תביעה שכנגד בתאונת דרכים: אחריות לפני כיסוי ביטוחי

לפניי תביעה ותביעה שכנגד בגין ניזקי רכוש שנגרמו בתאונת דרכים.

התביעה היא על סך 76,203 ש"ח ואילו התביעה שכנגד היא על סך 57,188 ש"ח. לרכב הטויוטה לא היה ביטוח בזמן התאונה.

לפיכך, הגישו הנתבעים 1 ו-3 הודעת צד שלישי נגד המבטחת, בגדרה הם מבקשים לחייבה לשפותם ככל שיימצא שהתאונה באחריותם והתביעה תיתקבל.

לבקשת המבטחת, ובהיעדר היתנגדות הצדדים האחרים, נקבע בהחלטה מיום 26.8.2018 כי שאלת הכסוי הבטוחי תדון בשלב מאוחר יותר, נוכח העובדה שהנושא תלוי ועומד בפני בית המשפט העליון (רע"א 9849/17).

...

משעה שהתובע ואולג העידו כי הרכב היה שייך לאולג – בטרם שינו את גרסתם מטעמים ברורים וללא הסבר מניח את הדעת – ובהתחשב בכך שגם עתה אין חולק שהרכב מומן על ידי אולג (לפחות ברובו) והוא זה שהשתמש בו, המסקנה המתבקשת היא כי הרכב לא היה בבעלות התובע, אלא בבעלותו של אולג.

משכך, הגם שקבעתי כי האחריות על התאונה מוטלת על הנתבעים, דין התביעה להידחות.

סוף דבר לאור כל האמור לעיל, התביעה נדחית, וכך גם התביעה שכנגד נגד הנתבעים שכנגד 2-1.

רקע לפניי תביעה בסך 59,497 ₪ שעניינה נזקים שנגרמו לטענת התובעת לרכב המבוטח אצלה, בתאונת דרכים שארעה ביום 28.8.14 בצומת אפק שבקריית ביאליק, בין שני כלי הרכב מושא התביעה (להלן: "התאונה").

מאחר שמהותה של ההודעה לצד השלישי כמו גם של כתב ההגנה שהוגש במסגרתה נוגעת לשאלת הכסוי הבטוחי של רכב הנתבעים 1-2 אצל הנתבעת 3 ומאחר שפסק דיני זה עוסק בשאלת האחריות בלבד – לא מצאתי לנכון להרחיב ולפרט את טענות הצדדים לעניין הכסוי הבטוחי בפסק דין זה. כאמור, ביום 17.9.18 היתקיים לפניי דיון הוכחות בו העידו מר דוד בלייברג נהג רכב התובעת, כמו גם הנתבע 1 בעצמו.

למען שלמות התמונה, ועל אף שהדברים לא נטענו על ידי מי מהצדדים במסגרת הסיכומים אציין, כי בע"א (מחוזי מרכז) 12082-09-15 דיין נ' רובין (24.03.2016) (להלן – "עניין דיין") ייחס בית המשפט המחוזי ערך ראייתי לא מבוטל להמנעותו של המערער מהגשת תביעה נגדית בגין הנזק שניגרם בתאונה לרכב בו נהג לצורך הוכחת האחריות לתאונה.

לדעתי, אין לקבוע מסמרות באשר למשקלה הראייתי של המנעות מהגשת תביעת נזקים כנגד שאר המעורבים בתאונת דרכים ביחס לקביעת האחריות לקרות התאונה.

...

לטענת התובעת, התאונה נגרמה מנכס שלנתבע 1 היתה שליטה עליו ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה שהנתבע 1 התרשל מאשר עם מסקנה אחרת ולנוכח כלל "הדבר מדבר בעד עצמו" נטל הראיה להוכיח היעדר רשלנות רובץ על הנתבעים.

אני סבורה, כי המשקל הראייתי שיש לייחס להימנעות זו הוא תלוי נסיבות ועליו להיגזר, בין היתר, מגובה הנזק; משיעור הנזק ביחס לשווי הרכב; מזהות הנהג/ת, מטיב הקשר בינו/ה לבין הבעלים של הרכב; ממערכת היחסים שביניהם והאינטרסים המכוונים אותה; וכיו"ב שיקולים.

סיכום לאור כל האמור לעיל, ומשלא עלה בידי התובעת לשכנע כי גרסתה מסתברת וסבירה יותר מגרסת הנתבעים לאופן קרות התאונה, דין תביעתה להידחות, והיא נדחית בזאת.

בהתאם, ממילא נדחית גם ההודעה לצד השלישי ומתייתר הצורך להכריע בשאלת הכיסוי הביטוחי של הנתבעים 1-2 אצל הנתבעת 3.

בית משפט השלום בבת ים תא"מ 54562-11-17 מרינברג נ' סטרומנגר ואח' לפני כבוד השופטת אפרת אור-אליאס, סגנית נשיא התובע והנתבע שכנגד זאב מרינברג ת.ז. 053673109 הנתבעים והתובעים שכנגד 1.ג'קי סטרומנגר ת.ז. 017586751 2.רחמים פבון ת.ז. 023909138 פסק דין

תמצית התובענה ועיקר טענות הצדדים תולדתו של ההליך שלפני היא תאונת דרכים שנטען שהתרחשה ביום 17.5.2017 בה היו מעורבים שני כלי רכב.

הנתבע 2 לא הציג את התמונות וכאשר נישאל היכן הן התקשה לענות, תוך שהוא מציין שהחליף מספר טלפונים, וכי במידת הצורך יוכל "לארגן תמונה אחת צבעונית". דיון והכרעה התביעה העיקרית לאחר שעיינתי בטענות הצדדים בתביעה העיקרית, בעדויות הנהגים ובמוצגים שהוצגו לפני, הגעתי למסקנה, כי יש לאמץ את גרסת התובע באשר לאופן היתרחשות התאונה, וכי האחריות להתרחשותה רובצת על נהיגת הנתבע 2.

בפרט התביעה הוגשה כנגד הנתבעת 1, שלא נהגה כלל ברכב, ושעה שלא היתרחש כל ארוע תאונתי (לא היה מגע בין הרכבים); התובע ציין, בטעות שחזרה על עצמה, את נהגת רכבו – כתובעת במסמכים שהגיש לבית המשפט; כבר בעת הגשת בקשת מבטחת רכב הנתבעים לזימון עדים היה ניתן להבין, כי הנהג ברכב הנתבעים אינו הנתבעת 1, אל הנתבע 2; הדבר נכון אף בבקשת דחיית מועד הדיון שהוגשה על ידי המבוטחת, שכן גם שם צוינו פרטי נהג רכב הנתבעים (הנתבע 2); לאחר שמבטחת רכב הנתבעים סירבה להכיר בכיסוי בטוחי, התובע הגיש בקשה למתן פסק דין בהיעדר הגנה כנגד הנתבעת 1, שעה שהיה בתיק כתב הגנה שהוגש מטעמה ומטעם המבטחת גם יחד.

...

התובע ישלם לנתבעת 1 הוצאות ושכר טרחת עו"ד בגין התביעה העיקרית סכום של 2,500 ₪.

התביעה שכנגד נדחית.

התביעה כנגד הנתבע 2 מתקבלת באופן חלקי.

לפני תביעה שעניינה תאונת דרכים שארעה ביום 4.5.18 ובה היו מעורבים שלושה כלי רכב- מכונית מסוג יונדאי הנושאת מס' רשוי 10-684-32 שהייתה נהוגה ע"י מר מנחם מזרחי והייתה מבוטחת ע"י אילון חברה לביטוח; מכונית מסוג אאודי מס' רשוי 15-845-38 שהייתה נהוגה ע"י מר פנחס מדינה והייתה מבוטחת ע"י אי. די. איי חברה לביטוח בע"מ ומכונית מסוג מזדה מס' רשוי 24-331-65 אשר נטען כי הייתה נהוגה ע"י מר סולימאן איזברגה והייתה מבוטחת ע"י חברת אי.די. איי חברה לביטוח בע"מ. הצדדים לפני חלוקים הן בשאלת האחריות לתאונה והן בשאלת הכסוי הבטוחי לנהגי אי.די.איי בע"מ. התאונה תועדה בסירטון וביהמ"ש הציע לצדדים כי יכריע בשאלת האחריות על בסיס הסירטון שהוגש, והצדדים, למעט הנתבע 1- מר איזברגה, נתנו הסכמתם למתווה זה. שלא נימסרה הסכמת מר איזברגה למתווה בחלוף המועד שנקבע, נקבע התיק לדיון לשמיעת עדויות הצדדים.

לו היה סכום התביעה עומד בהלימה עם הסכומים ששולמו ע"י חברת הביטוח דיינו, אולם גם זאת לא מצא התובע שכנגד להגיש והגיש תובענה ע"ס למעלה מ-39,000 ₪ מבלי לצרף הסבר, ראיה או נימוק.

...

בענייננו נחה דעתי כי הנתבעת 2 הרימה את נטל הראיה המוטל עליה להוכיח כי טענות הנתבע 1 נגועות במרמה וכי אף במאזן ההסתברויות המוגבר הנדרש להוכחת הטענה, השתכנעתי כי אוסאמה הוא שנהג ברכב הנתבע 1.

בתא"מ 61427-09-19 התביעה כנגד הנתבעת 2 נדחית ללא צו להוצאות.

משכך, דין התביעה כנגד להדחות.

ביחס להודעה לצד ג'- לאור הקביעה בדבר הוכחת טענת המרמה ע"י צד ג' – היא הנתבעת 2- אני דוחה את ההודעה לצד ג' והנתבע יישא בהוצאות צד ג' בסך 5,000 ₪.

לפניי תביעה ותביעה שכנגד שעניינן בנזקי רכוש והפסדים על רקע תאונת דרכים בין שני רכבים.

לטענת התובע, בזמן שנסע כדין בנסיעה ישרה עם רכבו הגיח רכב הנתבע מהנתיב הנגדי וסטה לנתיב נסיעתו ופגע בו. התובע טוען כי קיימים ברשותו סירטון והתכתבויות לפיהם מודה נהג רכב הנתבע באחריות לתאונה.

לכן, הטענה של נהג רכב הנתבע ואביו על פי הודעתם מיום 05.03.2023 כי הם מצרפים את הפוליסה שלפיה ישנו כסוי לכל נהג מעל גיל 24, אינה רלוואנטית וככל שישנו כסוי בטוחי יתכבד הנתבע להפעיל את פוליסת צד ג' שברשותו הרלוואנטי למועד התאונה.

...

אני סבור כי לאחר שרכב הנתבע יצא לעקיפה נהג רכב הנתבע סטה באחת ימינה על מנת לשוב לנתיב מבלי לוודא כי הנתיב פנוי ומבלי שהוא נותן דעתו לדרך.

איני מקבל את טענת הנתבע כי ההודאה נולדה מתוך חשש או פחד של נהג רכב הנתבע מול התובע.

אני סבור כי נהג רכב הנתבע הפר את הוראת את תקנה 47(ד) לתקנות התעבורה התשכ"א-1961 (להלן: "תקנות התעבורה") הקובעת: "נוהג רכב לא יעקוף רכב, אלא אם הדרך פנויה במרחק מספיק כדי לאפשר לו את ביצוע העקיפה ואת המשכת הנסיעה בבטיחות ללא הפרעה וללא סיכון לנסיעתו של רכב אחר, וללא הפרעה אחרת לתנועה מכל כיוון שהוא." כנגזרת של העקיפה הפר נהג רכב הנתבע אף את הוראת תקנה 40(א) לתקנות התעבורה הקובעת: "לא יסטה נוהג ברכב מנתיב נסיעתו אם עלול הדבר לגרום להפרעה או לסיכון". במצב דברים זה, לא היה באפשרותו של התובע לנקוט בכל פעולה למניעת התאונה.