תביעה שטרית בגין שטר שחולל על ידי החייב

התובע האוחז בידיו שיק ע"ס 87,400 ₪, אשר נמשך על חשבונו של הנתבע הגיש אותו לבצוע בלישכת ההוצאה לפועל, לאחר שחולל על ידי הבנק הנמשך בעילת "אכ"מ+חתימת מושך לא בסדר". בהתנגדותו לבצוע השטר עמד הנתבע על כך שהחתימות על השיק מזויפות, וכי מעולם לא נקשרו בינו לבין מיימון קשרי עבודה, ולא ניתנה לו כל תמורה עבור השיק מצד התובע.

ודוק, אין בקומץ עובדת קיומם של חיובים אחרים, שאינם שטריים, שנעשו בחשבון הבנק של הנתבע מחודש אוקטובר 2014, ושעליהם עמד וחקר ב"כ התובע תוך שהוא מטיח בנתבע שנעשו על יד דומב, על מנת להשביע לעניין תוקף ההרשאה שניתנה לדומב לחתום על שטרות, ושמא אף איפכא מיסתברא.

כן אגיה כי משניתנה לתובע הרשות לתקן תביעתו בהחלטתי מיום 15.11.18 לעניין ההרשאה עצמה, קשה לייחס משקל מהותי לטענתו כנגד הנתבע בדבר הרחבת חזית הכרוכה בטענת תוקף ההרשאה, ובפרט נוכח אשר עוגן בהתנגדות, בסעיף 21 לתצהיר שתמך בה, ובסעיף 63 לתצהיר העדות הראשית מטעם הנתבע, ושעה שבישיבת קדם המשפט מיום 6.3.19 עתר ב"כ התובע כך: "מכיון שכרגע עלתה הטענה שההרשאה או השותפות הזאת בטלה במרץ או אפריל 2014, אנחנו מבקשים כי יוצגו ההמחאות הלאה עד לאפריל 2015, ונוכל לראות האם ההרשאה עדיין נמשכה" כך או אחרת, השתכנעתי גם כי התקשרויות התובע ודומב שבמסגרתן התגלגל לידיו השיק דנא, וכן הגשת התביעה השטרית על ידי התובע, נעשו בנגוד להוראות חוק ההלוואות וזאת משלא נערך הסכם בכתב הכולל גילוי מלא של כל התנאים הנדרשים על פי החוק, לא צורף הסכם כאמור לכתב התביעה, ולא פורטו בה כל הפרטים שיש לפרטם על פי החוק.

גירסתו של התובע כי הסך של 400,000 ₪ הועבר לדומב כ"השקעה", מעוררת קושי גם לנוכח שטר היתר העיסקה שתמך בה מן הבחינה ההלכתית, ואשר צורף על ידי התובע לתצהירו.

...

..מעת שבית המשפט הגיע אכן למסקנה כי לא ניתן לאכוף את עיסקת ההלוואה כלשונה, שוב לא היה רשאי להורות על השבה של סכומים שהתקבלו, מבלי שהמשיב הוכיח את אותה תשתית ראשונית שהיה עליו לעמוד בה. למעשה, נוכח האמור בחלקו השני של פסק הדין, אין זה ברור כלל מי נתן את ההלוואה, ועל כן מדוע זכאי המשיב להשבה.

גישה דומה מצאה ביטויה בפסק הדין העדכני של בית המשפט המחוזי בעניין חסאן שבגדרו נקבעו העקרונות הבאים ביחס לתביעה שמקורה בעסקת הלוואה חוץ בנקאית שהוראות החוק חלות עליה: "לאור חובתו של בית המשפט לעמוד על מילוי דווקני של הוראות חוק ההלוואות, כאשר מוגשת לבית המשפט או ללשכת ההוצאה לפועל תביעה בגין הסכם הלוואה שנערך בעל פה או תביעה לביצוע שטר כמו במקרה שלפנינו, המשקפת עסקת יסוד של מתן הלוואה, הרי שבהיעדר הסכם בכתב דין תביעה כזו ככלל להידחות הואיל ולא היה בידי המלווה התובע לבסס כלל את עילתו, ומשמעות דחיית התביעה תהיה גם שלילת זכות ההשבה." "מכוח חובתו של בית המשפט לעמוד על מילוי דווקני של הוראות חוק ההלוואות ככלל, ועל הוראות סעיף 2 בפרט, יש לצמצם את החריג לכלל האמור לעיל בדבר דחיית תביעה המבוססת על הסכם הלוואה שנערך בעל פה, רק למקרים בהם מתן ההלוואה עצמה אינו שנוי במחלוקת, או שהונחו בפני בית המשפט ראיות ברורות המוכיחות באופן שאינו מתיר ספק את מתן ההלוואה, ורק במקרים כנ"ל תחול חובת השבה תוך שימוש בהוראות סעיף 31 לחוק החוזים (חלק כללי) התשל"ג-1973 המחיל את חובת ההשבה החוזית הקבועה בסעיף 21 לחוק החוזים גם על חוזה בלתי חוקי, כאשר בית המשפט יהא רשאי להתערב בקביעת סכום ההשבה בהתאם לסמכותו על פי סעיף 9 לחוק ההלוואות." "אין להרחיב את החריג לכלל בדבר דחיית תביעה שאינה מבוססת על הסכם הלוואה בכתב, גם למקרים בהם סבור בית המשפט כי גרסת המלווה לפיה ניתנה על ידו הלוואה מסתברת יותר על פי מבחן ההסתברות הנדרש במשפט האזרחי, מאשר גרסת הלווה המתכחש להלוואה, ויש לצמצם את האפשרות שלא לדחות תביעה כזו על הסף רק למקרים שבהם אין מחלוקת על מתן ההלוואה (כגון, כאשר קיימת הודאת הלווה) או מקרים בהם המלווה מציג עם הגשת תביעתו ראיות ברורות וחד משמעיות למתן ההלוואה, וכפי שנקבע בעניין בס לא די בעניין זה בהצגת ההמחאה שנמסרה לביטחון להבטחת החזר ההלוואה, אשר יכולה לשמש רק כראשית ראיה ולא יותר מכך." משלא ניתן לבסס מסקנות עובדתיות ביחס לעסקת היסוד והכספים המגיעים ממנה לתובע על אדני גרסתו של התובע עצמו, ומשהתנהלותו של התובע וגרסאותיו המצועפות והמתחלפות הן ביחס למהות התקשרויותיו עם דומב והיקפן, והן ביחס לתכלית מתן השיק ונסיבותיו, עוררו בליבי חשש של ממש שמא מגולם בשיק שביסוד התביעה תשלום בגין ריבית נשך בלתי חוקית, לרבות בגין אותה הלוואה בסך 150,000 ₪ שהנתבע הסתיר מלכתחילה, עד שהודה שהעמיד לרשות דומב, המסקנה המתבקשת הינה כי אין זה אחד מאותם מקרים חריגים בהם חרף אי עמידת תובע בתנאי החוק, יהא זה מוצדק שלא לדחות את תביעתו.

התוצאה: במכלול האמור לעיל, משכשל התובע מלבסס הן את טענת ההרשאה לחתימת דומב על השיק, והן את הכספים המגיעים לו בהתאם לעסקת היסוד, דין התביעה השטרית להידחות, ואני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 500490-06-16.

התובעת הגישה תביעה כנגד החברה החדשה בגין שטרות שחוללו (קרי, הגישה את השיטריות שנמסרו לה על ידי החברה החדשה לבצוע בהוצאה לפועל).

כל המסמכים כולם מלמדים על בקשה של עזאת להעביר את החוב מן החברה הקודמת בשליטתו אל החברה הנתבעת 1, בסוף ינואר 2014, כאשר לפיכך זוכה סכום חובה של החברה הקודמת בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת, וחויב בכרטסת הנהלת החשבונות שלה הנוגעת לנתבעת 1; וכמהלך שלוב נחתם עם הנתבעת 1 אותו הסכם לו ערבו הנתבעים 2,3.

...

דיון והכרעה: לאחר שעיינתי בכתבי הטענות ובעיקר בפסק הדין שניתן בהליך הקודם, מצאתי כי אין מקום להורות על מחיקת כותרת התביעה ולעניין מתן רשות להגן, יש מקום ליתן לנתבעת רשות להגן, כנגד הפקדת מלוא סכום החוב בתיק בית המשפט זאת היות והגנתה קלושה ועיקר טענותיה כבר נידונו והוכרעו במסגרת ההליך הקודם.

טענה זו נידונה כבר בבית המשפט בהליך הקודם (ראו פסק הדין ת"א 33493-07-15 פ.א.י שיקום מחצבות הצפון בע"מ נ' עזאת את אבראהים משאבות בע"מ), שם קבע בית המשפט את הקביעות הבאות: "9. מקובלת עליי גרסת התובעת (היא גם התובעת כאן-י.ה.א) לפיה ביקש בעל השליטה, עזאת, להסב את החוב נשוא התביעה שהינה חובה של החברה הקודמת, לחברה אחרת בשליטתו, היא החברה הנתבעת 1. טענת הנתבעים הינה שלא נותר כלל חוב לחברה הקודמת , ששלמה לתובעת את כל תמורת חומרי הגלם שסיפקה לה האחרונה. אולם, הנתבעים לא הציגו כל אסמכתא לפירעון החוב של החברה הקודמת, כנזכר בכרטסת הנהלת החשבונות של התובעת שצורפה.

בפניי תביעה שטרית בגין שני שיקים בסכום כולל של 55,000 ₪ שנמשכו על ידי הנתבעת לפקודת התובעת.

לחילופין, טענה הנתבעת בהתנגדות כי עומדת לה טענת קזוז: בידי הנתבעת המחאות בסכום כולל של 37,650 ₪ שנמשכו על ידי התובעת לטובת הנתבעת בגין דמי שכירות עבור נכס שהשכירה לתובעת, וחוללו מחמת א.כ.מ. (נספח א' לכתב התביעה), אותן זכאית הנתבעת לקזז מכל סכום שייפסק, ככל שייפסק לתובעת.

אין חולק כי השיקים האמורים לא הוגשו על ידי הנתבעת לבצוע בהוצאה לפועל, ואף לא הוכח כי הנתבעת מסרה הודעת קזוז ביחס לשיקים האמורים, באופן העולה בקנה אחד עם טענת התובעת כי היא אינה חייבת בפרעונם.

...

לפיכך, טענת הקיזוז נדחית.

סוף דבר לנוכח כל האמור לעיל, ההתנגדות לביצוע השיק שמספרו 5000459 בסך 30,000 ₪ מתקבלת.

ההתנגדות לביצוע השיק שמספרו 5000436 בסך 25,000 ₪ נדחית.

רקע והליכים לפני תביעה שראשיתה בקשה לבצוע שטר בגין שמונה שיקים בסך כולל של 100,000 ₪, שנמשכו על ידי הנתבע לפקודת התובעת וחוללו על ידי הבנק הנמשך בהעדר כסוי מספיק.

עיון בבקשה לבצוע שטר מלמד כי סכום השיקים שהוגש לבצוע משקף למעשה סכום הקרן שקבל הנתבע מהתובעת, בצרוף הפרישי הצמדה וריבית כדין ללא מרכיב ריבית הסכמית וללא דרישה לחיוב בריבית ההסכמית.

...

בנוסף טען הנתבע כי מדובר בהלוואה חוץ בנקאית והפנה להוראות סעיף 8 לחוק להסדרת הלוואות חוץ בנקאיות (ששמו כיום חוק אשראי הוגן, תשנ"ג-1993) מכוחן טען כי היה על התובעת לצרף את חוזה ההלוואה ולפרט את כל פרטי ההלוואה לרבות התשלומים ששולמו וריבית הפיגורים שהצטברה ומשלא עשתה כן דין התביעה להימחק על הסף.

באשר לטענה כי השיקים הנדונים נעדרי קשר לשיקים שאמורים היו להיות ברשות התובעת בהתאם להסכם – גם טענה זו הועלתה רק במסגרת סיכומי הנתבע ואין לה זכר בהתנגדות המתוקנת ואף לא בתצהיר עדות ראשית מטעמו על אף שמדובר בטענה עובדתית שככל שהנתבע ביקש להתבסס עליה היה עליו לפרטה ולהבהיר אם כן האם מסר שיקים נוספים בהתאם לסכומים המפורטים בהסכם ומהי גרסתו למשיכת השיקים הנדונים, אולם הנתבע לא עשה כן ועל כן הטענה נדחית.

סיכום והכרעה לאחר שבחנתי טענות הצדדים וראיותיהם, אני סבורה כי גם אם מדובר בהלוואה חוץ בנקאית, בהיעדר חולק כי הנתבע קיבל הכספים מהתובעת, לאור העובדה כי סכום התביעה משקף את קרן השיקים ללא מרכיב ריבית הסכמית, ומשהנתבע לא הרים הנטל המוטל עליו להוכיח טענת הפירעון, דין התביעה להתקבל.

אשר על כן התביעה מתקבלת במלואה.

סוג התביעה, תאור הצדדים, ולוז טענותיהם: תביעה שטרית בגין שיק על סך של 180,000 ₪ שנמשך על ידי הנתבעת, וחולל במתן הודעת ביטול.

על פי התובעת היא שילמה את תמורת השיק שבמחלוקת בדרך של פרעון חובות שנותרו בכרטסת חיובים וזיכויים שנוהלה אצלה על שם החברה, אשר גלעד ערב לחלקם באופן אישי, וזאת אחר שהתובעת סיפקה לחברה סחורה בין השנים 2017-2019, ולפיכך מעמדה הוא של אוחזת כשורה בשיק האמור.

...

לפקעת משפחתית – מסחרית זו המחזקת את המסקנה בדבר ידע אישי קרוב של עובדי התובעת ביחס להשבתת פעילות החברה [ראו תשובות ניר בעמ' 61 לפרוטוקול] ולמצבה הכלכלי הקשה באותה העת בה נטלו את השיק, נמצאו חוטים מקשרים בנתוני כרטסת החברה אצל התובעת שלפיהם לא מכרה התובעת לחברה סחורה נוספת כלשהי החל מסוף חודש מאי של שנת 2019 [וראו גם עדות ניר בעמ' 63-64, ו-68 לפרוטוקול בדבר הקשר האישי הקרוב של עובדי החברה לתובעת, באמצעותו].

שהרי ממכלול מה שהתגלה לאחר מכן, כמתואר לעיל, מתחייבת המסקנה כי בנסיבות אלו יש להחיל על התובעת את אותה קביעה של שופטת בית המשפט המחוזי שניתנה בנסיבות דומות, ואומצה ע"י בית המשפט העליון [ראו ע"א 1652-92 בנק הבנייה בע"מ נ' מלכה רפאל (1994), וע"א 1925-25 מלכה רפאל נ' בנק הבנייה לישראל (1997)], כהאי לישנא: "המשיב היה ער למצבה הכלכלי הרעוע של קלרין וידע על החריגות ממסגרת האשראי אשר הוקצה לה. מחומר הראיות עולה, כי במועד הפרעון של השטרות נהנתה קלרין מחריגה מאושרת של אשראי בסך 1,000,000 שקלים, ואולם חשבונה עמד ביתרות חובה שעלו פי כמה על סכום זה. המערער ידע כי השטרות נמסרו לקלרין במסגרת יחסי קונה-קבלן במהלך הבנייה. בהתנהגות זו של הבנק, בקבלו את השטרות תוך ידיעה כי קיימת אפשרות סבירה שקלרין לא תעמוד בהתחייבויותיה, פעל הבנק שלא ביושר, דבר המעיד על חוסר תום לב (סעיף 91 לפקודת השטרות). רק לאחר קריסתה, החל הבנק לפעול כנגד עושי השטרות והתעניין אצל המפרק האם נגועים השטרות, שהופקדו לבטחון, בכשלון תמורה מלא או חלקי". [וראו גם ע"א 1428-00 בנק לאומי לישראל בע"מ נ' עייני (2002), ע"א 1351-01 עמירון סי.טי.אל בע"מ נ' חברת שי צמרות (אורנית) למסחר ולבנין בע"מ (2003)].

התוצאה: במכלול האמור לעיל נדחית התביעה השטרית ומשכך אני מורה על סגירת תיק ההוצאה לפועל שמספרו 500246-03-20.

1במכלול השיקולים המפורטים בסעיפים 151-153 לתקנות, נוכח התוצאה והיקף ההליך הדיוני, אחר ששיוויתי לנגד עיני גם את התנהלותה הדיונית המסרבלת של הנתבעת המשתקפת בהחלטות ביניים שניתנו במסגרת ההליך, ומשלא בוסס הקשר בין הוצאות ההליך השטרי בו ניתן פסק דין זה לבין רוב הרכיבים ברשימת ההוצאות שהגישה הנתבעת, אני מורה כי התובעת תשלם לנתבעת בתוך 30 ימים שכ"ט עו"ד על יסוד התעריף הקבוע בכללי לשכת עורכי הדין (התעריף המינימלי המומלץ), התש"ס-2000, בסך כולל של 18,000 ₪.