תביעה שטרית לבצוע שיקים - טענת מסירה מותנית

הנתבעת אישרה בכתב ההגנה – הוא תצהירו של עמרם שצורף להתנגדות לבצוע שטר - כי השיק נימסר "לבטחון בלבד, כביכול להבטחת ההיתחייבות של פוטש" כלפי התובע.

כך, גם בשים לב לעובדה שמדובר בהמחאה, שלפי המצוין עליה ניתנה לבטחון: מהותן של המחאות לבטחון בכך שפירעונן מותנה בתנאי, אך אין בכך לשלול את תוקפן כשטר, תוקף המשליך על נטל ההוכחה בתביעה השטרית: "נטל ההוכחה לעובדות המצדיקות את 'מימוש הביטחון' על-ידי אוחז השטר אינו מוטל עליו, אלא על חותם השטר מוטל נטל ההוכחה כי אוחז השטר אינו רשאי לתבוע על פיו. 'המוציא מחברו עליו הראיה': שטר יוצר 'חזקה' לטובת האוחז בו, וחותם השטר הוא בגדר 'המוציא מחברו' לפי סעיף 29(א)'. (ע"א 562/88 בן אריה נ' סופר, פ"ד מה(1) 647, בעמ' 659 (1991). ראו גם ע"א 421/74 שגן נ' מדר, פ"ד כט(1) 445 (1974), ע"א 358/80 קדש נפתלי נ' שאר ישוב, פ"ד ל"ז(3) 830, בעמ' 833-834 (1983)).

...

ההתנגדות נדחית, ועיכוב ביצועם של הליכי ההוצאה לפועל מבוטל.

במכלול השיקולים, אני קובע כי הנתבעת תישא בהוצאות התובע בסך 6,000 ₪ ובשכר טרחת עורך דינו כולל מע"מ בסך של 18,000 ₪.

המשיבה הגישה לבצוע בלישכת ההוצל"פ בחדרה תשעה שיקים בסכום כולל של 70,000 ₪, משוכים מחשבונו של המבקש לפקודתו של המשיב, לאחר שאלו סורבו מטעמים של העידר כסוי מספיק בחשבון, מתן הוראת ביטול ובטול ספח השיק.

לטענתו, הסכים למסור שיקים לידיו של אחד בשם קובי מאנה (להלן: מאנה), שהוא לטענתו חברו הטוב של המשיב, על מנת שיוכל לעשות בהם שימוש, שכן אין באפשרותו להשתמש בשיקים שלו עצמו, משום עיקול בחשבונו; זאת כנגד התחייבות של מאנה להפקיד בחשבונו את סכומו של כל שיק ושיק הנמסר לו על ידי המבקש.

נטען, כי עקב מעשי "עוקץ" אלו של מאנה - שנעשו בידיעתו ובשיתוף פעולה מצידו של המשיב, כך נטען - הגיע המבקש לחובות של מאות אלפי שקלים.

במילים אחרות, בדיון בהתנגדות אין לידון בשאלה האם המשיב אוחז כשורה בשטר אם לאו, אלא אך ורק בשאלה האם המבקש הראה הגנה לכאורה שבה יכול היה להיתגונן מפני תביעתו של הצד הקרוב לעסקה, ושאלת האחיזה כשורה ראויה להיות מוכחת בפני בית המשפט, שכן הדבר מחייב גביית עדות האוחז להוכחת תום ליבו: "היוצא מכאן, שאם גילה תצהיר הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להיתגונן, ואילו בשאלה אם הגנתו נדחית מפני זכותו העדיפה של אוחז כשורה, יוכל בית המשפט לפסוק רק לאחר בירור המשפט." (עניין נאמן לעיל; ראה גם ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח (1) 80 [1964]; ע"א 218/66 יעקב חביה ואח' נ' לוי גליק, פ"ד כ(4) 63, 67 [1966]).

נפסק, כי בקביעת גובה העירבון יש לנהוג בזהירות, שמא תחסם זכות הגישה לערכאות ממי שהם חסרי אמצעים, כדברי כב' השופט י' טירקל בע"א 9654/02 האחים אלפי בע"מ נ' בנק לאומי לישראל, פ"ד נט(3) 41 [2004]: "יש מקרים המצויים על קו הגבול... איזור הדמדומים של הספק. אלה הם המקרים ש'...בהם היה 'כימעט' בטוח, שהנתבע לא גילה הגנה הראויה להתברר בבית המשפט...'... אלה הם המקרים הדחוקים שבהם בית-המשפט עושה חסד עם הנתבע ונותן לו את הרשות בתנאים, דהיינו: '...כאשר 'כימעט' רשאי היה לסרב לנתבע, ותחת הסרוב נתן לו רשות מותנית בתנאי' [...] לעניין זה יודגש שאין לסכל את מטרת התקנה על-ידי קביעת תנאים או ערובות שאין בכוחו של הנתבע לעמוד בהם." (פסקה 7 לפסק-הדין).

...

במילים אחרות, בדיון בהתנגדות אין לדון בשאלה האם המשיב אוחז כשורה בשטר אם לאו, אלא אך ורק בשאלה האם המבקש הראה הגנה לכאורה שבה יכול היה להתגונן מפני תביעתו של הצד הקרוב לעסקה, ושאלת האחיזה כשורה ראויה להיות מוכחת בפני בית המשפט, שכן הדבר מחייב גביית עדות האוחז להוכחת תום ליבו: "היוצא מכאן, שאם גילה תצהיר הנתבע הגנה לכאורה, זכאי הנתבע לקבל רשות להתגונן, ואילו בשאלה אם הגנתו נדחית מפני זכותו העדיפה של אוחז כשורה, יוכל בית המשפט לפסוק רק לאחר בירור המשפט." (עניין נאמן לעיל; ראה גם ע"א 427/63 טריבלסקי נ' מטמור, פ"ד יח (1) 80 [1964]; ע"א 218/66 יעקב חביה ואח' נ' לוי גליק, פ"ד כ(4) 63, 67 [1966]).

ואולם, לאור הבעייתיות בטענות המבקש כמפורט לעיל, העדר פירוט מספיק של טענות אלו והמנעותו מלבדוק ולהציג את הנתונים המלאים, אני קובעת כי הרשות להתגונן תינתן כנגד הפקדת ערבון.

לפני תביעה שטרית שראשיתה בבקשה לבצוע שיק ע"ס 42,210 ₪, ז.פ. 22.1.17, בגינה ניתנה לנתבע רשות להיתגונן.

מהאמור עולה כי על פי פקודת השיטריות וההלכה הפסוקה נטל ההוכחה מוטל על הנתבע, עושה השטר, אשר עליו להוכיח כי השיק נימסר לבטחון על פי התנאי שנטען על ידו (ובנגוד לגירסת התובע), וכי בפועל לא היתקיים התנאי המקים לתובע זכות להפרע מן השיק.

יש לבחון איפוא האם הנתבע עמד בנטל להוכיח כי השיק שנימסר לתובע הנו שיק בטחון שזכות התובע, וליתר דיוק זכות חברת 2-טים בע"מ, לפרוע אותו מותנית בכך שלא שולמה תמורת רכישת מחשבים מחברת 2-טים בע"מ. מתוך מצרף הראיות והנסיבות, לאור עדות התובע, שהיתה עדות ישירה, עניינית, המתיישבת עם כלל הראיות והנסיבות ואשר הותירה בי רושם מהימן, וכן נוכח המנעות הנתבע מהבאת ראיות כלשהן לתמיכה בגירסתו, המסקנה המסתברת ביותר היא כי גירסתו של התובע היא העדיפה וכי הנתבע לא הוכיח גירסתו.

...

לאחר ששקלתי בטענות הצדדים, עיינתי בחומר הראיות הקיים, ושמעתי עדויות הצדדים וסיכומי טענותיהם בפני, הגעתי לכלל מסקנה כי דין התביעה להתקבל ולפיכך דין ההתנגדות להידחות, לאחר שהנתבע לא עמד בנטל המוטל עליו להוכחת גרסתו, ושעה שעסקינן בתביעה שטרית במסגרתה מוטל נטל ההוכחה עליו, כפי שיבואר להלן.

התובע נתן הסבר מניח את הדעת להתנהלות זו (עמ' 5 לפרוט' ש' 19-23), והעובדה שגורם אחר ביצע את ההעברה כמו גם ההתחשבנות של התובע עם החברה שבבעלותו אינן מעלות ואינן מורידות מהמסקנה המתקבלת.

מכל המקובץ – דין התביעה להתקבל, ולפיכך ההתנגדות נדחית.

הנתבע ישלם לתובע הוצאות המשפט בסך 535 ₪ ושכ"ט עו"ד בסך 7,500 ₪.

לפניי תביעה שטרית שתחילתה בבקשה לבצוע שני שיקים המשוכים מאת "כוכבי א.ס. סחר בע"מ", על סך 3,500 ₪ כל שיק, אשר הוגשה בלישכת ההוצאה לפועל בתיק שמספרו 523791-06-20, מכח ערבות שטרית/אואל של הנתבע בגב השיקים.

בטרם ביצוע העסקה היתקשר נציג התובעת, מר יניב חרדון, לנתבע וקיבל את אישורו כי השיק אינו מותנה ויכובד בדייקנות.

הנתבע הנו איש עסקים, מנהל ובעלים של חברה והטענה שמסר שיקים מבלי להבין, אינה עולה בקנה אחד עם השכל הישר והגיונם של הדברים ולא ניתן לקבלה.

שנית, משעה שהנתבע מאשר - בגירסתו החדשה - שהשיקים מושא התביעה ושני השיקים הנוספים נימסרו על ידו ישירות לתובעת, כתשלום בגין חילול המחאת המקור אשר נימסרה לתובעת במסגרת עסקת הניכיון על ידי מרום מזון, הרי שאין עסקינן בעיסקה הקלסית במובן של עסקת יסוד בדיני שטרות, שכן התמורה כבר שולמה במסגרת עסקת הניכיון למרום מזון ואינה צריכה להשתלם בגין מסירת השיקים על ידי הנתבע שמסר אותם, כאמור כתשלום על חשבון המחאת המקור.

...

העולה מן המקובץ הוא כי גרסתו (החדשה) של הנתבע בדבר מסירת השיקים בנסיבות תרמיתיות נותרה אף היא בגדר טענה בעלמא, ללא כל תמיכה ראייתית ולכן דין טענתו שהנתבעת אינה זכאית לפירעון השיקים בהתאם לסעיף 22 לפקודה להידחות מכל וכל.

אשר לטענת הנתבע שהועלתה לראשונה בסיכומיו ולפיה השיקים מושא התביעה אינם תקינים מאחר וניתנו לפקודת "אופל באלנס" שהינו שמה המסחרי של התובעת ולא שמה המלא כפי שמופיע בתעודת שינוי שם שצורפה לראיותיה ושאף בגב השיקים מוטבע שמה המסחרי ולא שמה המלא, הרי שמעבר לכך שטענה זו אינה עולה בקנה אחד עם גרסתו החדשה של הנתבע שבה מאשר שהוא זה שמסר את השיקים לתובעת, דינה להידחות מכל וכל לנוכח הוראות סעיף 5(א) לפקודת השטרות (נוסח חדש), הקובע כי: "הנמשך צריך להיות נקוב בשטר בבהירות סבירה, אם בשמו ואם בדרך אחרת". השיקים ניתנו לפקודת התובעת, חותמתה אשר כוללת מספר ח"פ שלה הוטבעה בגב השיקים ונראה כי לא יכול לקום צל צלו של ספק שהשיקים לא ניתנו לפקודת התובעת.

מאחר ולצורך הכרעה בהליך זה לא נדרשת הכרעה בשאלה האם בשיחה הטלפונית שתמלולה צורף נוצרה, אם לאו, ערבות הנתבע בגין המחאת המקור, לא מצאתי לדון בה. סוף דבר לאור כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית ההתנגדות והעברת התיק להמשך גבייה בלשכת ההוצאה לפועל במסגרת התיק המקושר.

תביעה לפי חוק איסור לשון הרע, התשכ"ה- 1965 (להלן – "החוק"), בגין עיקולים שהוטלו על חשבונות בנק של התובעים, במסגרת הליכי הוצאה לפועל לבצוע שטרות.

התביעה לפצוי בגין העיקולים הוגשה נגד כל הנתבעים: ילדי דסאו, הזוכים בתיקי ההוצל"פ, ורדה כמי שהשיקים נימסרו לידיה והיא מסרה אותם לילדי דסאו, דסאו כמי "שעמד מאחורי כל ההליכים". התביעה לפצוי בגין הפירסום בווטספ הוגשה נגד דסאו בלבד.

. סעיף 13, בנגוד לסעיפי ההגנות השכנים (סעיפים 14 ו- 15), אינו מותנה בדרישה של אמתות הפירסום או בדרישה של תום-לב (ראו: רע"א 3614/97 אבי יצחק נ' חברת החדשות הישראלית, פ"ד נג(1) 26, 66- 67).

לאחר שכהן הודיע על ביטול השיקים, לא היה כל טעם בהצגתם לפרעון, וניתן היה להגישם לבצוע בהוצאה לפועל בלי להמתין לחילולם הפורמאלי (ראו: ע"א 330/69 דואק נ' טואשי, פ"ד כג (2) 813; ע"א (מחוזי-ת"א) 1477/06 אברהם נ' מאיר (13.1.2008, פורסם בנבו); סעיף 45 לפקודת השיטריות).

...

עוד נפסק בע"פ 364/73 זיידמן נ' מדינת ישראל, פ"ד כח (2) 620, 624, כי החיסוי הניתן על-פי סעיף 13(5) לחוק, "משתרע על כך צעד הננקט בקשר עם ההליך בכל שלב משלביו השונים, לרבות כל פניה בכתב ומסמך הנדרש במהלך הרגיל של המשפט והמשמשו כהלכה". המסקנה לענייננו היא, לכן, שהבקשה שהגישו ילדי דסאו למתן צווי עיקול, וכמובן צווי העיקול עצמם, חוסים חיסיון מוחלט לפי סעיף 13(5) לחוק, גם אם נגדירם כפרסומי לשון הרע במובן החוק.

מסקנה זו מייתרת, אם כן, את הדיון בשאלה, האם בענייננו הבקשה לעיקולים הוגשה שלא כדין או ללא הצדקה.

תוצאה התביעה כנגד הנתבעים 1- 4, נדחית ההליכים כנגד הנתבע 5 מעוכבים.