תביעה שכנגד בין יצרנית מצברים לנקודת מכירה

התובעת מעולם לא הסכימה להתחייב להקף רכישות מהתובעת שכנגד, כנהוג וכמקובל בכל היתקשרות בין יצרן/יבואן למפיץ, כשהסיבה לכך ברורה: התחייבות כזאת הייתה מחייבת את התובעת להוריד מחירים על מנת שתהיה מסוגלת לעמוד במיכסת הרכישות שהתחייבה אליה כלפי התובעת שכנגד.

תביעת התובעת (תיק 30759-09-16): היחסים העיסקיים בין הצדדים החלו על רקע בחירת היצרן הספרדי בתובעת שכנגד כמי שתשווק את מוצריו בישראל, כשבחירת האחרונה בסילם כמפיץ (באמצעות התובעת כאמור) הייתה על רקע ניסיונו התעסוקתי הקודם שלו במכירת מוצרים רלוואנטיים (באמצעות סוכנות קודמת בה עבד).

גם אם אצא מנקודת הנחה שהתובעת שכנגד הגדילה את שיעור הרווח כתוצאה ממכירה ישירה של מוצרי אס. פי (אותם כאמור היא מייבאת) לאחר סיום ההיתקשרות – המדובר ב"התעשרות" שנעדרת את היסוד ההכרחי לביסוס העילה "שלא על פי זכות שבדין". עמד על כך בית המשפט ברע"א 371/89 ליבוביץ נ' א. את י. אליהו בע"מ, פ"ד מד(2), 309, 332: "פגיעה בציפייתו של מפיץ בלעדי להמשך הקשר עם לקוחותיו, על-ידי יבואן מתחרה (שאיננו היצרן), אינה הופכת, כשלעצמה, את התעשרותו של המתחרה לבלתי צודקת. על-מנת שהתעשרות זו תיחשב להתעשרות "שלא על פי זכות שבדין" יש ורך ביסוד נוסף; זה האחרון עשוי לצמוח מהיתנהגות פסולה של הנתבע או מנסיבות אחרות אשר הופכות את ההתעשרות לבלתי צודקת.

...

בסופו של יום, הודיעה התובעת שכנגד כי ההצעה אינה מקובלת עליה, ויש בכך כדי ללמד על כוונות חסרות תום הלב של התובעת שכנגד כמו גם חיזוק טענות התובעת באשר למטרה המכוונת והמפורשת להוציא ממנה את כלל לקוחותיה וזאת ללא מתן תמורה בעבור המוניטין שנצבר, הפסד ההכנסות העתידיות ובעבור התחייבויות עתידיות שלקחה התובעת על עצמה באשר לאספקה עתידית של מוצרי אס. פי. לטענת התובעת, הפסקת ההתקשרות באופן בו נעשתה על ידי התובעת שכנגד, יש בה משום הפרה בוטה של ההסכם והתעשרות שלא כדין על חשבון התובעת.

לאור כל האמור, גם דינה אם כן של התביעה שכנגד להידחות, כשגם בעניינה מצאתי להבהיר לפני סיום כי אף אם הייתי מוצאת להיעתר לאי אלו מהסעדים הכספיים שהתבקשו, לא היה כל מקום לחיוב סילם בהם ובתוך כך להכיר בקיומן של נסיבות המצדיקות הרמת מסך כלפיו.

סוף-דבר: לאור כל האמור, דין שלושת התביעות כאמור במסגרת ההליך המאוחד, להידחות.

נוכח תוצאות אלה, הנני מורה כי כל צד יישא בהוצאותיו.

(ופסק דין חלקי) בקשה לאישור הגשתה של תביעה נגזרת בשם חב' בן שושן בי.די.בי יצרני אופנה בע"מ (להלן: "החברה").

בעניינינו, נקודת המוצא על פיה חברה תבקש למנוע מכירה של מוצריה על ידי אחד מבעלי המניות באופן עצמאי או תבקש להגן על שם או סימן מסחרי שבבעלותה, הוא ברור, ואכן יש באלו כדי להקים עילת תביעה כנגד מי שנטען כלפיו כי הוא פועל תוך פגיעה בזכויותיה הקנייניות.

במסגרת התביעה שכנגד שהוגשה על ידי המשיב הוא עתר למתן סעד של פירוק החברה ועריכת היתחשבנות בין בעלי המניות, והמבקש עצמו הבהיר, כי בכוונתו להגיש תביעה לאכיפת חוזה מכירת מניותיו למשיב, כמו גם תביעה לפירוק החברה (ראה סעיפים 7 ו- 8 להודעתו מיום 21.3.2021).

...

סוף דבר משנתתי דעתי לכלל השיקולים אשר נמנו לעיל, אני מוצאת כי לא ניתן לראות את המבקש כמי שהרים את הנטל המוטל עליו מכוח הוראות סעיף 198 לחוק החברות, להוכיח, כי הגשת התביעה כתביעה נגזרת משרתת את טובתה של החברה עצמה או כי הוא עצמו הינו הגורם המתאים להגיש תביעה זו בשמה.

בנסיבות אלה אני מורה על דחיית הבקשה לאישור הגשתה של התביעה כתביעה נגזרת, וכפועל יוצא מכך על סיומו של ההליך העיקרי.

המזכירות תתבקש להמציא העתק החלטתי זו לצדדים.

עוד חשוב לציין כי שיש וגרניט הגישה תביעה שכנגד נגד המשיבה על סך 8 מיליון ₪, אשר הועלו בה טענות נרחבות ביחס למערכת היחסים האמורה ולנזקים שנגרמו לה לאורך השנים בגין היתנהלותה של המשיבה, אשר חרגו מעניינה של תובענה זו. במסגרת החלטתי מתאריך 22.7.2020, הוריתי על העברת התביעה שכנגד לבית המשפט המחוזי בהיעדר סמכות עניינית, והכול כמפורט שם. ואם נחזור עתה לענייננו, במסגרת הבקשה דנן ביקשו הנתבעים כי התובעת תמציא לידיהם מספר סוגי מסמכים, ובהם דוחות המכירות של התובעת לשנים 2014 – 2019; כרטסת הנתבעת אצל התובעת; דוחות של הנחות וזיכויים מכל תקופת ההיתקשרות בין הצדדים, וכן כרטסת מכירות ל"אבושאמה" – לקוח של התובעת.

אמנם וכידוע, נקודת המוצא העקרונית לעניין גילוי מסמכים ועיון בהם היא גילוי מירבי [אורי גורן סוגיות בסדר דין אזרחי (מהדורה 12, 2015) בעמוד 261 (להלן: "גורן")].

מעיון בכתב התביעה ובכתב ההגנה עולה כי בין התובעת ובין הנתבעת היתקיימו יחסי יצרן – מפיץ משך שנים ארוכות.

...

אך לאחרונה עמד בית המשפט העליון ברע"א 3031/20 שופרסל בע"מ נ' אמן סנפיר בע"מ (28.6.2020), מפי כבוד השופט גרוסקופף, על כך שככל שמידת ההכבדה גדולה יותר, יש להקפיד יותר בבחינת הרלוונטיות של המסמכים להליך: "מן הבחינה המהותית, בית משפט זה כבר עמד על כך שאחד הפרמטרים אותם יש לשקול בעת החלטה בבקשה לגילוי ועיון במסמכים הוא מידת ההכבדה של הגילוי על הצד שכנגד. ודוק – ככל שמידת ההכבדה צפויה להיות גדולה יותר, כך יש להקפיד בבחינת הרלוונטיות של המסמכים (ראו: רע"א 7586/15 בן צבי נ' אלשיך, פסקה 13 (24.1.2016); רע"א 8019/06 ידיעות אחרונות בע"מ נ' לוין, פסקה 19 (13.10.2009); רע"א 9322/07 Gerber Products Company נ' חברת רנדי בע"מ, פסקה 8 (15.10.2008)). בענייננו, לא מצאתי כי שופרסל הצביעה בטענותיה ביחס לסוגי המסמכים שפורטו לעיל על עוצמת רלוונטיות כזו שיש בה כדי להתגבר על מידת ההכבדה הצפויה למשיבות מגילויים. אומנם, ייתכן, ונראה כי אף בית המשפט קמא סבר כך, כי עוצמת הרלוונטיות של אותם סוגי מסמכים הייתה מצדיקה את גילויים לו הייתה שופרסל ממקדת את דרישותיה אך למסמכים הנחוצים לה לצורך בניית הגנתה מול טענות המשיבות, ונמנעת מלנסח את דרישותיה באופן כה רחב וגורף. ואולם, משבחרה שופרסל לילך בדרך זו, סבורני כי בית המשפט קמא איזן באופן ראוי בין השיקולים, ובוודאי שאין הצדקה להתערבותה של ערכאת הערעור (השוו: רע"א 4167/18 מסכת אילת בע"מ נ' דרור ניהול מלונות בע"מ, פסקה 15 (24.10.2018); רע"א 2534/02 שמשון נ' בנק הפועלים בע"מ, פ"ד נו(5) 193, 197 (2002))." ככל שהיו המבקשים מפרטים בבקשתם אילו זיכויים נדרשים להם באופן ברור ומפורש ומבהירים כיצד יש באותם הזיכויים להשליך על התמורה במקרה הספציפי, היה אולי מקום להיעתר לכך, אולם משלא טרחו לעשות כן, ובעיקר, משום שנראה כי אלו כבר נמצאים בידיה, בשים לב למפורט בסעיף 1.3 בחוות דעת המומחה מטעם הנתבעים, לא ראיתי להיעתר אף לדרישה זו. אף דינה של דרישתם האחרונה של המבקשים בדבר הכרטסת של "אבושאמה" אינה יכולה להתקבל.

בנקודה זו - וזו בלבד, מצאתי להיעתר לבקשה.

סבורני כי יש מקום לצירוף האסמכתאות בעניין זה, ככל שאלו לא צורפו.

סיכום המורם מן האמור הוא שהבקשה בעיקרה המכריע נדחית, למעט המפורט בסעיפים 29 – 30 לעיל.

מטעם התובעת הוגש תצהיר עדות של מר לורנס בדזין, בעלים ומנהל התובעת וכן תצהיר עדות של מר שי בשן - מי ששמש כמנהל מכירות איזורי בתובעת אשר היתייחס בתצהירו לביקורו בסניפי הנתבעת לצורך איסוף מצברים לאחר הגשת התביעה.

הנתבעים אף אינם מציגים פנייה לתובעת עובר להגשת התביעה בטענה שבידם מצברים תקולים באחריות בהקף זה. לטענת הנתבע בחקירתו הנגדית שהוא פנה בזמן אמת לעורך דינו ששלח מכתבים בעיניין, לא הוצגה תימוכין.

מר לורנס, דור שלישי של יבואני המצברים ושנים ארוכות בתחום תיאר בתצהירו את תהליך קפדני של ייצור המצברים, משלוחם ואחסונם והבהיר כי המצברים מיוצרים על ידי HANKOOK ATLADS - יצרן בעל שם עולמי ובעל מוניטין עולמי העומד בסטאנדארט גבוה של אישורי תקן ISO-9001 ו-IAFT (נספחים 5-6 ו-8 לתצהירו), כי לא נמצא משלוח תקול של היצרן בכל 15 שנות פעילותו ולכל היותר ועל דרך הגזמה, יכול שיימצא 1% של מצברים לא תקינים במשלוח.

ביחס למתן שירות ללקוחות בנקודת הרכישה של המצברים, הנתבעים לא הציגו עדויות וראיות להפרת התובעת את היתחייבותה ולא הביאו ולו לקוח אחד לעדות לחזוק טענותיהם.

...

עדותו מקובלת עלי.

אותה אי התאמה נטענת לא הוכחה, ואין בידי לקבל את הטענה גם לגופה.

סוף דבר מכל האמור דין התביעה להתקבל במלואה ודין טענות הקיזוז להידחות.

דיון והכרעה הסיכסוך שלפניי היתהווה על רקע תחרות עסקית בין התובע לתובע שכנגד, העוסקים שניהם במכירת מדרסים ללקוחות הפוקדים את מיתחם "לב הרמה" בבית שמש.

כדברי כב' השופט י' עמית בפסק דינו בפרשת סוכני הביטוח ("קמפיין שוקה"): "מלשון החוק ניתן לדלות מספר אינדיקאציות ברורות לכך שפרסומים של מתחרים עיסקיים האחד על רעהו, אינם מוצאים מגדריו של חוק איסור לשון הרע. ראשית, ס"ק (1) [להגדרת 'לשון הרע' בסעיף 1 לחוק] שהוא מעין 'סעיף סל'... מלמדנו כי כל פירסום העלול להשפיל אדם או לעשותו מטרה לבוז או ללעג מהוה 'לשון הרע', וברי כי אין בעובדה שמדובר במתחרה עסקי כדי להוציא את הפירסום מתחולת ההגדרה; שנית, ס"ק (3) מוסיף וקובע כי פירסום העלול לפגוע בעיסקו, במשלח ידו או במקצועו של אדם – מהוה גם הוא 'לשון הרע'. ודוק: ס"ק (3) הוא היחיד שאינו עוסק בפירסום העלול 'להשפיל' או 'לבזות', ומכאן אנו למדים כי על מנת להחשב 'לשון הרע', אין זה תנאי הכרחי שהפירסום יהא משפיל או מבזה, ודי בכך שהפירסום עלול לפגוע בעיסקו של אדם או במשלח ידו". (ע"א 3322/16 איי די איי חברה לביטוח בע"מ נ' לישכת סוכני ביטוח בישראל (ניתן ביום 30.4.17) בפיסקה 17; להלן – 'פסק הדין בפרשת סוכני הביטוח') עם זאת, עצם העובדה שהמדובר בפירסום על מתחרה עסקי אגב תחרות עסקית יש בה כדי להשפיע על נקודת האיזון בין חופש הביטוי של המפרסם לבין זכותו של הנפגע לשם טוב (ראו שם בפיסקה 20).

בעניינינו נראה כי התובע והתובע שכנגד כיוונו שניהם את טענותיהם למוניטין מהסוג הראשון, אלא שבמקרה האמור, יש להוכיח כי הציבור מזהה את המוצר מושא התביעה עם היצרן, אחרת אין כלל הוכחה כי למוצר יש מוניטין (ראו דעת הרוב בע"א 1248/15 Fisher Price Inc נ' דוורון – ייבוא וייצוא בע"מ (31.8.2017)).

לאור הפער בין סכומי התביעה והתביעה שכנגד לבין התוצאה אליה הגעתי לא מצאתי לנכון לפסוק הוצאות לטובת מי מבעלי הדין.

...

לאור כל האמור לעיל טוען התובע כי התובע שכנגד עיוול כלפיו בפרסום פרסומי לשון הרע, בביצוע עוולת גניבת עין ובפגיעה בפרטיותו, ומבקש כי התובע שכנגד יחוייב לפצותו בסכום כולל של 200,000 ₪ בשל כך. טענות התובע שכנגד מנגד טוען התובע שכנגד כי התובע פתח את חנותו במתחם חודשים ספורים לפני פרוץ הסכסוך בין השניים, וזאת לאחר שעסקו של התובע שכנגד היה פעיל מזה כשבע עשרה שנה, ומוקם במתחם לפני שהתובע פתח שם את חנותו.

התובע זנח טענה זו בסיכומיו וטוב שעשה כן. כמו כן, לא שוכנעתי כי התובע הציב את ה"רולאפ" של חנותו באופן שהסתיר את השילוט המוביל לחנות התובע שכנגד, ומכל מקום, זהו עניין להנהלת המתחם לעסוק בו ואין המדובר בעוולת גניבת עין.

אני דוחה אפוא טענות אלה של התובע והתובע שכנגד.

סיכומו של דבר מרבית טענות התובע והתובע שכנגד נדחות כמפורט לעיל.