התביעה דנא הינה תביעה לחיוב הנתבע בפצוי בסך של 144,000 ₪ מכוח חוק איסור לשון הרע, תשכ"ה-1965, בגין שני פירסומי לשון הרע שפירסם הנתבע על התובע במסגרת הליך משפטי קודם וכן לחיובו בפצוי בסך של 50,000 ₪, מכוח תקנה 4 לתקנות סדר הדין האזרחי, תשע"ט-2018, בגין שימוש לרעה בהליך משפטי, בעצם הגשת תביעה מצד הנתבע נגד התובע באותו הליך משפטי קודם.
בעקבות החלטת כב' השופטת א' כהן בבר"ע, אשר משמעותה הייתה ביחס לתובע כי התביעה שכנגד של הנתבע על כל עילותיה נדחתה כנגדו (ואילו לגבי הלקוח נותרה רק העילה של שימוש לרעה בהליכי משפט), הגיש התובע בקשה לפסיקת הוצאותיו בהליך וכתוצאה מכך ולאחר קבלת תגובת הנתבע, פסקתי ביום 31.1.22 לתובע 20,000 ₪ וכן את הוצאות הבקשה עצמה, בסכום של 2,500 ₪ נוספים, תוך כך שגם דחיתי את טענת הנתבע לפיה ההוצאות שנפסקו בעירעור על ידי כב' השופטת כהן כללו כביכול גם את ההוצאות בערכאה קמא.
...
לחילופין, דין התביעה לכאורה להימחק על הסף, משלא פורט הנזק בכתב התביעה ועל כן עילת התביעה חסרה.
האם יש מקום כי אאפשר לתובע מיוזמתי את תיקון התביעה בעילה זו כעת? בטרם אכריע בכך, אני מוצא לנכון, הרבה לפנים משורת הדין, ולטובת שני הצדדים, להשהות את החלטתי בנושא ולהציע לשני עורכי הדין המכובדים "הפסקת אש".
אני מציע לשני הצדדים לקבל את המלצתי, לפיה התביעה שעניינה לשון הרע ואשר כבר קבעתי לעיל כי דינה להידחות על הסף, תידחה, אולם ללא צו להוצאות ואילו התביעה שעניינה שימוש לרעה בהליכי משפט תידחה גם היא, ללא צו להוצאות ובכך יסתיים, אני מקווה, הסכסוך האישי בין הצדדים ותיוותר להכרעה רק עניינו של מר לוי בתיק האחר.
מכל מקום, אם לא תהא הסכמה להצעתי הנ"ל, התביעה של התובע כאן, שעילתה לשון הרע, תידחה כאמור ואצטרך להשלים החלטתי זו, על ידי הכרעה בשאלה שנותרה, קרי - האם יש מקום כי אתיר מיוזמתי את תיקון התביעה שעילתה שימוש לרעה בהליכי משפט באמצעות תיקונים מוגדרים ומוגבלים, שעניינם ביסוס התביעה על הדוקטרינה ולא על תקנה 4 וציון הנזקים הנתבעים קרי - טרדה, אי נוחות, עגמת נפש והוצאות ככל שהיו שאינן הוצאות משפט, תוך כך ששאר כתב התביעה יוותר על כנו בדיוק כנוסחו ללא כל שינוי נוסף.
