התובעים מעמידים את סכום התביעה על סך כ-33 אלף ₪, בהם הוצאות חוות דעת מהנדס והובלה לדירה החדשה, תיקונים בדירה שלא שולמו על ידי הנתבעים, הוצאות טפול בעובש, רכוש שניזוק, הוצאות משפט, הפסד זמן ועגמת נפש (בגין האחרונים – 20,000 ₪ מתוך סכום התביעה).
הנתבעים (כאמור, גם במסגרת תביעה שכנגד) טוענים כי לאחר חילוט השיק הבנקאי נותרו התובעים חייבים דמי שכירות בסך כ-1,000 ₪ (לא שולמו דמי שכירות לחודשים מרץ ואפריל 2020, ולחלק ממאי 2020).
נטען גם כי התובעים לא הוכיחו את נזקיהם, וכי הותירו בדירה "הרס וחורבן".
את כתב התביעה שכנגד העמידו הנתבעים על סך קרוב ל-75 אלף ₪ - סכום המורכב מחוב דמי שכירות, חובות ארנונה וגז, נזקים (אהילים, דלת מחסן, פרגולה, ריהוט ועוד), נקיון וצביעה, השבת הוצאות שלא היה על הנתבעים לשלם, שיקים שבוטלו, דחיית תשלומי משכנתא ועגמת נפש (30,000 ₪ מתוך סכום התביעה שכנגד).
משלא השכילו התובעים להציג ראיות לנזקיהם, אין מקום לפסוק להם פיצוי בגין נזק שלא הוכח (ור' גם ע"א 355/80 נתן אניסימוב בע"מ נ' מלון טירת בת שבע בע"מ, פ"ד לה (2) 800).
...
כלומר, גם "ברגע האחרון" נותרו התובעים, גם לגרסתם, חודש נוסף בדירה (בחורף) – והדבר מתיישב עם המסקנה שלעיל, כי מצב הדירה לא עלה כדי היותו לא ראוי למגורים.
סיכומו של דבר – התביעה העיקרית, נוכח האמור, נדחית.
סיכומו של דבר, אני מחייב את הנתבעים שכנגד לשלם לתובעים שכנגד סך 18,364 ₪ (בגין חוב דמי השכירות, חוב המסים העירוניים, חשבון הגז והנזקים למושכר).
