תביעה קטנה: הפרת חוק הגנת הצרכן - פרסום מחיר שגוי

לפני תביעה שהוגשה בהליך של תביעות קטנות בנושא צרכנות על סכום של 10,052.4 ₪.

התובע טוען כי הנתבעת הטעיתה אותו ובכך הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981.

בסעיף 15 לחוק הגנת הצרכן נקבע: "(א) עוסק שהודיע ברבים או במקום העסק על מכירה מיוחדת, יבהיר אילו טובין או שירותים כלולים בה ואילו טובין או שירותים אינם כלולים בה, את מחירם אצלו לפני המכירה ואת שיעור ההנחה או המחיר לאחר ההנחה, וכן תנאי המכירה המיוחדת." בתקנות הגנת הצרכן (מכירות באשראי, מכירה מיוחדת ועסקה ברוכלות), תשמ"ג-1983, תקנה 6, (להלן: "התקנות") נקבע: "6. עוסק אשר הודיע ברבים או במקום העסק על מכירה מיוחדת של טובין חייב –

" ראשית אומר כי למרות טענת הנתבעת כי מדובר במבצע לברקודים ספציפים יש כאן הטעה וזאת מכמה טעמים: גודלם של האותיות המכריזות על ה"מבצע 3 ב85 ₪" ו"פמפרס דריי בייבי" גדול משמעותית ממספרי הברקודים בתחתית השלט עד כדי קושי לקריאה כפי שניתן להתרשם מהתמונה שצרף התובע וכל זאת על שלט שאינו מוטה כלפי מעלה כנדרש בסעיף 3 לתקנות הגנת הצרכן (כללים שונים לפירסום מחירי נכסים ושירותים), תשנ"א-1991.

בענין זה ראה את פסקה 9 בפסק דינו של כב' השופט רועי פרי בתק (ת"א) 64747-12-16 עדנה ברנרנ' א. ב. א. ויקטורי חברה לניהול ואחזקות בע"מ (27.07.17), שם הוא מציין ש: "באשר לארוע השני, כאן מצאתי הטעה בפירסום הנתבעת, במסגרת עתון המבצעים החודשי לחודש אוגוסט 2016 (ראו ת/1). בעמוד 4 מצולמים חבילות קטניות של חברת סוגת ונרשם כי המבצע הנו 3 יחידות ב- 10 ₪. נרשם כי המדובר בחבילות של: שעועית לבנה/אדומה/עדינה/חיטה/גריסים/בורגול/גרישה/גרסי פנינה. בכיתוב אין אזכור לפריטים ספציפיים ואין אזכור למספר ברקוד. בנסיבות אלה, הצרכן הסביר, בהחלט יכול לטעות, וליטול 3 חבילות קטניות של חברת סוגת, ולסבור כי אלה משתתפות במבצע של 3 יחידות ב- 10 ₪, כפי שאכן טעתה התובעת.". במקרה דנן אמנם מצויים על השלט חלקי מספרי ברקוד בכתב זעיר, אך לדידי אין די לציין בכתב כל כך קטן מספרים ולצפות שהתובע או כל צרכן סביר אחר יבחין בהם, יזהה אותם ויבין כי רק מוצרים בעלי ברקוד אלו משתתפים במבצע וזאת מבלי לרשום באופן ברור ומפורש את המילים "הברקודים המשתתפים במבצע" ואת מספרי הברקודים בגודל ניתן לקריאה.

...

משעיינתי בטענות הצדדים ובמוצגים שצורפו לכתבי הטענות סבורני כי יש לקבל את התביעה.

ראה גם תצ (מרכז) 17603-11-13 לילך ספיר נ' א.ב.א ויקטורי חברה לניהול אחזקות בע"מ (14.09.17), שם ציינה כב' השופטת אסתר שטמר, כך: "בהסדר הפשרה התחייבה הנתבעת לקיים את חוק הגנת הצרכן תשמ"א-1981 והתקנות לפיו בפרסום מוצרים שישתתפו במבצעים עתידיים שתערוך הנתבעת. בעיקר התחייבה שכל שלט שמתאר מבצע ישא את הקוד המלא של המוצר הרלוונטי שבמבצע." ובהמשך "בנסיבות הענין החלטתי לאשר את הסדר הפשרה. התברר כי הנתבעת לא קיימה את הסדר הפשרה הקודם, בפרט לא בתיקון שנדרש לעתיד. התנהלות כזו מדליקה נורה אזהרה: אם הבינה הנתבעת כי לא תוכל לקיים את הסדר הפשרה, היה עליה להודיע על כך מבעוד מועד, ולבקש ארכה מתאימה לקיומו. הנתבעת בחרה שלא לעשות כן, והיא ראויה לגינוי על כך. אלמלא תשומת הלב של התובעת ובאי כוחה, יתכן שהמצב לא היה בר תיקון עד עצם היום הזה. עם זאת, משהוברר כי לבסוף תוקן המצב וההסדר הושב על כנו, טוב עשו הצדדים משהגיעו להסדר נוסף של פשרה." נראה שטרם טופלה התקלה ומספרי הברקוד עדיין אינם נרשמים במלואם.

משכך ולאור כל האמור לעיל הנני מקבל את התביעה ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע את סכום התביעה וכן הוצאות משפט בסך 300 ₪ וזאת בתוך 30 יום שאם לא כן יישאו ריבית והפרשי הצמדה כדין מיום הגשת התביעה ועד לתשלום המלא בפועל.

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 7874-08-22 ושלר ואח' נ' השרוף סטוקים ומציאות בע"מ תיק חצוני: בפני כבוד הרשם הבכיר יגאל ברק- עופר התובעים 1. אשר אברהם ושלר, ת.ז. 305605164 2. רבקה חדוה ושלר, ת.ז. 311463566 נתבעים השרוף סטוקים ומציאות בע"מ, ח.פ. 514848803 פסק דין

השאלה בה יש לידון היא, האם היה על הנתבעת למכור לתובעת את המשאית ב-15 ₪, על אף ששני הצדדים יודעים שמדובר בטעות, וכן האם התובעת זכאית לפצוי בגין סרוב הנתבעת לעשות כן. סעיף 17ב(ד) לחוק הגנת הצרכן, תשמ"א-1981 (להלן: "החוק") קובע כדלקמן: "המחיר המחייב של טובין יהיה המחיר שהוצג עליהם בהתאם להוראות סעיף זה, אף אם מחירם בקופה גבוה מהמחיר האמור". בתא"מ (עפ') 52355-09-12 מארסי קלייר ווינר נ' רמי לוי השקמה 2006 [פורסם ב'נבו'] סקר ביהמ"ש בהרחבה את הסוגיה תוך הפנייה לפסיקה, וחייב את הנתבעת בפיצויים בגין הפרת החוק.

בסעיף 9 לפסק הדין במקרה האמור נכתב, בין היתר, כדלקמן: "בנסיבות אלה ספק אם יש צורך במקרה כדוגמת זה לעודד את התובע כצרכן לעמוד על זכותו למחיר הפירסום. נדמה כי ראוי לצפות גם מהצרכן להוגנות כלפי העוסק וזאת למרות פערי הכוחות המובנים בינם, זאת כדי לשאוף להדדיות בין הצרכן לעוסק וליחסי מסחר הוגנים. ויוזכר לא מצאתי כי מדובר בפירסום מחיר שמטרתו להטעות את הצרכן או לצורכי שיווק, כשיש בכך להשליך גם על מידת חומרת ההפרה." למרות זאת, פיצה בית המשפט את התובע בסך של 1,000 ₪, בין היתר "כדי לעודד את התובעת להקפיד הקפדה יתרה על פרסומים מטעמה" (סעיף 11 לפסה"ד הנ"ל).

...

לעומת זאת, אני מקבל את טענת הנתבעת לעניין תחולתה של חובת תום הלב על מימוש זכותו של הצרכן לפי סעיף 17ב(ד) לחוק.

לאור כל האמור אני דוחה את התביעה.

עם זאת, לאור החוויה השלילית שעברה התובעת בחנות, כעולה מעדותה, אני מחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת על הצד הנמוך, בסך 350 ₪.

עניין התביעה תחולת סעיף 17ב לחוק הגנת הצרכן, התשמ"א-1981, על מוצר המתפרסם באנטרנט במחיר שונה באופן חריג מהמקובל, הגם שהמחלוקת נוגעת בעניינים משיקים נוספים, וגם אופן הניסוח לעיל אינו בהכרח מוסכם על שני הצדדים.

לאור כל האמור, ומאחר שלטענת התובע הפרה הנתבעת את הוראות חוק הגנת הצרכן, ועל יסוד הוראת סעיף 31א(א)(5) לחוק, עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצויים לדוגמה בסך המירבי הקבוע בחוק, 10,000 ₪.

דינים אלה אינם מבחינים בין טעות קטנה לטעות גדולה, בין טעות קולמוס לטעות זדונית, וכיו"ב. ההבחנה היא בין מחיר המוצג לצרכן לבין המחיר שמבוקשת גבייתו "בקופה", והקביעה היא קטגורית, שיד ה"עוסק" על התחתונה.

הנתבעת מפנה לשלל פסקי דין, אך אף לא באחד מהם דומה הנידון לראיה: בעיניין לחמי (ת"ק (ת"א) 5331/06) מדובר במיכרז, ולא במחיר נקוב, ובמוצר שאינו קיים במציאות (וממילא דיני הגנת הצרכן כלל לא נדונו בו); בעיניין דמרי (ת"ק (ת"א) 2412-06-20) ובעניין בן עמי (ת"ק (הרצ') 83-04-17) אותרה הטעות סמוך לאחר ביצוע ההזמנה באנטרנט, וקשר נוצר מיידית עם הלקוח ליידע אותו על אודותיה (ראה היתייחסות נוספת להלן); ואילו בעיניין דנילוב (ת"ק (נצ') 12594-11-19) מדובר ב"עוסק" שהוא חברה זרה היושבת בחו"ל, ובצדק לא נדונו דיני הגנת הצרכן (הנתבעת היתה חברה ישראלית, אולם לא היא פירסמה את המחיר השגוי).

...

לאור כל האמור, ומאחר שלטענת התובע הפרה הנתבעת את הוראות חוק הגנת הצרכן, ועל יסוד הוראת סעיף 31א(א)(5) לחוק, עותר התובע לחיוב הנתבעת בפיצויים לדוגמה בסך המרבי הקבוע בחוק, 10,000 ₪.

בשולי הדברים אוסיף, כי לא שוכנעתי שהנתבעת הוכיחה, כי התובע "ידע או אמור היה לדעת" על הטעות שנפלה בחלקה, ואף לא הוכיחה כי כניסה מדף הנחיתה של המוצר לדף הפרטים והמפרט (כניסה שאינה הכרחית לשם ביצוע ההזמנה) היתה מראה לתובע – אז, בזמן אמת – את המפרט לפיו מדובר בעדשת 85mm, או כי פערי המחירים הם כאלה שבידיעת כל משתמש במצלמה (שלא לומר, כל צרכן סביר).

ובאשר לשלב קיום החוזה, לא שוכנעתי כי ניתן לומר שהתובע פעל בחוסר תום לב, שעה שהנתבעת – מפי נציג מוסמך-לכאורה שלה – אישרה את דבר הטעות ואת נכונותה לעמוד מאחורי העסקה כפי שנכרתה.

בנסיבות, אני סבור שפיצוי בסך 4,500 ₪ הוא פיצוי ראוי, כשעליו יש להוסיף את הוצאות ההליך, שיועמדו (בשים לב לערכאה בה מתבררת התביעה, וחרף היות התובע עורך-דין, אך גם בשים לב לניסיון הנתבעת לצרף לסיכומים ראיה שלא הוצגה בדיון) על סך של 900 ₪, ובסך-הכל: 5,400 ₪.

למרות שביקשה לרכוש את הטאבלט במחיר 19 ₪ סירבו נציגי המשיבה למכור לה את הטאבלט במחיר זה. לפיכך, ביקשה לקבל פיצוי ללא הוכחת נזק בסך 10,000 ₪ מכוח סעיף 31 א' לחוק הגנת הצרכן התשמ"א – 1981 (להלן גם: "החוק") וזאת בגין הפרת סעיף 17 ב' לחוק.

דין בקשת רשות העירעור להדחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, ערכאת ערעור מיתערבת בפסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים ביותר עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים.

בית משפט קמא התבסס על סעיף 17 ב' (ד) לחוק ולפיו: "המחיר המחייב של טובין יהיה המחיר שהוצג עליהם בהתאם להוראות סעיף זה, אף אם מחירם בקופה גבוה מהמחיר האמור". עובדתית נקבע, כי הנתבעת לא פירסמה מחיר שגוי- מחיר של 19 ₪ ,אלא כפי שניתן לראות בצלום תוית המחיר (סעיף 5 לכתב ההגנה) מדובר בשלוש ספרות.

...

דין בקשת רשות הערעור להידחות אף ללא צורך בתשובת המשיבה וזאת מהנימוקים כדלקמן: א) ככלל, ערכאת ערעור מתערבת בפסקי דין של בית משפט לתביעות קטנות רק במקרים חריגים ביותר עת נעשה לאחד הצדדים עוול קשה או כאשר הבקשה מעוררת שאלה משפטית בדרגת חשיבות גבוהה ביותר, זאת בשל טעם של הליכי תביעות קטנות, שתכליתם בירור יעיל, מהיר ופשוט של סכסוכים.

העובדה שהמחיר הטשטש (ודאי שלא בכוונה) אין בה כדי להוביל למסקנה ולפיה הוצג מחיר של 19 ₪.

לסיכום: א) לאור האמור לעיל, נדחית בקשת רשות הערעור.

אשר לעילת התביעה טען התובע, כי הנתבעת הפרה את הוראות חוק הגנת הצרכן, באשר הטעיתה אותו בפרט מהותי; הפרה את הוראות חוק קידום התחרות, בו נאמר שעל קמעונאי גדול לפרסם בנפרד לגבי כל אחת מחנויותיו את המחיר העדכני של כל מוצר שנמכר על-ידו; הפרה את הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט, תשל"ט-1979; הפרת את הוראות חוק החוזים (חלק כללי), תשל"ג-1973; וכי הנתבעת עשתה מעשה של גזל.

נטען, כי לאור כך שהתובע העמיד את הנתבעת על טעותה בכל הקשור למחיר חזה עוף, והוא קיבל זכוי בגין כך, אזי לא קמה עילה תביעה בהתאם להוראות חוק הגנת הצרכן.

לאור הפירסום שצורף לכתב ההגנה מטעמה של הנתבעת, טוען התובע תוך הרחבת חזית אסורה, שגם אם יקבל בית המשפט את הפירסום שצירפה הנתבעת בעיניין זה, הרי שהוא מנוגד לחוק, היות שמדובר בפירסום באותיות קטנות, באופן המנוגד להוראות חוק הגנת הצרכן.

...

אינני מקבל טענה זו, התובע היה צריך להוכיח מהו אפליקציית "פרייסז", ובכלל זאת כיצד היא מקבלת את המחירים המפורסמים על-ידה.

אשר לדרישה להטלת "קנס" בשל הפרת הוראות חוק קידום התחרות יש לומר, שאין בפי התובע כל טענה שהתובעת הפרה את החובות המוטלות עליה על-פי חוק זה. נהפוך הוא, התובע מבקש לבסס את תביעתו על פרסומים שבוצעו לכאורה לפי חוק זה. לפיכך, ומבלי שאני דרש לשאלה אם לצרכן יש עילת תביעה על-פי חוק זה, הרי שיש לדחות את תביעתו בהקשר זה. התובע העלה טענות להפרת הוראות חוק עשיית עושר ולא במשפט וחוק החוזים, אך תביעתו איננה מגלה עילה בעניין זה, אף לא במקצת.

סוף דבר לאור כל האמור, אני מקבל מקצת התביעה, ומחייב את הנתבעת לשלם לתובע סך של 102.40 ₪.