בו ביום, פנה ב"כ המבקש אל המפרק במייל, ובו הוסיף, בין היתר, כי אי הגשת תביעת החוב במועדה נבעה מנסיבות אישיות של המבקש "שנגעו להליך פרידה מבת זוגתו (אם ילדיו) והתמודדות עם הטיפול בילדיו הקטנים בעצמו, כאשר התובע הנו עולה חדש וחי בארץ לבד ללא מישפחה וללא כל סיוע ובאופן שהיה טרוד 'במלחמת קיום'...". כן ציין המבקש כי לפי עמדתו של המוסד לביטוח לאומי, כמפורט בתכתובת שהועברה אף היא למפרק, תקופת ההתיישנות עומדת על 7 שנים, ולכן יש לאשר את הגשת תביעת החוב.
לאחר שקילת מכתבו הנוסף של המבקש, השיב המפרק למבקש, במייל הנושא תאריך 25.5.22, כי החליט שלא להעתר לבקשה, בהנתן חלוף הזמן ואנטרס ההסתמכות של יתר עובדי החברה, שלא עמדה להם הזכות להגיש את תביעת החוב שלהם באיחור כה משמעותי.
בנוגע למקרה שלפנינו, הרי שבראש ובראשונה מצאתי להדגיש כי אין מדובר באיחור קל יחסית בהגשת תביעת חוב, כי אם באיחור ממשי, משמעותי וניכר של למעלה מחמש שנים וחצי (!) מהיום האחרון להגשת תביעות החוב, ולמעלה משש שנים מאז מתן צו הפרוק, וכל זאת כאשר המבקש ידע על הליכי חידלות הפרעון של החברה לפחות מיום 9.2.16, עת קיבל לידיו את מכתב סיום ההעסקה, חתום על ידי המפרק.
...
ככלל, ניתן לסכם כי על פי ההלכה הפסוקה, במצבים שבהם בשל צירוף נסיבות שונות, ובהן העדר מחלוקת של ממש על אודות החוב, אי גרימת נזק למי מהצדדים, אי חלוקת דיבידנד לנושים והעדר פגיעה באינטרס ההסתמכות מצד מי מבעלי הדין, ניתן לשקול בחיוב להיעתר לבקשה להארכת המועד להגשת תביעת החוב (רע"א 3702/17 ד"ר עבדאללה חג'אזי נ' עו"ד ליאור מזור מנהל מיוחד לנכסי החייב (פורסם בנבו, 27.06.2017); רע"א 1883/15 משה חי שיבר נ' עיריית תל אביב יפו (פורסם בנבו, 09.08.2015)).
סוף דבר:
על יסוד כל המוסבר לעיל, בקשתו של המבקש נדחית, בין על הסף ובין לגופה.
בהתחשב במצבו הנטען של המבקש והואיל ובסופו של יום עסקינן בעובד של החברה שלא צלח במיצוי זכויותיו, אני מורה למבקש לשלם לקופת המפרק ולביטוח הלאומי, כל אחד מהם בנפרד, הוצאות הבקשה ושכר טרחת עורך דין בסך כולל של 1,500 ₪ (היינו: סכום כולל של 3,000 ₪ לשני המשיבים גם יחד).
