תביעה קטנה: תשלומים שלא התכוון לרכוש מול חוב נטען

מונחת לפניי תביעה כספית על סך 33,400 ₪ שהגיש התובע, בעל עסק למוצרי אלקטרוניקה, נגד הנתבעת, בטענה שזו רכשה ממנו מכשירי טלפון סלולריים בשווי של 16,500 ₪ (כפי שנטען בכתב התביעה), מבלי ששילמה עבורם בפועל, לאחר שחברת האשראי ביטלה את העיסקאות, וזאת לאחר שהמוצרים כבר נימסרו לידיה.

תביעה זו הוגשה לבית משפט לתביעות קטנות, אך נידרשתי לקיים בתיק לא פחות מ-4 ישיבות בית משפט, בה נשמעו, במועדים נפרדים, התובע, הנתבעת, בן זוגה של הנתבעת, וכן מר רועי רבן, בעליה של החברה ומי שהוגדר כ"שותף העיסקי" של הנתבעת בכתב ההגנה.

הנתבעת העידה ביום 13.3.22 כי אכן ביצעה את הרכישות המדוברות, אבל הוסיפה: "סגרתי את כל החוב מול לידור במזומן" (ע' 3, ש' 19).

בתביעה (סעיף 5) טענה הנתבעת (התובעת שם) כי "החלה את עבודתה בחברה ביום 11.7.20 ועד 20.8.20 בחברה, מתוך כוונה לבחון את העסק בתקופת עבודה של כ-3 חודשים ולאחר מכן תכנס התובעת כשותפה לחברה". עוד אוסיף, כי בסיכומיה התייחסה הנתבעת לעיסקת הלוואה שערכה עם מר רבן, אך הדברים לא הוצגו לו במהלך עדותו.

...

לנוכח כל האמור לעיל, ניתן לקבוע כי הנתבעת אכן ביצעה רכישות של מכשירי טלפון נייד באמצעות כרטיס האשראי של החברה, עבורה ועבור בן זוגה, בשווי כולל של 16,460 ₪.

סיכומו של דבר התביעה מתקבלת במובן זה שעל הנתבעת להשיב לתובע את שווי העסקאות שביצעה על סך 16,460 ₪.

לפניי תביעה כספית שהגיש התובע כנגד הנתבעת בגין חיובה בתשלום 21,678.34 ₪ שהוא סכום ההלוואה שטוען התובע כי הנתבעת לא כסתה, התשלומים ששולמו על ידיו מאז רכש את הרכב בעסקת ה"טרייד אין" ובגין אובדן שעות עבודה, פגיעה עתידית בדרוג כרטיס האשראי ועוגמת נפש.

רכב הטויוטה מומן בשתי הלוואות של מימון ישיר ונשא חוב של 150,000 ₪.

רק ביום 3/12/21, נערכה שיחה בין מנהל הסניף, מנהל מחלקת שירות אחרי רכישה והתובע, בה נאמר לתובע כי הרכב לא היה משועבד להלוואה הנמוכה יותר והנתבעת לא התכוונה לפרוע אותה.

עוד העיד מטעם ההגנה נציג הנתבעת, מר יוסף כהן, ששוחח וביצע את העסקה לרכישת הרכב מול התובע.

אמנם, התביעה מתבררת בבית המשפט לתביעות קטנות, בו ישנה גמישות בסדרי הדין, אולם גם בהליך זה חל על התובע נטל השיכנוע שהנו החובה להוכיח את תביעתו, על פי הדרישה לפיה "המוציא מחברו עליו הראיה". היינו, על התובע להוכיח את העובדות המשמשות בסיס לתביעתו.

...

לצד האמור, סבורני כי התנהלות הנתבעת לא חפה מטעויות.

בנסיבות האמורות, מקום בו התובע לא הצליח להרים את הנטל כי מסר לידי הנתבעת את כלל המסמכים הדרושים לצורך אישור ההלוואות, הרי שהתובע לא הרים את נטל ההוכחה ודין התביעה להידחות.

סוף דבר: התביעה נדחית.

לפני תביעה קטנה לתשלום יתרת דמי תיווך בסך 22,600 ₪, בגין רכישת קרקע בתיווכו של התובע ועל פי הסכם להזמנת שירותי תיווך מיום 25.2.22, עליו חתומים הנתבעים.

לעמדת הנתבעים איפוא, התובע הפר את חובותיו החוקיים, לא היוה גורם יעיל אלא גורם מכשיל בקידום העסקה, ובעטיו נגרם להם נזק בשיעור של 22,600 ₪, בגין עלות צפויה של אגרת ההיתר בסך 10,000 ₪ ובגין הישתתפות ביתרת עלות האדריכל בסך 12,600 ₪.

עוד העיד התובע כי כבר בפגישה הראשונה הוצג ההיתר כימעט בשלמותו, כלומר תכניות מאושרות בוועדה אך הובהר שלא שולמה האגרה הנדרשת להוצאת מיסמך ההיתר הסופי, לרבות הסיבה לכך - משום שיכול להיות מצב שהרוכש לא יאהב את התוכניות וירצה שינויים ועל כן אין טעם לשלם על ההיתר ביחס לתוכניות הקיימות כבר כעת.

העובדה כי הצדדים לעיסקת המכר בחרו להיתקשר בה מלמדת כי לא היתה טעות מהותית במוצג ע"י המתווך, שהיה בה כדי לשנות מכוונת הנתבעים להיתקשר בעיסקה, ומשעה שהושגו הסכמות לאחר ניהול מו"מ, ובכללן הפחתה במחיר, אין עוד משמעות למצג.

להתרשמותי יש טעם רב בעדות התובע בנושא, בעמ' 6 לפרוט' ש' 8-12: "כשצד אחד עוקף אותך עדיין נשאר משהו לא נעים בהרגשה אבל הייתי ראציונלי אני התעדכנתי מול יעל שהכל נפתר ויש לי הודעות והכל מיתקדם ואמרה היה משהו קטן פתרנו הכל בסדר אין לך מה להיתקשר, לא מצאתי להיתקשר לשגע אותו ולדבר חותמים עוד שבוע עוד 4 ימים. אני יודע ששני הצדדים מסתדרים והמוכרת מעדכנת שהכל בסדר, למה אני צריך להיתקשר כל יום אליכם?". התובע פירסם את המיגרש וע"י כך התקשרו אתו הנתבעים, הוא נפגש איתם, הציג ושלח מסמכים, שוחח עימם ואף עקב אחר הליך ההידברות ביניהם לבין המוכר.

...

וודאי, שלא ניתן לקבל כי בנסיבות אלה, ולאור פרק הזמן הקצר שחלף והעובדה כי מדובר בתכניות שהוגשו זה מכבר אך נדרשו לתיקון ועל כן הוגשו מחדש, חל משבר אמון בין הצדדים, וטענה זו של הנתבעים נדחית.

משלא הוכח בפני כי התובע הסכים לקבלת הסכום המופחת כדמי תיווך מלאים, דין התביעה להתקבל.

מכל המקובץ – התביעה מתקבלת.

הנתבעים ישלמו לתובע את סכום התביעה בסך 22,600 ₪, הנושא הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 5.4.22 ועד למועד התשלום בפועל, ובצירוף הוצאות המשפט בסך 4,500 ₪.

ענייננו בתביעה קטנה לתשלום פיצוי על סך 34,600 ₪ בגין תקיפה מצד עובדי הנתבעות, לפי סעיף 23 לפקודת הנזיקין [נוסח חדש] (להלן: "פקודת הנזיקין") כליאת שוא לפי סעיף 26 לפקודה, עוולת הנגישה לפי סעיף 60 לפקודה, היתנהגות רשלנית בנגוד לסעיפים 35-36 לפקודה, וכן הפרת חובות חקוקות בדרך של הפעלת סמכויות שלא כדין, בנגוד להוראות חוק סמכויות לשם שמירה על בטחון הציבור, תשס"ה-2005 (להלן: "חוק סמכויות לשמירה על בטחון הציבור").

לפי הנטען התובע הגיב בזלזול, עמד על כך כי הוא אינו מתכוון ללכת למקום כלשהוא, יסיים לקנות את האוכל ושהמאבטח יערוך את הבדיקה ליד דוכן השווארמה.

משכך נידרש מר בנימין עצמו להגיע לתובע, והזדהה לפניו כשהתובע מסר לו, כך לפי העד, כי "איננו מחבל ואיננו נראה כמו מחבל". בנימין הדגיש לפניי, גרסה המהימנה על בית-המשפט, כי הפעיל כנגד התובע כוח סביר, וזאת לאחר ניסיונות מולו לסיים את הארוע בלא הסכמה, ואך ורק כאשר התובע דחף את מר בנימין.

...

העובדה כי התובע הציג מסמך רפואי מיום האירוע, לפיו נגרמה לו "נפיחות קלה דיפוזית מעל אמה דיסטלית" ביד ימין, איננה מובילה למסקנה כי הופעל כנגד התובע כוח בלתי סביר.

סיכומו של דבר, המאבטחים שפעלו מטעם הנתבעות פעלו ללא רבב, כשהתנהגותו החשודה והבלתי סבירה בעליל של התובע הביאה להסלמה מיותרת, אשר יכול היה להימנע ממנה, אילו היה נשמע להוראות צוות האבטחה, בין אם בכניסה לקיריון, ובין אם לאחר מכן.

אשר על כן, נוכח כל המפורט לעיל, אני מורה על דחיית התביעה.

מכך עולה, כי החייב היתחמק מתשלום, לא התכוון לעולם לשלם, ופעל במירמה ביצירת חוב למס שבח.

בהמשך, לאחר שהמנהל המיוחד המליץ לאפשר לחייב לפעול במשא ומתן מול רשויות המס ולאחר שהמנהל המיוחד הגיש עידכון לפיו חובות המס נותרו בעינם ואף פרט נתונים שהתקבלו מרשויות המס, ניתנה לחייב זכות תגובה נוספת.

לטענת החייב, רשות המסים מבקשת לבטל ההליך וזאת על סמך קביעה בפסק דין שאינו קשור כלל לענייננו, כי "החייב נעלם". לטענת החייב, החייב לא יכול להעלם, הן נוכח שטחה הקטן של מדינת ישראל בה כל אדם נמצא וגם נוכח העובדה כי באותן שנים התנהלו הליכים בין הנושה לבין החייב בנושא דוחות לשנים 2002-2009 כשבעת ניהול הליכים אלו, לא העלה הנושה טענה לקיומו של חוב משנת 1997.

תביעת החוב של מס הכנסה אושרה כאמור בסכום גבוה מאד ובקשר לכך לא נסתרו טענות רשות המסים לכך שמקור החוב הוא בהגשת דוחות על ידי החייב שכללו נתונים כוזבים במרכיבי ההוצאות, כגון בהוצאות עליהן דיווח בתשלום לספקים אשר למעשה לא שולמו בפועל, במטרה להציג הפסדים לכאורה.

בית המשפט המחוזי קבע "הוכח לי, כי התובעת שילמה לנתבע את התמורה עבור הדירה; וכי הנתבע, במקום לעשות שימוש בכספי התמורה כדי למלא אחר התחייבויותיו על-פי ההסכם, עשה בהם שימוש אחר; וכי המחדל באי הסדרת תשלומים אלו הוא מחדלו ומעשיו של הנתבע ובאחריותו הבלעדית". בית המשפט המחוזי עמד בפסק דינו על כך שבחלוף פרק זמן ארוך מאז שנחתם ההסכם, ולמרות שהחייב קיבל לידיו מלוא התמורה עבור הדירה, לא שילם החייב את תשלומי המס המתחייבים ובכלל זאת את מס השבח והתשלום לעריית תל אביב, ומטעם זה הרוכשת לא הצליחה להעביר את הזכויות בדירה על שמה.

...

מסקנה זו ממחישה את העדר התועלת בהליך, שאף אם היה נמצא שניתן להורות על הכרזת החייב, ואף אם היה נמצא שניתן לקבוע תנאים להפטר (ולא כך, כאמור) הרי שבכל מקרה, ההפטר לא היה חל על מרכיב משמעותי מתוך תביעות החוב, ובכל מקרה החייב היה נותר עם חובות בסך של כ- 2,800,000 ₪.

צירוף מכלול הנסיבות מביא למסקנה כי יש לדחות בקשת החייב להכרזתו כפושט רגל ועל כן דין ההליך להתבטל.

נוכח מכלול הטעמים כמפורט לעיל והצטברותם, אני מורה על ביטול ההליכים בתיק.