תביעה שהוגשה בגין עוולות התרמית והרשלנות

אביב לא הציג אינטרס לגיטימי וממשי להסתפקות בסעד הצהרתי, או מניעה קונקרטית להגשת תביעה כספית ומיצוי סעדיו בהליך זה. עילות התביעה שכנגד מלמדות כי מדובר בתביעה כספית – אביב מבסס את זכאותו על עילות תביעה נזיקיות וטוען כי לנתבעים שכנגד קמה אחריות נזיקית, כמעוולים במשותף, בגין עוולת התרמית, או עוולת הרשלנות.

...

תמצית טענות המשיב (התובע שכנגד) יש לדחות את הבקשה מהנימוקים הבאים: הסעדים להם עתר אביב בתביעה שכנגד הינם סעדים הצהרתיים.

כפי שנפסק בהקשר זה המדיניות הראויה הנקוטה בנושא של תביעות לפסק דין הצהרתי, אמורה להבטיח הליך מהיר ויעיל שיסיים את הסכסוך בין הצדדים ולא פתיח למשפט נוסף לשם קבלת הסעד האופרטיבי ולכן אין לאפשר הגשת תביעות הצהרתיות חלקיות ללא חלק אופרטיבי, כאשר סביר להניח שבית המשפט יזקק להליכים נוספים כדי ליישב את הסכסוך בין הצדדים (רע"א 84/98 צעד בריא אלוש אורטופדיה בע"מ נ' sensograph Belgium nv. (פורסם בנבו, 11.3.1998)).

טענה זו נסתרת מכתב התביעה שכנגד עצמו, בדבר הסעד ההצהרתי הנוסף שביקש אביב ביחס להצהרה כי התנהלות הנתבעים שכנגד כולם מחייבת את המסקנה כי עליהם להשיב לאביב את הסכומים שהזרים לחברה במלואם.

סוף דבר לאור מכלול האמור לעיל, הבקשה מתקבלת.

לטענתה, אין ממש בטענת הנתבע כי התובענה עוסקת ב"עינייני מכרזים" אלא שהתובענה עוסקת, כמתואר בכתב התביעה, בהטעיה מכוונת ועוולת תרמית ולחילופין, ברשלנות מקצועית של הנתבע אשר הטעיה את עריית חיפה ע"י מסירת מידע שאיננו אמת או לכל הפחות התרשל בקביעת המחזור הכספי של הנתבעת.

התובעת הבינה, לאחר שלא זכתה במיכרז, כי עליה לפעול במישור המינהלי, ועל כן הגישה עתירה מנהלית לבית המשפט לעניינים מינהליים בחיפה (עת"מ 53234-11-16), באותה עתירה, ביקשה לקבל פסק דין הצהרתי בדבר זכייתה במיכרז.

לטעמי, אין חובת זהירות מושגית במקרה כזה, אך איני קובעת מסמרות בנידון בשלב זה. מכל מקום, גם אם ניתן היה, לאחר דיון משפטי מעמיק, לקבוע כי קיימת חובת זהירות מושגית במקרה זה, לכל היותר היא מתקיימת במסגרת הליך המיכרז בלבד, ומכאן היא תחומה וקשורה קשר הדוק לעילה מתחום דיני המכרזים, ורק לו היתה ניתנת, על ידי בית המשפט המוסמך, החלטה פוזיטיבית לפיה ההצעה הזוכה לא עמדה בתנאי המיכרז, ניתן היה להגיש תביעה כאמור.

...

מוסיף הנתבע וטוען, כי התובעת הגישה עתירה מנהלית בעניין זה (עת"מ (חי') 53234-11-16), בה קבע בית המשפט כי הנתבעת עמדה בתנאי הסף, ועל כן כל ניסיון להעלות טענה זו לבחינה מחודשת דינה להידחות מחמת מעשה בי-דין.

בתשובתו לתגובת התובעת, הוסיף וטען הנתבע שבחינה מהותית של טענות התובעת בכתב התביעה ומהות הסעד המבוקש, מובילה למסקנה כי השאלה בה נדרשת הכרעה הינה סוגיה הנטועה בליבת "ענייני מכרזים" וכי הצליל המכרזי נשמע היטב, שכן מהות ההכרעה הינה בשאלה האם הנתבעת עמדה בתנאי המכרז אם לאו וככל שיקבע שלא עמדה, הרי שבית המשפט צריך לבחון האם התובעת עמדה בתנאי המכרז.

ראו לעניין זה: רע"א 7978/10 מדינת ישראל – משרד החינוך נ' עמותת מוסדות "חזון ישעיה" (28.4.11) כב' הש' י' דנציגר מציין כי על בתי המשפט לבחון היטב תביעות בהן מתבקש סעד כספי ואשר בגדרן משיג התובע על החלטה מנהלית של רשות ורק במקרים בהם מדובר בתקיפה עקיפה תוכר סמכות ביהמ"ש האזרחי ואילו במקרים בהם הלכה למעשה מדובר בתקיפה ישירה של ההחלטה המנהלית, אין לאפשר עקיפה של הליך העתירה המנהלית, באמצעות ניסוח מניפולטיבי של כתב הטענות.

(ע"א 4948/13 עו"ד יעקב הרכבי נ' מיכאל אבני ֽ( 15/03/2015)) כך או כך, טענות אלו של התובעת בדבר החובה שהיתה להכריז עליה ולא על הנתבעת כזוכה במכרז, וטענותיה בדבר תקינות הליך המכרז, שעליהן מבוססת התביעה, אף שהסעד המבוקש בה הוא כספי, הן טענות מתחום דיני המכרזים, ואינן בסמכותו של בית משפט זה. התובעת היא שבחרה לא לתבוע את העירייה, ועל כן אין היא יכולה להישמע בטענה, שאין מדובר בעילת תביעה מתחום דיני המכרזים משום שהעירייה אינה נתבעת בו. העובדה שהתובעת בחרה, באופן מאולץ ומלאכותי, על מנת להימנע מדיון בשאלת סמכותו של בית משפט זה, שלא לצרף את הרשות שפרסמה את המכרז ואשר על החלטתה היא מערערת, אין בה כדי להוביל למסקנה שהמחלוקת אינה מתחום דיני המכרזים.

ראו גם: פסק הדין בעניין ע"א 8130/01 מחאג'נה נ' אגבאריה (4.05.03): "בשולי הדברים יוער כי אינני רואה מקום להורות על העברת הדיון בתביעה לבית משפט השלום, על פי סעיף 79(א) לחוק בתי המשפט [נוסח משולב[ ,תשמ"ד-1984 וזאת משום שממילא טעונה התביעה, אשר תוגש שם, אם תוגש, תיקון ממשי לעומת התביעה כפי שהוגשה ונדונה בפני בית המשפט המחוזי" אשר על כן, אני מורה על דחיית התביעה מחמת חוסר סמכות עניינית.

לטענת ב"כ הנתבע ביום 11.6.17 היו בפני התובעים את הודעות ארבע הלקוחות כמפורט לעיל, כך שבאותו שלב סברו התובעים, כי הנזק מהפרסום הוא בסך של 10,000 ₪ בלבד ולא הובאו כל ראיות מעבר לביטולים הנטענים ולכן הוגשה התביעה בתיק זה שלא לצורך ובסכום מופרז.

באותה החלטה מצא לנכון בית המשפט להעיר בסעיף 24 להחלטה, כי "עם זאת, לא ניתן להמנע מלהעיר כבר בשלב זה, כי על פניו כתב התביעה אינו עומד בנטלים הבסיסיים הנדרשים בשלב זה לפירוט עוולת הרשלנות, עוולת התרמית והעוולה החוקתית". בעקבות כך הוגש כתב תביעה מתוקן ביום 27.1.20.

...

אני סבורה, כי אף לאחר בירור התביעה יש לקבל את טענת הנתבע, כי העילות שנותרו בכתב התביעה המתוקן לאחר מחיקת עילת לשון הרע, נובעות מהתביעה הקודמת, אשר מוגנת בחוק איסור לשון הרע, כך שהתביעה כולה חוסה תחת ההגנה הקבועה בסעיף 13(5) בחוק איסור לשון הרע ולכן מדובר בעילות שנועדו לעקוף את ההגנה בחוק איסור לשון הרע (ת"א (מחוזי מרכז) 20528-01-12 מרחב (מ.נ.פ) בע"מ ואח' נגד הרפז (27.4.12)).

נוכח כל האמור לעיל, לא עלה בידי התובעים להוכיח את תביעתם ולכן אני מורה על דחיית התביעה.

סופו של דבר, התובעים בחרו לנהל את ההליך עד תום שלא לצורך ומבלי שהיה בהחלטת המותב הקודם מיום 3.11.19 כדי להביא את התובעים לתקן את כתב התביעה ולהוסיף ראיות כדי לעמוד בנטל הוכחתו, אף שהדבר הובהר להם היטב.

נוכח כל האמור לעיל, אני מורה על דחיית התביעה ומחייבת את התובעים לשלם לנתבע, ביחד ולחוד, הוצאות משפט בסך של 43,969 ₪.

התביעה הוגשה בגין עוולת לשון הרע ועוולת האפליה בכניסה למועדון, כך שבמסגרת כתב התביעה נידרש ביהמ"ש לפסוק לתובעים, ביחד, סך של 200,000 ₪ (להלן:" ההליך הראשון").

לטענת התובע זכאי הוא לכספים האמורים נוכח פעולות תרמית, הטעייה, ורשלנות שהוא מבקש לייחס לנתבע כמפורט בכתב התביעה, אשר נעשו לשיטתו תוך ניסיון לעשות עושר שלא במשפט.

ככל שיש ממש בדברים – הרי שאלו מבססים ומלמדים על סבירות שיקוליו המקצועיים של הנתבע בקביעת סכום התביעה אף במועד המאוחר של הגשת התביעה הלכה למעשה לביהמ"ש. ועוד – גם אילו רצינו לומר כי הסיכוי שביהמ"ש יפסוק את הסכום הנקוב בכתב התביעה שם היה נמוך לאור קיומה של פסיקה נוהגת בהקשרה של עילת התביעה בהליך הראשון – טענה שהתובע לא העלה באופן מפורש ואף לא הביא ראיות להוכחת הדין הנוהג בהקשר זה - עדיין נידרש התובע להוכיח מהו הנזק שניגרם לו כתוצאה מאותה התרשלות.

...

הנתבע ביקש לדחות את התביעה למעט לעניין השבת המחצית השנייה של האגרה, שלשיטתו לא הושבה מחמת טעות, לאחר שהעניין "נפל בין הכיסאות". לטענתו, דרישה ראשונה לקבלת סכום זה הועברה לידיו רק עם הגשת כתב התביעה כאן, שעה שניתן היה בקלות לפנות אליו באופן ישיר ובמקרה כאמור היה מסדיר את ההחזר באופן מיידי ללא כל צורך בנקיטת הליכים בביהמ"ש. דיון - אבהיר תחילה כי לאחר ששמעתי את עדויות הצדדים ואת טענותיהם מצאתי לנכון לדחות את עיקר התביעה ולהלן טעמיי – השבה מכוח דיני החוזים – התובע טוען כי על הנתבע להשיב לו את מלוא התמורה החוזית שקיבל לידיו (שכ"ט ראשוני בסך של 5,000 ₪, בשל הפרת הסכם ההתקשרות בין השניים.

שוכנעתי כי התביעה הוגשה להשבת מלוא האגרה שהועברה אל ידי התובע לנתבע (בסך של 5,000 ₪) באופן פסול, לאחר שהמחצית הראשונה של האגרה הוחזרה על ידי הנתבע לתובע מבעוד מועד, וכן שוכנעתי כי אשר לתביעת התובע להשבת יתרת האגרה (מחצית שנייה) בדין יסודה, אך עשויה היתה לבוא על פתרונה מחוץ לכתלי ביהמ"ש מבעוד מועד.

כפועל יוצא אני סבורה כי יש להורות על חיוב הנתבע בשיעורה של עוגמת נפש מוקטנת בשים לב לחובת הקטנת הנזק.

בהתאמה, אני מורה לנתבע להשיב לתובע את מחצית האגרה שלא הושבה, בסך של 2,500 ₪, וכן בפיצוי הנתבע בגין עוגמת הנפש הנובעת מכך בסך של 1,000 ₪ בלבד.

בכתב התביעה שהגישה, כמו גם בבקשת רשות העירעור הנדונה, פירטה המבקשת את העובדות לפרטי פרטים ובאריכות רבה מאד, הרבה מעבר לנדרש וכן העלתה שורה ארוכה של טענות ועילות לביסוס תביעתה ובכלל זה טענה כי קמות לה עילות תביעה רבות ובין השאר, מכוח הפגיעה בפרטיותה; מכוח הוראות חוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981; מכוח דיני החוזים ובכלל זה העלתה טענות טעות, הטעה, עושק, חוסר תום לב והפרת הסכם; מכוח דיני הנזיקין, בשל קיומן של עוולת הרשלנות, תרמית, מצג שוא ועוד.

בנימוקיה מיום 16.7.2023 טענה המבקשת, כי כבר ביום 1.6.2023 היא הגיעה אל בית המשפט לשם הגשת בקשת רשות העירעור, אך המזכיר המשפטי דחה את הגשת המסמכים שהגישה מחמת פגמים שונים.

...

מאחר שהדבר לא נעשה, ממילא המסקנה היא כי בקשת רשות הערעור הוגשה באיחור, כך שדי היה בכך כדי לדחותה.

בקשת רשות הערעור נדחית.