מכאן ולהלן, התובע הראשוני – "אלון"; הנתבעת, לרבות כתובעת שכנגד – "ימית"; ובעלה של הנתבעת שהיה גם העד מטעמה מכוח העובדה שהתמצא בפרטי הפרשה – "מורן".
קדמה להסכם זה היתקשרות בין אלון למורן, שהכירו לפני שנים רבות במסגרת עבודתם המשותפת בתחום שיווק התרופות, לפיה השקיעו ברכישת זכויות ובבניית בית בגבעת זאב, סמוך לירושלים.
רבות העמיקו הצדדים בקורותיה של אותה היתקשרות ובהשקעות שביצע כל אחד משני הנ"ל במיזם המשותף שבמרכזו בניית הבית, ואולם, לכל זאת, לא נותרה עוד כל רלוואנטיות למחלוקת דנן.
...
ומה גם שבנסיבות העניין אני מקבל את טענת ימית שלא הייתה מעורה בכל הפרטים (ומטעם זה העיד ונחקר בשמה מורן), ואשר למורן, נמצא להזכיר שבחלק משמעותי מהתקופה הרלוונטית היה עצור בחו"ל. בנסיבות אלה, אניח לטענות ב"כ אלון במישור זה. הטענה היחידה בנוגע לפרשנות החוזה, שאכן נותרת, לאחר כל זאת, ללא מענה, מתייחסת לסעיף 3ג להסכם לפיו איחור בתשלום יישא ריבית כמוסכם.
אין מנוס אלא להסתפק בסעד הצהרתי וצו עשה שאינו נקוב בסכום, ולכל היותר – ואקווה שלא יהיה בכך צורך – לעניין זה תוגש תביעה משלימה, תוך שיובהר, שאין בהליך דנן כדי לחסום את הגשתה.
טענת אשה, הנוכחת, מכל מקום באולם בית המשפט, וניתן היה להפנות אליה שאלות, שמצויות העובדות הרלוונטיות בידי בעלה, שאכן, העיד ונחקר, מקובלת עלי.
סוף דבר, למעט צו להשבה לאלון של הכספים ששילם לפרעון הלוואות משכנתא שיש להשיבם לידיו, ולמעט צו עשה שיינתן לאלון להגיע לבנק ולחתום על מסמכי העברת ההלוואות לימית, נושא שהוא ממילא אינטרס מובהק שלו עצמו, של אלון, דין התביעה והתביעה שכנגד לדחייה.
