריות בין הנהגים לגרם התאונה (וראו לעניין זה בתא"מ (שלום ת"א) 9025-11-10 הכשרת הישוב חברה לביטוח בע"מ נ' חטייביץ' (25.12.11) (להלן: "ענין חטייביץ'"); וכן בתא"מ (שלום רמלה) 2567-12-10 פסיפיק רכב ותחבורה בע"מ נ' חלבי (5.4.12) שם בית המשפט דחה טענה בדבר השתק פלוגתא, אולם משום שמצא כי הצדדים לא הודיעו לבית המשפט אודות קיומה של תביעה מקבילה ולא הבהירו אם ההסמכה שניתנה לבית המשפט תחול גם על התביעה שכנגד שהוגשה בבית משפט אחר, ומשום שבפסק הדין אין קביעה מפורשת לגבי אופן חלוקת האחריות בין הנהגים לגרם התאונה).

בהסכם החכירה נקבע במפורש כי "החוכר מתחייב להעביר לידי המחכירה, מיד עם הגיעם לידיו, כל הזמנה לדין ו/או כל כתב אישום ו/או כל תביעה, כתב טענות, או כל הליך כלשהוא הקשור בחכירה הרכב (כך במקור- ר"א) ו/או בהתקשרות הצדדים ו/או קשור בכל דרך בשימוש החוכר ברכב, למעט עבירות חניה" (סעיף 4.26 להסכם החכירה).

זאת ועוד, התובע הצהיר במסגרת תצהירו כי הוא המחה את זכותו לקבלת השבת התשלומים ששילם לתובעת, מעסיקתו, אשר שילמה את החיובים (תצהיר עדותו הראשית של התובע, סעיף 16), על כן תביעת התובעת היא מכוח תביעתו של התובע, היא נכנסת בנעליו ואינה בעלת זכות עצמאית לתביעה.

...

לאור האמור, אני סבורה כי קביעות פסק הדין בהליך הראשון בכל הנוגע לסוגיית הכיסוי הביטוחי מסיימות את המחלוקת בין הצדדים ולא ניתן להידרש לשאלה זו בשנית בהליך זה. ההליך השני הסתיים בפסק דין בהעדר הגנה כלפי התובע.

באשר לטענה כי התובעת לא היתה צד להליכים הקודמים ובהתאם לא קיים נגדה מעשה בית דין, הרי שדינה להידחות.

על יסוד כל האמור לעיל, מצאתי כי דין התביעה להידחות.

ביסוד יחסי הצדדים - הסכם מיום 17.4.2019 להחכרת רכב מסוג טויוטה CLUB C-HR היברידי (להלן - הרכב) מהתובעת לחברה (להלן - החוזה).

מבחינת התובעת מדובר היה בסיום היתקשרות מוקדם כדין בשל הפרות החוזה.

דיון והכרעה ההכרעה בתובענה דורשת למעשה הכרעה בשאלת לגיטימיות הפסקת יחסי הצדדים ביום 4.3.2020 (בנטילת הרכב על ידי התובעת) ובהתאם גם בחינת החיובים אשר הסתכמו בסכום שנירשם בשטר החוב שביסוד ההליך.

הנתבעות לא הציגו טעם מבורר שלא לחייבן בסכום זה ולפיכך סכום זה מאושר.

בנסיבות אלה, משהופרו הוראות סעיף 16.2 לחוזה ומשהוצגה חוות דעת שמאית ללא ביסוס ומבלי שעורכהּ עמד לחקירה נגדית, אין בידי בית המשפט לאשר חיוב זה. חשבונית 4543831 - 147.42 ₪ מדובר בחיובים בגין נסיעות הרכב בכביש חוצה ישראל בימים 25-28.2.2020.

...

בסיכומו של דבר קובע בית המשפט כי באיזון בין הצדדים יש לראות את הפסקת ההתקשרות בין הצדדים ככזו שבוצעה כדין (על ידי התובעת), אולם ככזו שלא מזכה את התובעת בשיפוי בגין פעולות תפיסת הרכב.

אכן, אם היתה החברה עומדת בחיוביה באופן שוטף אזי לא היה מקום לבדיקת ביניים של קילומטראז' הרכב, אולם משהושב הרכב מחמת הפרות חוזרות ונשנות של החברה, סבורני כי אין כל פסול בבחינת הקילומטראז' נכון למועד חזרת הרכב לידי התובעת וחיוב בגין קילומטראז' עודף.

מצאתי את התחשיב שביצעה התובעת נכון ולפיכך אני מאשרו.

ייעוד המקרקעין על פי התב"ע החלה הוא "לבנייני ציבור". ביום 10.4.2014 או בסמוך לכך בוטל הסכם חכירה מול המועצה המקומית תל-שבע נוכח אי עמידתה בתנאי ההסכם.

עוד טוענת התובעת כי הנתבעים הקימו במקרקעין לטובת פעילות עסקית ומגורים, בין היתר, את אלו: מבני בלוקים – שורת חנויות המשמשות, בין היתר, למכירת תכשיטים, כלי בית, ביגוד ואשר מופעלים על ידי הנתבעים 3 ו- 4, כאשר הנתבעים 1 ו- 2 משכירים להם את המבנים; דוכן עשוי בלוקים – למכירת שווארמיה המופעל על ידי הנתבע 6, כאשר הנתבעים 1 ו-2 משכירים לו את הדוכן; רחבת בטון עם סככה – לשטיפת רכבים אשר מופעלת על ידי הנתבע 2; פנצ'ריה – המופעלת על ידי הנתבע 5.

בעיניין זה טוען הנתבע 2 כי הסכום הנתבע הוא גורף וכוללני וכי התביעה אינה עושה כל הבחנה לעניין הסכום בו חייב כל נתבע לאור השמוש שעשה במקרקעין כביכול, ובעיקר לאור גודל השטח בו עשו שימוש; תקופת השמוש; סוג השמוש וכיו"ב. עוד טוען הנתבע 2 כי התובעת לא פרטה נתונים רלוואנטיים לרבות, גודל השטח בו עשה כל נתבע שימוש; תקופת שכירות של כל נכס; פעולות אכיפה שנעשו (אם בכלל).

סעיף 30 לפקודת הנזיקין קובע "בתובענה שהוגשה על הסגת גבול במקרקעין – על התובע הראיה שהמעשה שעליו מתלוננים לא היה שלא כדין". זאת ועוד, בשים לב לכך שבעלות התובעת במקרקעין לא הוכחשה או נסתרה, ממילא חלות גם הוראות סעיף 16 לחוק המקרקעין, התשכ"ט-1969, הקובע כי: "בעל מקרקעין ומי שזכאי להחזיק בהם זכאי לידרוש מסירת המקרקעין ממי שמחזיק בהם שלא כדין". מכאן, שממילא הנטל עובר לנתבעים להוכיח שאינם משיגי גבול במקרקעין.

בכל הנוגע לנתבעים 1 ו-2 – שעה שלא נשמעה גרסת הנתבעים 1 ו-2 , ואף לא הוגשה חוות דעת נגדית הסותרת את הקבוע בחוות דעת מומחה בית המשפט (למעט הנתבע 2 אשר ביחס למהימנותו ראו הפרוט לעיל, וממילא אין ליתן אמן בגירסתו מלבד הודעת בעל הדין ביחס לחלקו שלו בנזקי התובעת).

...

מקריאת טענות הצדדים; הראיות שהוגשו על ידי התובעת; חקירות העדים לרבות הנתבע 2 וסיכומי הצדדים – אני סבור כי התובעת הוכיחה שימוש של הנתבעים 1 ו-2 במקרקעין, בעוד ביחס לנתבעים 3, 4 ו-6 הוכיחה שימוש של מספר חודשים לכל היותר, וארחיב.

מכל האמור לעיל עולה, שבכל הנוגע לנתבעים 4,3 ו-6 דוחות הפיקוח מצביעים על תקופת הפעלה מוגבלת של שנתיים, כך שעליהם לשלם דמי שימוש עבור תקופה זו, על השטח בהם החזיקו (34.5% מכלל השטח מושא התביעה).

סוף דבר הפועל היוצא הוא שעל הנתבעים 1 ו-2 לסלק ידם מכל שטח המקרקעין ולפנותו לאלתר כשהוא פנוי מכל חפץ ואדם, לרבות מבנים, עצים, מתקנים, גדרות, ציוד וכיו"ב ולהשיב את המצב בשטח המקרקעין לקדמותו, זאת עד ליום 1.6.2024.