תביעה שהוגשה בעקבות נפילה במהלך חתונה באולם אירועים

על פי התביעה, סירבה התובעת לחזור לבית החולים לשם קבלת טפול וביקשה כי תלקח לביתה זאת משום שבאותו ערב ממש היתקיימה חתונת בתה באולם אירועים והתובעת לא רצתה שאשפוזה או אפילו האיחור שייגרם עקב בדיקתה בבית החולים יעיבו או יפגעו בשמחת המשפחה או בחתונה ולכן עזבה את שטח בית החולים ונסעה לכיוון ביתה.

הנתבעת בסיכומיה חולקת על כך שהתובעת נפלה ונפגעה ביום התאונה הנטען עם תום הביקור בבית החולים וטוענת כי לכל היותר נפלה כשהגיעה לכפרה או במהלך חתונת ביתה, הנתבעת משום מה סבורה שהתובעת פנתה או טוענת שפנתה לבית החולים פוריה רק ביום 30.4.17 ברם בעיניין זה וכפי שיפורט להלן, עדות התובעת עשתה רושם מהימן וחשוב מכך, המסמכים מבית החולים פוריה הוגשו ע"י הנתבעת עצמה ומהם עולה כי בקבלתה שם סיפרה: מעבר לכך, המחלוקת העיקרית נוגעת לשאלת המיקום המדויק של מקום התאונה קרי האם התובעת באמת נתקלה באותו פס תאורה שקוע שתמונתו צורפה על ידה והאם מכסה אותו פס תאורה היה חסר ולכן נוצרה שם מעין תעלה עמוקה (מה שכונה ע"י התובעת "בור").

מר רינאווי לא הגיע לבית החולים לצלם את התמונה "להנאתו", הצלום נועד על מנת לשמש ראיה בתביעה שתוגש ולכן לא ברור למה לא דיווח ולמה גרם בפועל לנזק ראייתי-לשני הצדדים שכן בזמן אמת אפשר היה לתשאל את המאבטחים, להוציא סרטונים משלל מצלמות האבטחה, לברר מי ומתי תיקן את המפגע (ככל שהיה מפגע וככל שתוקן) ואם כל זה היה נעשה, יש להניח שהתיק היה מסתיים בהסדר או בדרך דיונית אחרת.

...

יודגש, ליקוי בתכנון או במבנה תעלת נורת התאורה איננה חלק מגרסת התובעת ומר רינאווי שמדברת על "בור" שנוצר עקב מכסה מנורה חסר, אין חוות דעת ביחס לשקע התאורה "המתוקן" אך אני מניח זאת לצורך הדיון, שגם אם נישת המנורה שקעה במס' בודד של מילימטרים, הפסיקה קבעה שלא כל הפרש זעיר במשטח הליכה יטיל אחריות, שמדרכות אינן משטח חלק וסטרילי ושחיי היום היום מלאי סיכונים וגם אז המסקנה תהיה שאין חבות בנזיקין.

באותה נשימה אפשר לומר ולהניח שאולי אכן היה איזה שהוא הפרש גבהים זעיר באבן המרוצפת במקום, ללא קשר למנורה ובו באופן כלשהו נתקלה התובעת אך גם במקרה כזה, הדין והמסקנה דומים.

סיכום התביעה נדחית היות והתובעת לא עמדה בנטל להוכיח את המפגע לו היא טוענת.

ולהלן רקע הדברים: לטענת התובעת, ביום 04.03.2020 סביב השעה 14:00, נפגעה בעבודתה באולם האירועים 'אלאניס אלסקה', עת נפלה כוננית קלסרים כבדה על ידה השמאלית ופצעה אותה.

בחודש יוני 2020 הגישה התובעת הודעה על פגיעה בעבודה ותביעה לתשלום דמי פגיעה.

תפקיד התובעת כך הגדירה התובעת את תפקידה – "אני משיבה לבית הדין מהו תפקידי, כשאני מגיעה לעבודה – אני מזכירה ומכינה לארוע, יושבת עם אנשים ומסכמת איתם הסכמים. אני עונה לטלפונים, סוגרת עם אנשים בקשר לאירועים, מכינה את הארוע. בחודשים שאין אירועים, אני מקבלת אנשים ורושמת אירועים."[footnoteRef:4] [4: פרוט', עמ' 6, ש' 24-22] מנגד תיאר המעסיק את תפקיד התובעת כך – "מזכירה ומנהלת אירועים. גם כשיש ארוע, היא מנהלת את הארוע. היא היתה סדרנית שעשתה סדר לפועלים, סדר לטבח, היא נתנה להם רישום ועמדה איתם. היא מזכירה. החתונות אצלנו זה לא כמו אצלכם. אצלכם (היהודים) צריך מנהלת אירועים כמקצוע, לימוד, ניסיון כי הכל הולך לפי מנה והרכב. אצלנו זה לא הולך ככה."[footnoteRef:5] [5: פרוט', עמ' 2, ש' 32-29] שוכנענו כי תפקיד התובעת היה בעיקר פקידותי, מענה טלפוני ללקוחות, טפול בהזמנות לאירועים והעברת פרטי ההזמנה לטבח.

אלה עובדים שיעבדו באולם ותראה שאין אף שם. אז גם לא הוצאתם תלוש וגם לא דיווחתם עליה כעובדת? הטופס – מוגש ומסומן – נ/1.

...

אנו סבורים כי עובדות אלו סותרות את הטענה כי התלוש לא הוצא בטעות.

לסיכום, לא שוכנענו כי עבדה התובעת בחודש מרץ 2020.

משכך, אנו דוחים את התביעה ללא צו להוצאות.

בית משפט השלום ברמלה ת"א 10711-03-19 פלונית נ' האופרה ארועים ואח' בפני כבוד השופט, נשיא מנחם מזרחי תובעת: פלונית באמצעות ב"כ עוה"ד רוית פישר נתבעים: 1. האופרה ארועים 2. איילון חברה לביטוח בע"מ באמצעות ב"כ עוה"ד רן המבורגר פסק-דין

עם נפילתה, נגשו אליה אנשים שהגישו לה עזרה, העניקו לה טפול רפואי, ומאחר והיא לא רצתה לעזוב את האולם בטרם סיום טקס החתונה של בתה, היא נותרה במקום, כאובה וחבושה בשתי ידיה.

במה דברים אמורים: תחילה, לעניין הריקוד במסגרת תביעתה בפני המוסד לביטוח לאומי, ולאחר שכבר נועצה בעורכת דינה, היא מסרה כדלקמן: "ב – 9.12.14 במהלך חתונה של ביתה נפלה תוך כדי רקוד..." (עמוד 58 למוצגים).

מסקנה: בהחלט יתכן כי התובעת נפלה במהלך החתונה ונחבלה בשתי ידיה, אבל היא לא הוכיחה כנדרש בדין את הטענה, כי היא נפלה עקב המפגע הנטען, וכי בכלל היה מפגע רשלני שכזה כפי טענתה.

...

לאחר שבחנתי את עדות התובעת ואת עדות שתי העדות הנותרות מטעמה הגעתי אל המסקנה כי התובעת לא הוכיחה את הנטען בתביעה, כנדרש בהליך זה, וכי יש לדחות את התביעה, ואלו נימוקיי: ראשית, עדות התובעת: הרושם הישיר הבלתי אמצעי שעשתה התובעת בעדותה אינו מאפשר לקבוע ממצאי עובדה ביחס לדרך קרות התאונה, כפי שהיא טענה בכתב-תביעה.

מסקנה: בהחלט יתכן כי התובעת נפלה במהלך החתונה ונחבלה בשתי ידיה, אבל היא לא הוכיחה כנדרש בדין את הטענה, כי היא נפלה עקב המפגע הנטען, וכי בכלל היה מפגע רשלני שכזה כפי טענתה.

על כן, אני דוחה את התביעה.

נוכח דחיית התביעה, ולאחר ששקלתי את טיב התביעה, סכומה, תיקי המוצגים, אופן ניהול המשפט, ויתרת הנסיבות, אני פוסק שהתובעת תשלם לנתבעת 2 סך של 20,000 ₪, המהווים הן את שכר טרחת עורך-הדין והן הוצאות המשפט של הנתבעת 2.

הנידרש לנדון המנוח ג. א. ז"ל (להלן- המנוח) לקה בארוע לבבי במהלך הישתתפותו כאורח בשמחת חתונה שהתקיימה באולם אירועים המנוהל ומופעל על ידי המבקשת 3.

המשיבים טענו מנגד כי כלל לא התכוונו להצהיר כי עסקינן במסמך חסוי נוכח היותו מיסמך שהוכן לצרכי משפט, אלא כל שהתכוונו הוא לעתור לדחיית העיון בדו"ח החקירה וכי בטעות נכתב בתצהיר הגילוי "דו"ח חקירה – חסוי" במקום "דו"ח חקירה – חסוי לעיון ע"פ הילכת סוויסה" או הערה מעין זו. מכל מקום, בסופו של יום המשיבים מצאו שלא לעכב את הצגת הדו"ח ולא לחסותו עד לתחילת פרשת ההגנה ולהציגו כבר עתה עם תצהירי התביעה, כך שלא נגרם כל נזק למבקשים אשר התעוד נחשף לפניהם והם יכולים להגיב עליו ככל שרצונם בכך בעת הגשת ראיותיהם.

אלא שבנידון טענו המשיבים כי שגגה נפלה בידם וכי לא התכוונו כלל לטעון כי לחסיון דו"ח החקירה מחמת חסיון מסמכים שהוכנו לקראת משפט או בדומה לכך, אלא כי כל כוונתם הייתה לטעון לדחיית העיון במסמך, לפיכך אף דחו את בקשת המבקשים עת התבקש העיון בדו"ח החקירה בשלב קדם המשפט, אחר שניתנה הוראה על הגשת התצהירים מצאו המשיבים שלא לבקש את העיכוב בעיון ולהגישו לאלתר עם כלל תצהיריהם.

...

***** אחר שעיינתי בטענות הצדדים מצאתי כי דין הבקשה להידחות.

שנית, ולגופם של דברים - דומה כי על העקרון אין חולק - מסמך אשר צד מכריז עליו כחסוי מחמת היותו מסמך שהוכן לקראת משפט יהא חסוי ולא ניתן יהיה להציגו כראיה, מאידך דוחות חקירה, אשר צד מבקש את עיכוב העיון בהם על ידי הצד שכנגד על מנת שניתן יהא לחוקרו באופן יעיל מבלי שילמד לשונו להגיב לממצאים שהשיג ולמנוע את חשיפת האמת כהוויתה, אפשר שיהנה מהוראת "הלכת סוויסה" ככל שימצא בית המשפט כי קיימת הצדקה לעיכוב העיון בו- או אז יתאפשר העיון במסמך אחר תחילת פרשת ההגנה.

מכלל האמור דין הבקשה להידחות.

התביעה נסיבות היתרחשות התאונה תוארו בכתב התביעה המתוקן כלהלן: ביום 29.3.2018 בשעה 19:00 או בסמוך לכך נפגעה התובעת בעת המצאותה במסיבת חתונה שהתקיימה באולם "אליאסמין" הממוקם באיזור התעשייה בעיר נצרת, וזאת עת הלכה התובעת באולם ליד הכניסה למטבח, כאשר החליקה כתוצאה ממים או שמן אשר היה על הריצפה ונפלה על ידה השמאלית (להלן: "התאונה").

התביעה הוגשה נגד עיסאם זועבי (להלן: "הנתבע"), הבעלים והמפעיל של אולם אירועים אליאסמין (להלן: "האולם"); ונגד מגדל חברה לביטוח בע"מ – שנטען לגביה כי היא ביטחה את הנתבע ואת המשתמשים באולם, בביטוח אחריות חבות כלפי צד שלישי, בפוליסת ביטוח שמספרה 150011633/17 (להלן: "הנתבעת").

מכאן – ממכלול הראיות עולה כי התובעת נפלה בעקבות המצאות נוזל על הריצפה, עדי התביעה לא ידעו לתאר באופן מדויק אם מדובר הוא במים או בכל נוזל אחר, אבל ניתן להסיק כי מדובר הוא בנוזל שמקורו מהאוכל שהוגש לאורחים; ברי כי, המפגע נוצר בעקבות מעשה שהיה באחריות בעלי השמחה או מי מטעמם.

...

במישור החבות – טענה התובעת כי אין היא יודעת מה הנסיבות שגרמו לתאונה ואשר הביאו לידי הנזק שנגרם לה, וכי הנזק נגרם על ידי דבר מסוכן שהתבטא ברצפה מלוכלכת, והנזק נגרם על ידי נכס שבשליטת הנתבע או מי מטעמו, ואירוע התאונה מתיישב יותר עם המסקנה כי הנתבע לא נקט בזהירות סבירה.

אולם לא שוכנעתי על סמך הראיות שהונחו לפני כי הנתבע חב באותן נסיבות חובת זהירות קונקרטית כלפי התובעת.

לסיכום – לאור המתואר לעיל ומשלא הוכח כי הנתבע נושא בחבות כלשהי לתאונה, הרי שדין התביעה כנגד הנתבעת להידחות.

סוף דבר דין התביעה נגד נתבעת 2 להידחות.