בכל מקרה, הנתבע יכול היה להמשיך לפעול במסגרת הבקשה לקבלת היתר לפיטורי התובעת, אילו אכן ביקש לפטר את התובעת, אך לא פעל כן.
לאור מסקנתו כי התובעת התפטרה, לאור טענתה כי אי תשלום שכרה מיום 24.3.2020 מהוה הרעה מוחשית בעבודה ולאור המפורט לעיל, אנו סבורים כי התובעת, ממילא, לא הרימה את הנטל ולא הוכיחה את טענתה, לפיה כל פעולותיו של הנתבע היו מתוך מטרה לסיים את העסקתה שלאור כך שיש לה ילדים קטנים.
יחד עם זאת לא ניתן להיתעלם מן העובדה שהתפטרותה היתה על רקע אי תשלום שכרה מיום 24.3.2020, כאשר קביעתנו לעיל היא, כי על הנתבע לשלם שכרה זה, מאחר שמחדליו ופעולותיו הובילו את התובעת לפעול כן. לפיכך, אין אנו סבורים כי בנסיבות העניין, יש בסיס לטענות הנתבע במסגרת התביעה שכנגד.
...
כבר בתחילת הדברים נבקש לציין כי מצאנו לנכון לקבל תביעתה של התובעת באופן חלקי בלבד, ולחייב את הנתבע לשלם לתובעת את שכרה עד לתום "התקופה המוגנת" לאחר תום חופשת הלידה, לרבות הזכויות הנלוות לכך, וזאת לאור הנסיבות המיוחדות של תביעה זו, אשר מקורן בחוסר תקשורת בין הצדדים, כמו גם בהתבסס על העובדות כפי שהתבררו בפנינו, כמפורט במסגרת פסק דיננו להלן.
יחד עם זאת לא ניתן להתעלם מן העובדה שהתפטרותה היתה על רקע אי תשלום שכרה מיום 24.3.2020, כאשר קביעתנו לעיל היא, כי על הנתבע לשלם שכרה זה, מאחר שמחדליו ופעולותיו הובילו את התובעת לפעול כן. לפיכך, אין אנו סבורים כי בנסיבות העניין, יש בסיס לטענות הנתבע במסגרת התביעה שכנגד.
לסיכום –
על הנתבע לשלם לתובעת את הסכומים הבאים, וזאת בתוספת הפרשי הצמדה וריבית, ממועד סיום עבודתה של התובעת ועד למועד התשלום:
סך של 12,507 ₪ בגין שכרה של התובעת עד ליום 24.5.2020.
בנסיבות בהן רוב תביעתה של התובעת נדחתה, ולאור הפער בין סכום התביעה לבין הסכומים שנפסקו כנגד הנתבע, כמו גם דחיית התביעה שכנגד, אנו קובעים כי כל צד יישא בהוצאותיו.
