במסגרת התביעה עתר התובע-המשיב להשבת סכום אשר לשיטתו שולם ביתר, בעת ביצוע הזמנת חופשה און-ליין, באתר האנטרנט של הנתבעת, כמו גם לקבלת פיצוי בגין עגמת נפש.
בהיבט העובדתי, מצא בית המשפט קמא כי נפל פגם בהליך הזמנת החופשה באתר.
עוד טענה המבקשת, כי אילו המשיב היה מעלה טענה זו לפני בית המשפט קמא, ייתכן כי היא הייתה מוצאת לנכון להבהיר מפורשות את זהות מפעילת האתר – Booking.com B.V (להלן: "בעלת האתר" או "בוקינג העולמית") - חברה זרה המאוגדת בהולנד, תוך צירוף פרטי ההיתקשרות עימה, אולם כאמור, המשיב כלל לא העלה טענה זו.
עוד נטען כי המשיב אף לא עמד בנטל "הקטן" המוטל עליו, עת לא צירף ראיה כלשהיא אשר יש בה כדי לקשור את המבקשת לאתר, בעוד שהמבקשת, מצדה, הציגה שלל ראיות המפריכות קשר זה, לרבות פסקי דין רבים במסגרתם נדחו תביעות אשר הוגשו נגדה בקשר עם פעילות האתר.
...
בפסקי הדין הנזכרים בפסק דינו של בית המשפט קמא, רע"א 3690/20 Booking.com B.V. נ' שלוש (26.10.2021) ו-ע"ר 59443-03-19 בן זאב נ'Booking.com B.V (23.7.2019), אין כדי ללמד על היותה של המבקשת בעלים של האתר או מפעילה שלו, ודומה כי במסגרת הליכים אלו נדונה בעיקר שאלת היות המבקשת מורשית לקבלת כתבי בי דין עבור בוקינג העולמית (כאשר לעניין זה קובעת הפסיקה כי חרף האופי העקרוני שעשוי להילוות להכרעה בשאלה זו, מדובר בסופו של דבר, במחלוקת עובדתית, אשר צריכה להיבחן בכל מקרה ומקרה על פי נסיבותיו הפרטניות – ר' רע"א 3690/20 לעיל).
בהינתן אותו חסר ראייתי, והגם המסקנה בדבר הכשל באתר עצמו, אין מנוס ממתן רשות הערעור כמו גם קבלת בקשת רשות הערעור, תוך ביטול פסק דינו של בית המשפט קמא ודחיית התביעה כנגד המבקשת.
הגם כי עמימות מכוונת זו, כשלעצמה, אין בה כדי לשנות את נטלי הראייה, ועל המשיב מוטל היה הנטל הבסיסי להוכיח כי אכן, כטענתו, המבקשת הינה בעלת האתר או הפעילה שלו, והוא לא הרים נטל זה, היה בנקוב כי להביא למסקנה, הגם קבלתה של בקשת רשות הערעור לגופה, כי אין מקום לחייב את המשיב בהוצאותיו של הליך זה.
עוד אבהיר כי אין בפסק דיני זה כדי לייצר מעשה בית דין במערך יחסיו של המשיב מול כל צד שלישי.