התובע עותר, כי בית משפט זה יורה על החזר מידי של הסכום שעוקל, החזר של תשלום המקדמה בסך של 3,000 ש"ח ששולמה על ידו, סך של 5,000 ש"ח בגין עוגמת נפש עקב העיקול, החזר אגרה ובסה"כ 21,791 ש"ח.
הנתבעת טענה, כי דין התביעה להדחות על הסף, כיוון שבית משפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת סעד הצהרתי להיעדרו של חוב.
בשים לב שהתובעים לא אפשרו לנתבעת לבדוק את הנכס, ראתה הערייה את התובעים כמי שזנחו את טענותיהם בנוגע לחיוב הארנונה, ומשכך, שעה שיתרת החוב לא שולמה וחרף העובדה שחלפו 4 חודשים החל ממועד הטלת העיקול שהוסר, פעלה הנתבעת לחידוש הליכי הגביה המנהלית של החוב שנצבר עד ליום 30.8.19, לרבות באמצעות עיקול על חשבון הבנק של התובעים ביום 14.6.20.
בזמן הגשת התביעה ולאחר מימוש העיקול בסך של 13,571 ₪, עדיין קיימת יתרת חוב בגין ארנונה בסך של 18,334 ש"ח.
נושא התביעה
התובע שהשכלתו משפטית, ציין כי עצם הטלת העיקולים ומימושם גרם לו לנזק רב. הטלת העיקול גרמה לפגיעה ביכולתו ליטול הלוואות מהבנק.
...
התובע עותר, כי בית משפט זה יורה על החזר מידי של הסכום שעוקל, החזר של תשלום המקדמה בסך של 3,000 ש"ח ששולמה על ידו, סך של 5,000 ש"ח בגין עוגמת נפש עקב העיקול, החזר אגרה ובסה"כ 21,791 ש"ח.
הנתבעת טענה, כי דין התביעה להידחות על הסף, כיוון שבית משפט לתביעות קטנות אינו מוסמך לתת סעד הצהרתי להיעדרו של חוב.
ההתניה הייתה: " עיכוב ההליכים הוא עד סיום טיפולה של מח' חיובים בעניין חשבון הארנונה". זהבה הסבירה ואני נותן אמון בגרסתה, כי כוונתה היתה, שהתנאי הוא "עד שמחלקת החיובים תסיים את הטיפול איתו. כדי שמחלקת חיובים תסיים את הטיפול הוא אמור לאפשר את האפשרות להגיע אליו לקבוע פיקוח. זה נקרא סיום טיפול. ברגע שנציג חיובים יגיע פיזית לנכס ויסתכל ויראה אם מדובר בשטח כזה, בסיווג הנכס כמו שאומר מחסן, ואנחנו אומרים מגורים, אבל הוא לא אפשר את זה 4 חודשים. מבחינתי הוא לא עמד בהסכם."
אכן, אני סבור, כי התובע לא עמד בהסכם שהוא עצמו טוען לקיומו.
אני סבור שזהבה לא הייתה בעלת סמכות לתת הבטחה שכזו.
וכן:
" סמכות הרשות לפעול להטלת עיקול על נכסי נישום נובעת מהוראות פקודת המסים (גביה) אשר הוחלו על גבייתם של תשלומי ארנונה ותשלומי חובה אחרים לרשויות המקומיות מכוח אכרזת המסים (גביה) (ארנונה כללית ותשלומי חובה לרשויות המקומיות)."
מכל המקובץ, דין התביעה להידחות.
