תביעה שטרית נגד נתבע קשיש שטוען למרמה

בין היתר הוא טיפל בתוקף תפקידו גם בעיסקת החליפין נשוא התביעה, וחתימתו מצויה על שטרי המכר.

ב"כ התובעים ממשיך ומקשה מדוע פקידי הנתבעים לא דרשו נוכחות של בניו של המנוח בעת החתימה על ההסכם והוא מוסיף כי "מדובר במסמך השופך אור על התרמית, שכן הוא מנוגד לסעיף 5 להסכם החליפין במיודח כאשר האו נשלח לאדם קשיש אשר אינו בקוו הבריאות אשר חולה במחלת פארקינסון בצורה קשה כעולה מתעודה רפואית מבי"ח נהריה מיום 8.3.89". בחלק השני של הסיכומים מפנה ב"כ התובעים להסכם החליפין עצמו וטוען כי מדובר על אי שוויוניות לא צודקת בשטחים שהעביר המנוח לנתבעים תמורת החלקה שקבל בתמורה, המלמדת כי מדובר במרמה.

ושוב חוזר ב"כ התובעים וטוען כי "הוכחה עילת המרמה על פי ההסכם מהתחלה ועד הסוף" וחוזר על האמור לעיל ומסקנתו היא כי "בכל מקרה לא עברה תקופת ההתיישנות ויש לדחותה שכן בעת הרישום לא רכשו כל תמורה ממשית או זכות בעלות שבאה מהתובע ולא הוכחה חזקה נוגדת נגד הבעלות הרשומה. מיום שהתגלתה המרמה על ידי המנוח בעצמו ב- 1984 ועד לפטירתו של המנוח עברה תקופה של 5 שנים בלבד, ולכן יש לדחות את טענת ההתיישנות". בפרק האחרון לסיכומים מתייחס ב"כ התובעים לראיות הנתבעים.

ואולם, היחס המספרי כשלעצמו אין בו די כדי לבסס טענת מירמה וכפי שהעיד עו"ד היללי מטעם הימנותא, הקובע הוא "השווי של החלקות ולא "גודלן" וכי בעסקה נשוא התביעה קיבל המנוח שווה ערך לחלקות שהיו בבעלותו ואף למעלה מכך.

אין לתובעים כל טענה כנגד הליך ההסדר בעקבותיו נרשמו של שמו החלקות שהחליף עם הימנותא ,ובסיכומים לא נזכרת כל טענה בענין זה. יש בטעם זה גם להביא לדחיית התביעה על הסף, כאשר אין לראיות כל נגיעה לפקודת ההסדר בכלל ולסעיף 93 בפרט (פרט לעובדה שגם בסעיף 93 לפקודת ההסדר נזכרת מירמה כעילה לביטול הרישום).

...

הוא מסכם כי לאור הלכות ביהמ"ש העליון "יש לדחות את טענת ההתיישנות כאשר עילתה מירמה ואז חלים כללים מיוחדים כאשר שאלת ההתיישנות אינה נבחנת על פי סעיף 8 לחוק ההתיישנות אלא לפי סעיף 7 לפי כללי המירמה תקופת ההתיישנות תתחיל רק מיום שבו נודע לו לתבוע עובדת התרמית או הונאה הזאת גם אם יכול לדעת מוקדם יותר , אילו נקט בזהירות סבירה שהוא אדם בלתי סביר". המינהל טען בסיכומיו כי יש לדחות את התביעה מטעמי התיישנות, תוך חיוב התובעים בהוצאות, מאחר ומדובר בתביעה "מופרכת, חסרת יסוד עובדתי ומשפטי של יורשי המנוח...שנפטר בשנת 1989, בגין הסכם חליפין עליו חתם המנוח בשנת 1977". ב"כ המינהל טען כי על בסיס תשתית עובדתית ומשפטית רעועה מנסים התובעים, יורשי המנוח שהלך לעולמו לפני למעלה מ- 28 שנה, לבטל הסכם שנחתם לפני 40 שנה, כאשר המנוח עצמו לא העלה כל טענה נגד ההסכם ולהיפך, גם לאחר חתימתו פה בנסיון להביא להשלמתו.

הבאתי בהרחבה את הראיות ואת טענות התובעים ואני סבורה מעל לכל ספק סביר כי לא הוכחה כל תרמית ו/או מירמה ו/או עושק ו/או אי חוקיות בהתנהלות הנתבעים.

לא ברור לי מדוע סבורים התובעים כי "מצאו שלל רב" במכתב סתמי זה, שאינו מלמד דבר, ובכל מקרה, אני מקבלת את עדותו של עו"ד היללי לפיה המנוח היה בדעה צלולה, הבין את עיסקת החליפין אותה ביצע ועשה אותה בדעה צלולה ומרצון.

נוכח כל האמור אני קובעת כי מנין תקופת ההתיישנות בענייננו מתחיל בשנת 1977 – מועד עריכת עיסקת החליפין וכי נוכח מועד הגשת התביעה – במרץ 2016 – חלפו למעלה מ- 25 שנה ולפיכך התביעה התיישנה ואני מורה על דחייתה על הסף.

לפיכך, עותר מאור במסגרת תובענה זו לחיובו של אברהם פרץ, יורשה היחידי של פנינה, בחוב זה. מנגד טענה פנינה המנוחה (בתצהיר שהוגש מטעמה בתמיכה לבקשת רשות להיתגונן בת"ט (פתח תקווה) 65175-10-13 – להלן "התביעה השטרית" אשר קדמה להליך זה), וכך ממשיך וטוען בעלה אברהם פרץ בתצהירו, כי פנינה הוחתמה בגניבת דעת ובמרמה על ידי עו"ד כהן באותה פגישה במשרדו, על הסכם ההלוואה ושטרות החוב, יחד עם יתר המסמכים שנחתמו באותה פגישה.

לאמתו של דבר מדובר בטענת "לא נעשה דבר" (Non Est Factum), או בשמה האחר "הלכת האפסות". בעיניין ע"א 1333/14 סעדה גואנה מיטרי נ' עו"ד עלס דוברונסקי (2015), נאמר (פסקה 29 לחוות דעתו של כב' השו' עמית): טענה נוסח "לא נעשה דבר" משמעה העדר מפגש רצונות לצורך כריתת חוזה, והיא הוכרה בפסיקה במקרים בהם נחתם חוזה על ידי קשיש אנלפבית או קשיש חולה [.

במאזן הראייתי, יש למנות לזכותו של מאור ולחובתם של פנינה ואברהם את השיקולים הבאים: טענתם של האחרונים לפיה לא הבינו על מה חתמו וכי מיסמכי ההלוואה 'הסתתרו' בין מיסמכי העברת המניות מהוה טענה 'קשה' אשר תיתקבל רק במקרים חריגים, והיא מחייבת עמידה בנטל הוכחה מוגבר (ר' עניין דוברונסקי דלעיל); מדובר בטענה למירמה המופנית הן כלפי מאור והן כלפי עו"ד כהן, וכידוע טענת מירמה אף היא מחייבת עמידה בנטל ראיה משמעותי (ע"א 475/81 זיקרי נ' כלל (1986); כהן מצביע על כך שחלק מחתימותיה של פנינה מצויות במרכז העמוד (העמוד האחרון של הסכם ההלוואה, שטר החוב) ועל כן לדבריו אין לקבל את טענת פנינה (במסגרת הדיון בבקשת הרשות להיתגונן) לפיה חלק מהדפים נפרשו בפניה בצורת "מניפה" כאשר רק מקומות החתימה גלויים לעיניה; עוד טוען כהן כי אברהם אשר נכח בפגישה הוא אדם משכיל בוגר ומנוסה, המשמש בתפקיד בכיר ברשות הכבאות וההצלה, ועל כן אין לקבל את הטענה כי איפשר לאישתו לחתום על מסמכים ללא כל בדיקה או הבנה; ככל שסברו פנינה ואברהם כי נפלו קרבן למעשה מירמה, לא הובהר מדוע לא הגישו תלונה במישטרה כנגד כהן או מאור, ומדוע הסתפקו בתלונה ללישכת עורכי הדין; לטענת כהן, מספר המסמכים הרב שנחתם באותה פגישה במשרדו (לרבות שטרות ודיווחים לרשם החברות בדבר העברת מניות, פרוטוקול חברה, מכתב לבנק, הסכם הלוואה ושטרות חוב), כל אלו מלמדים שלא היתקיימה פגישה מהירה "על רגל אחת" כפי שטוען אברהם, לדברי כהן מדובר בפגישה שארכה לכל הפחות 30 דקות (עדותו בקדם המשפט, עמ' 6 לפרוטוקול).

התובע יישא בהוצאות הנתבע ובשכ"ט עו"ד בסך כולל של 50,000 ש"ח. בקביעת הסכום האמור, הבאתי בחשבון בין היתר את המשכות ההליך וחלקו של כל אחד מהצדדים בכך, את מורכבותו, את סכום התביעה, את התעריף המינימאלי המומלץ ועוד כיו"ב. ניתן היום, י"ג אב תשפ"א, 22 יולי 2021, בהיעדר הצדדים.

...

לנוכח כל הטעמים דלעיל, באתי לכלל מסקנה כי לא קיים בסיס עובדתי או משפטי מספק, אשר מכוחו ניתן לחייב את פנינה ז"ל, ובעקבותיה את אברהם, בחוב נשוא התביעה.

במילים אחרות, בסופו של ההליך לא שוכנעתי במאזן ההסתברויות הדרוש במשפט האזרחי, כי פנינה ז"ל או אברהם אכן חייבים לתובע כספים, וככל שחייבים – מה שיעורם.

נוכח כל האמור – התביעה נדחית.

התובע לא הגיש כתב תביעה מתוקן, אולם הנתבע הגיש כתב הגנה מתוקן שעיקרו: הנתבע הוא אדם קשיש וחולה במחלת פארקינסון ודמנציה אשר התגורר בשנת 2013 בהוסטל.

ראה לעניין זה ע"א 642/61 טפר נ' מרלה, טז 1000, וכן ראה סעיף 29(א) לפקודת השיטריות, לפיו: "כל צד שחתימתו מצויה על השטר, חזקה לכאורה שנעשה לו צד בעל ערך". יחד עם זאת, ככלל, על פי פקודת השיטריות אין חבות ללא חתימה וזאת כקבוע בסעיף 22(א): "אין אדם חב בתור מושך או מסב או קבל של שטר אם לא חתם עליו בתור אחד מאלה". על פי סעיף 23(א) לפקודה, חתימה על שטר שהיא מזויפת, או שלא בהרשאה, אין כוחה יפה: "חתימה על שטר שהיא מזוייפת או שומה בו שלא בהרשאת האדם שהחתימה נחזית כשלו, אין כוחה יפה כלשהוא, ואין רוכשים על ידיה או על פיה כל זכות להחזיק בשטר או להפטיר ממנו או לאכוף פירעונו על כל צד שבו, אלא אם האדם שכנגדו באים להחזיק את השטר או שעליו באים לאכוף פירעונו מנוע מלטעון טענת זיוף או העידר הרשאה, והכל בכפוף להוראות פקודה זו". במקרה של טענת זיוף ו/או טענה לחתימה ללא הרשאה, נטל ההוכחה עובר לצד השני להוכיח שאין המדובר בזיוף ו/או בהעדר הרשאה.

(ב) כל אוחז שטר, חזקה לכאורה שהא אוחז כשורה; אך אם הודו או הוכיחו בתובענה שהקיבול או ההוצאה או הסיחור שלאחריה פגועים ברמאות, בכפיה, או באלימות ופחד, או באי-חוקיות, חובת הראיה מוחלפת, עד אם הוכיח האוחז שלאחר אותה רמאות או אי-חוקיות ניתן בתום לב ערך בעד השטר.

בעיניין זה, ראה דברי בית המשפט העליון בבע"מ 2126/09 ‏ ‏פלוני נ' פלונית [פורסם בנבו] (3.9.2009): "אכן, על פי סעיף 29(א) לפקודת השיטריות נטל ההוכחה הנו על הנתבע הטוען להעדר תמורה או לכשלונה, והתובע על פי העילה השטרית אינו נידרש להזכיר בכתב התביעה את עסקת היסוד ואת מתן התמורה (ראו: שלום לרנר דיני שטרות 222 (מהדורה שנייה, 2007) (להלן: לרנר); זוסמן, לעיל, בעמ' 120-119). ואולם, אם התובע הזכיר בתביעתו כי השיטריות ניתנו בעבור עסקה פלונית, מקל הוא על הנתבע אשר כל שעליו לעשות הוא להוכיח כי במסגרת אותה עסקה נפגמה התמורה או שלא היתה קיימת מלכתחילה (ראו: לרנר, שם).

...

התובע לא עמד בנטל ההוכחה המוטל עליו ועל כן דין התביעה להידחות.

סוף דבר דוחה התביעה.

התובע ישלם לנתבע הוצאות משפט בסך 1,500 ₪.

"...הפירוש הנכון של הסעיף הוא, שאם הנתבע הביא עדות לכאורה בדבר רמאות, עוברת חובת הראיה לתובע, כלומר – מוטלת עתה חובת הביניים להמשיך מצדו בהבאת עדות על מתן תמורה בתום לב. אם אין הוא עושה כן, הוא צפוי לכך, שבית המשפט יפסוק נגדו על יסוד העדות לכאורה. אולם חובת ההוכחה העיקרית בדבר רמאות או פגם אחר בזכות הקניין מוטלת על הנתבע עד סוף המשפט... ואם ההוכחה מטעם הנתבע נימצאת בלתי מהימנה עדיין זוכה התובע האוחז בשטר, על סמך החזקות הנובעות מן השטר, אף אם הוא – התובע – לא הצליח להוכיח שנתן תמורה בתום לב. לכן לא בכדי מדבר סעיף 29(ב) על החלפת חובת הראיה דוקא". (ראה ע"א 160/63, טופרובר נ' סטולר, פ"ד יז' 2525, 2527-2528 (1967)).

חזקת התמורה לפי סעיף 29(א) פועלת במקרה מסוג זה באופן שנטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו.

כמו כן, אין די בטענה כי האבא, סופר, קשיש בן 88 שלא יכול לשפוך אור על העובדות.

...

סוף דבר בשנת 2011 העבירה התובעת לנתבעת 350,000 ₪ וקיבלה בתמורה את ארבעת השיקים מושא ההליכים המאוחדים.

על כן, התביעה מתקבלת במלואה, בכפוף להחלטה לעיל בדבר העדר תוספת ריבית ממועד פירעון השיקים עד להגשתם לביצוע.

ההתנגדות בשני ההליכים נדחית ועיכוב ההליכים בתיקי ההוצל"פ מבוטל.

בפני שתי תביעות שטריות שהגיש התובע בהוצאה לפועל בנתניה כנגד הנתבע, בן 96 כיום.

להלן העובדות שנטענו בכתב האישום המתוקן ושמרציאנו הודה בהן: במהלך החודשים אוקטובר 2012 עד אפריל 2013 הנאשם ביצע עבודות שפוץ בביתו של מרדכי בן צבי, קשיש יליד שנת 1927 (להלן: "המתלונן").

דיון משפטי סקירת המצב המשפטי בנסיבות בהן הסיחור נעשה במירמה, כפי שעולה בעניינינו, בשים לב להרשעה הפלילית וכן לאור הראיות שהוכחו, נפל פגם קינייני בשטר במועד הסיחור, ומשכך, על מנת להתגבר על טענות ההגנה של הנתבע בדבר תרמית חוסר תום לב ומצג שוא, על התובע להוכיח מעמד של אוחז כשורה, בהתאם להוראות סעיפים 28(א) לפקודת השיטריות [נוסח חדש]]  קובע כי: "(א)       אוחז כשורה הוא אוחז שנטל את השטר כשהוא שלם ותקין לפי מראהו ובתנאים אלה:

...

קביעה זו המתייחסת למודעות התובע לנסיבות של החתימה על הסדר החוב רלוונטית לענייננו, ומחזקת את המסקנה לענין התנהלות התובע בעת קבלת השיקים לנכיון.

מספר השיקים והיקפם וכן גילו של התובע בנסיבות (מעל 85), העדר קרבה משפחתית עם מרציאנו, מוביל למסקנה בדבר עצימת עיניים בנסיבות העניין.

סוף דבר על כן, התביעה כנגד הנתבע נדחית.