לגבי ההסעה לשדה התעופה נטען כי התובעת היתה אמורה לאסוף את התלמידים בשעה 05:00 מנתב"ג, אך נהג ההסעה איחר שעות רבות, ועל כן סוכם עם מנהל התובעת כי לא ייגבה כל תשלום בגין נסיעה זו.
הנתבעת כופרת בטענת התובעת כי הנה זכאית לפצויי קיום, וטוענת כי בין הצדדים נחתם הסכם מסגרת לשנה אחת המקנה לנתבעת גמישות מלאה בהקף ההזמנות מהספק לרבות ביטול הסעות שכבר הוזמנו.
זאת ועוד, ההסכם קובע כי הנתבעת רשאית, לפי שיקול דעתה הבלעדי, לסיים את ההיתקשרות מכל סיבה שהיא בהתראה של 14 ימים, וכי לקבלן לא תהיה כי טענה או תביעה בעיניין זה.
אם לא די באמור לעיל, לא מובן כיצד צד להסכם המודיע באופן חד צדדי, ולאלתר, כי הוא מפסיק את מתן שירותי ההסעה מאחר ואין בידיו מספיק אמצעים לקיים את ההסכם, טוען כי הוא זכאי לפיצויים שיעמידו אותו במקום בו כאילו קוים ההסכם.
יחד עם זאת, אינני מאשר את הסך של 2,000 ש"ח בגין שירותי ההסעה שביצעה התובעת ביום 30.1.14 עבור הנתבעת מאחר ושוכנעתי בנכונות גרסת מר אשכנזי לפיה לאור האיחור המשמעותי בשעת איסוף התלמידים משדה התעופה, סוכם בין הצדדים כי התובעת לא תיגבה מהנתבעת כל תשלום בגין נסיעה פרטנית זו.
גרסת מר אשכנזי בתצהירו לא נסתרה במהלך חקירתו הנגדית בביהמ"ש ואף נתמכה בגירסת בעלי התובעת עצמו אשר אישר במהלך עדותו כי הסכים לתת "הנחה" לנתבעת במסגרת ההיתחשבנות על שתי ההסעות הפרטניות (פ' עמ' 15 ש' 8-9).
...
בכל הקשור לפיצוי המוסכם בשיעור 15% משווי ההתקשרות השנתית אני מחליט להתערב בפיצוי המגיע ולאשר את מחציתו וזאת מהנימוק העיקרי כי מדובר במקרה בודד אחד שהוכח, כאשר מדובר ברכב הסעה של קבלן המשנה.
סוף דבר
מכל האמור לעיל אני מחליט:
אני מקבל את התביעה, חלקית, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובעת באמצעות ב"כ את הסך 48,931 ₪, בצרוף הפרשי הצמדה וריבית כחוק החל מים 7.1.16 ועד התשלום המלא בפועל.
כמו כן תשלם הנתבעת לתובעת החזר אגרות משפט, יחסית לסכום שנפסק, בצרוף הפרשים כחוק.
