לטענת הנתבע, לאסתר הייתה נכות מוכרת בביטוח לאומי, והיא הייתה חולה במחלת ריאות כרונית ונעזרה באופן קבוע במחולל ובלון חמצן ביתיים.
כשנשאל הנתבע מדוע השאיר את כתוביו הוריו ככתובת למשלוח דואר השיב כי "קודם כל שיניתי את הכתובת במשרד הפנים לגבי משלוח דואר עם כל הגניבות שנעשות שם ואני מזמין לא מעט מכל מיני אתרים בחו"ל רציתי שהמשלוחים יגיעו לבית של ההורים שלי" (ראו עמ' 37 ש' 28-26, ועמ' 38 ש' 3-1 לפרוטוקול);
כעולה מהתכתובות בטלפון הנייד מיום רביעי 16.5.2018 בין הנתבע ובין עמיתתו לעבודה, הודיע לה הנתבע כי "ביום חמישי אני צריך לעבוד בבוקר ולצאת בשלוש כי יש לי מעבר דירה על כל הדברים" (ראו נספח ח' לכתב התביעה).
האם אסתר הפרה את הסכם השכירות
כאמור, ביום 14.2.2018 ניתן תוקף של פסק דין להסכם פשרה שהושג בין התובעות ובין אסתר, במסגרתו נקבע כי אסתר תוכל להמשיך להתגורר בנכס וכי "בכפוף לקיום הוראות הסכם השכירות המוגנת, התביעה והתביעה שכנגד יידחו ללא צו להוצאות".
בתביעה דנן, טוענות התובעות כי אסתר הפרה את הסכם השכירות בכך שנטשה את הדירה ועברה להתגורר בבית אחותה; בכך שהחליטה לבצע שפוץ נרחב בדירה; ובכך שאיפשרה לנתבע להתגורר בנכס – כל אלו מבלי לקבל רשות מראש ובכתב מהן.
...
לנוכח המסקנה שאליה הגעתי, אינני נדרש לבחון אם ההיגיון שמאחורי ההלכה שנקבע בעניין דרור קיים גם כאשר מדובר על הפרה שאינה הפרה של סעיף 5 להסכם.
סוף דבר
כפי שקבעתי, הנתבע עומד בתנאי סעיף 20 (ב) לחוק הגנת הדייר, וזכאי למעמד של דייר מוגן אחרי אסתר ז"ל. גם בהנחה שעצם כניסתו של הנתבע למושכר מהווה הפרה של הסכם השכירות בין התובעות ובין אסתר ז"ל, אזי לאור ההלכה הפסוקה, אין בכך כדי להפקיע את זכותו של הנתבע מכוח סעיף 20 (ב) הנ"ל.
אשר לטענות בדבר ביצוע עבודות שיפוץ – משמוסכם על הצדדים כי למושכר הוצא צו מבנים מסוכנים, ומשלא הוכיחו התובעות כי פעלו לתקנו, או כי השיפוץ שבוצע לא היה דרוש לשם שמירה על מצבו של המושכר – אני קובע כי אין בשיפוץ משום הפרה של הסכם השכירות, ולא קמה עילת פינוי.
התביעה נדחית אפוא במלואה.
