לפניי תביעה להחזר כספי בגין ביטול חבילת נופש שרכשו התובעים, אזרחים ותיקים, מהנתבעת, ובגינה שילמו לה סך בשקלים חדשים של 7,000 דולר ארה"ב (להלן: "העסקה")
אין מחלוקת כי התובעים, אשר הישתתפו בעבר בטיולים מאורגנים של הנתבעת, הזמינו ביום 9.6.2021 מהנתבעת טיול לאיסלנד, אליו היו אמורים לצאת ביום 19.8.2021, ואת השתתפותם בו ביטלו ביום 8.8.2021.
סעיף 14ה(ב) לחוק קובע כי מי שביטל עסקה של מכר מרחוק בנסיבות האמורות יהא זכאי להשבת מלוא הכסף ששילם, זולת דמי ביטול בשיעור של 5 אחוזים ממחיר העסקה, או 100 שקלים, לפי הנמוך מבניהם.
בית המשפט העליון עמד על המאפיינים הצרכניים הייחודיים של רכישה מרחוק של שירותי תעופה, לרבות פערי המידע הקטנים יחסית בין הצרכן לעוסק, ריבוי השלבים והפרטים שעל הצרכן לספק על מנת להשלים את העסקה, המאריכים את הליך הרכישה, והמהווים סוג של cooling off במהלכה, והעובדה כי עיסקאות אלו נעשות על פי רוב עת הצרכן נמצא בביתו ופונה מיוזמתו לחברת התעופה – כך שמתאיין חלק מרכיב ההפתעה והלחץ של העוסק.
...
התובע לא הכחיש שקיבל את המסרונים, העיד ש'יתכן' שקראם, ויתרה מכך הוא צרף העתק מהם לכתב התביעה כנספח א.
לאור האמור לעיל הנני קובעת כי התובעים היו מודעים למדיניות הביטול של העסקה, ולכל הפחות כי היה עליהם להיות מודעים לה, וכי הנתבעת עשתה כל שביכולתה כדי לידע את לקוחותיה בכלל והתובעים בפרט במדיניות זו ולעודדם לעשות ביטוח לדמי הביטול הגבוהים במיוחד בטיול זה, אך התובעים לא שעו להמלצה זו, וסיבותיהם, שלא הובהרו בפניי, עמם.
לאחר שעיינתי בכתבי הטענות, שמעתי באריכות את הצדדים ועיינתי במוצגים שהוצגו ובהודעת התובעים מיום 3.4.22, כמו גם נתתי דעתי להוראות חוק הגנת הצרכן ותכליתו ולפסיקה הנוגעת לפרשנות הוראות אלו, הגעתי למסקנה כי העסקה שכרתה בין הצדדים אינה בבחינת עסקת מכר מרחוק, ולחלופין כי התובעים לא עמדו בנטל להוכיח כי יש להחיל בעניינם את הוראות סעיפים 14ג1 ו14ה(ב)(1) לחוק הגנת הצרכן, ולכן דין התביעה להידחות:
במקרה דנן לא הוכח בפני שההתקשרות בין התובעים לבין הנתבעת נעשתה בעקבות שיווק מרחוק, וכן כי נעשתה 'פניה' של הנתבעת אל התובעים על דרך של פרסום כלשהו.
סוף דבר
נוכח כל האמור לעיל, התביעה נדחית.
