תביעה קטנה בגין מצג שווא והטעיה בעניין חוב ארנונה

לפניי תביעה קטנה שהגיש התובע, תושב העיר חיפה, כנגד הנתבעת בדרישה לפצוי בגין נזק שניגרם לו לטענתו בשל מצג שוא והטעיה בסך כולל של 28,000 ₪.

עילת התביעה כאן היא אם כן בשאלה האם היה בפעולות נציגי הנתבעת כדי ליצור מצג שוא כלפי התובע לפיו הגיעו הצדדים להסכמות לעניין סילוק החוב ביחס לנכס ברחוב מוריה (בלבד), ובהתאמה – נוכח עמידת התובע בתשלומים על פי אותו הסכם – האם נגרם לתובע נזק המצדיק קבלת תביעתו.

לו אמנם היה ממש בטענה זו הרי שהיה מקום לראות בעצם הפקדת ההמחאות החדשות בידי הנתבעת ביום 4.12.14 כהשלמה של הסכם הפשרה (בכפוף לפירעון), ולא היה התובע נידרש להגיש לנתבעת את מכתבו מיום 14.12.14 בו ציין כי הוא "מבקש בכל לשון של בקשה לעזור" לו לסיים את הסוגיה הנוגעת לחיובי הארנונה.

במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי לשיטת התובע, כעולה ממסמכים שנערכו על ידו (ובהנחה שאני מקבלת את טענתו לפיה הכיתוב בכתב יד נכתב שלא שנוכחותו ושלא בהסכמתו, וכי הוספת הנכס ברח' ז'בוטינסקי נעשתה שלא על דעתו, ובנגוד להתנגדותו הברורה בעיניין), לא היה בעצם מסירת ההמחאות על ידו ראיה לקיומו של הסכם פשרה מאושר, אשר מחייב את שני הצדדים, וממילא ניתן ללמוד ממכתבו של התובע, כפי שהוא מבקש להתייחס אליו, מיום 14.12.14 - כמעיד על כך שלשיטת התובע הציע לנתבעת "הצעת" פשרה וטרם ניתנה הסכמת הנתבעת להצעה זו. לא למותר לציין כי הסכם נכרת בדרך של הצעה - וקיבול, ומשאין ראיה לקיבול, לא יכול התובע להלין על הצגת מצג שוא כלפיו, במיוחד שטענותיו ביחס לאותו מצג מתייחסות לכאורה למצגים שהוצגו לשיטתו עובר להפקדת ההמחאות, וממילא עובר להפקת המכתב מיום 14.12.14, מיסמך 17 הנ"ל. זאת ועוד, עיון במסמכים אשר הונחו לפני ביהמ"ש מלמד כי ביום 4.9.14, לאחר שפנה התובע בפנייתו הראשונה (במסמך 1) ובה הצעת פשרה ביחס לנכס ברח' מוריה, והכחשה ביחס לחוב המתייחס לנכס ברח' ז'בוטינסקי, פנה התובע באמצעות עו"ד מטעמו למחלקה המשפטית של הנתבעת, והעלה את טענותיו ביחס לחוב בנכס האחרון (מיסמך 11 לעיל).

...

במצב דברים זה אין לי אלא לקבוע כי לשיטת התובע, כעולה ממסמכים שנערכו על ידו (ובהנחה שאני מקבלת את טענתו לפיה הכיתוב בכתב יד נכתב שלא שנוכחותו ושלא בהסכמתו, וכי הוספת הנכס ברח' ז'בוטינסקי נעשתה שלא על דעתו, ובניגוד להתנגדותו הברורה בעניין), לא היה בעצם מסירת ההמחאות על ידו ראיה לקיומו של הסכם פשרה מאושר, אשר מחייב את שני הצדדים, וממילא ניתן ללמוד ממכתבו של התובע, כפי שהוא מבקש להתייחס אליו, מיום 14.12.14 - כמעיד על כך שלשיטת התובע הציע לנתבעת "הצעת" פשרה וטרם ניתנה הסכמת הנתבעת להצעה זו. לא למותר לציין כי הסכם נכרת בדרך של הצעה - וקיבול, ומשאין ראיה לקיבול, לא יכול התובע להלין על הצגת מצג שווא כלפיו, במיוחד שטענותיו ביחס לאותו מצג מתייחסות לכאורה למצגים שהוצגו לשיטתו עובר להפקדת ההמחאות, וממילא עובר להפקת המכתב מיום 14.12.14, מסמך 17 הנ"ל. זאת ועוד, עיון במסמכים אשר הונחו לפני ביהמ"ש מלמד כי ביום 4.9.14, לאחר שפנה התובע בפנייתו הראשונה (במסמך 1) ובה הצעת פשרה ביחס לנכס ברח' מוריה, והכחשה ביחס לחוב המתייחס לנכס ברח' ז'בוטינסקי, פנה התובע באמצעות עו"ד מטעמו למחלקה המשפטית של הנתבעת, והעלה את טענותיו ביחס לחוב בנכס האחרון (מסמך 11 לעיל).

בנסיבות אלו, מצאתי כי לא זו בלבד שאין בידי לקבל את טענת התובע בנוגע לכך שהוצג לפניו מצג שווא משל הצעת הפשרה שהגיש התקבלה והיא מחייבת, אלא שאף לא מצאתי לקבל את טענתו לפיה הצעת הפשרה הסופית אשר הוגשה על ידו לא התייחסה לנכס ברח' ז'בוטינסקי.

מכל האמור אני דוחה את התביעה.

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 47429-02-14 שמואלביץ ואח' נ' יצחקי ואח' לפני כב' הרשם הבכיר ניר נחשון התובע והנתבע שכנגד: שחר שמואלביץ -נגד- הנתבעים והתובע שכנגד: 1.שמעון סיני יצחקי 2.חזקיה אמיר דרומי פסק-דין

פרשת התביעה: ביום 17.2.13 שכר התובע מהנתבע 2 באמצעות הנתבע 1, מתווך מקרקעין, דירת מגורים ברחוב מקסיקו 2 בירושלים (להלן: "המושכר") לצורך הקמת משפחתון או גן ילדים לתקופה מיום 1.3.13 ועד ליום 30.8.14 בדמי שכירות חודשיים בסך 3,000 ₪ (סכום זה כולל חיובי מיסי הארנונה) בהתאם לתנאי השכירות כפי שנערכו בהסכם השכירות (להלן: "הסכם השכירות").

נוכח האמור, ביום 25.4.13 הודיע התובע לנתבעים על ביטול ההסכם זאת בשל הטעייה או טעות יסודית בשל ניהול מו"מ בחוסר תום לב ואי גילוי נאות של הנתבעים תוך הצגת מצגי שוא כאמור לעיל.

משקבלתי טענות הנתבעים, כי לא היה מקום לביטול הסכם השכירות מכוח "טעות" או "הטעייה", אלא, לכל היותר, עסקינן ב-"טעות בכדאיות העסקה" ומשאין חולק, כי הסכם השכירות בוטל וכי השוכר עזב את המושכר ביום 18/6/13 בשים לב לסוג הדירה ומטרת השכירות ומשלא הובאו ראיות אחרות בעיניין זה, הנני קובע, כי בשקידה ראויה היה ניתן להשכיר את הנכס בשנית לצד ג' עד ליום 1/8/13.

ככל ששולמו דמי ארנונה על ידי התובע החל מיום 1/8/13 ואילך אלה יקוזזו מהחוב האמור.

...

משקבלתי טענות הנתבעים, כי לא היה מקום לביטול הסכם השכירות מכוח "טעות" או "הטעייה", אלא, לכל היותר, עסקינן ב-"טעות בכדאיות העסקה" ומשאין חולק, כי הסכם השכירות בוטל וכי השוכר עזב את המושכר ביום 18/6/13 בשים לב לסוג הדירה ומטרת השכירות ומשלא הובאו ראיות אחרות בעניין זה, הנני קובע, כי בשקידה ראויה היה ניתן להשכיר את הנכס בשנית לצד ג' עד ליום 1/8/13.

נוכח האמור, הנני מחייב את התובע לשלם לנתבע 2 סך של 12,000 ₪ ( המהווים כ-4 חודשי שכירות) בצירוף הפרשי הצמדה וריבית מיום 1.6.13 ועד למועד התשלום המלא בפועל.

כמו כן, הנני מחייב את התובע והנתבע שכנגד לשלם לכל אחד מהנתבעים הוצאות משפט בסך 650 ₪.

בית משפט לתביעות קטנות בירושלים ת"ק 59187-12-15 אמור נ' בטיש אזבן תיק חצוני: בפני כבוד השופטת סיגל אלבו תובע יהושע אמור נתבע יוסף חיים בטיש אזבן פסק דין

בהתאם לרישומים בעירית ירושלים, הנכס כולו היה רשום כדירת מגורים יחידה בלתי מופרדת, ובהתאם לכך חיובי הארנונה נקבעו במאוחד עבור דירה אחת בשטח של 145 מ"ר. התובע טוען כי הנתבע העביר את רשומי הנכסים כולם על שמו, ובהתאמה נשלחו לתובע דרישות לתשלום ארנונה עבור הנכס כולו בשטח של 145 מ"ר. התובע הגיש למנהל הארנונה השגות באשר לשטח החיוב ורישום הנכסים על שמו.

התובע הגיש בקשה נוספת להנחה בשנת 2013, אף כי בתקופה זו טרם פוצלה הדירה בחשבון הארנונה, כך שאין יסוד לטענתו בדבר מצג שוא מצד הנתבע.

הנתבע מוסיף וטוען, כי טענת התובע לפיה התביעה שהוגשה כנגדו על ידי עירית ירושלים היא בגין שיטחו של כל הנכס היא מטעה ושקרית, שכן לאחר בדיקה שערך הנתבע בעירית ירושלים הובהר לו כי התביעה הנה על נכס בשטח של 99 מ"ר, בו מתגורר הנתבע החל מיום 10.4.11, וכי העיריה ביצעה תיקון רטרואקטיבי של החוב.

עוד מוסכם, כי עירית ירושלים הגישה כנגד התובע תביעה לתשלום חוב ארנונה לתקופה שמיום 10.4.11 ועד 31.12.12 וכי ביום 29.4.14 ניתנה החלטה של ועדת הערר הקובעת כי שטח הנכס בו מחזיק התובע יתוקן ל-99 מ"ר. השאלות הטעונות הכרעה בתביעה זו: האם במסגרת פסק הדין בתביעה שהגישה עירית ירושלים חויב התובע בתשלום ארנונה עבור נכס בשטח של 145 מ"ר, כפי שהוא טוען, והאם בשל רישום הנכס כולו על שם התובע נשללה מהתובע הזכאות לקבלת הנחה.

...

לאור האמור אני דוחה את התביעה.

בכל הנוגע לחוב ארנונה שלא התיישן, התובעת באה על-פי דין בנעליה של עריית באקה-ג'ת. התובעת קנתה איפוא סמכות להגיש את התביעה ולהפרע מהנתבעת כל סכום שייפסק לה. מתן הפטור פטור מלא מארנונה לנכסים לא ניתן לנתבעת פעם אחת; הוא ניתן שלוש פעמים במועדים שונים.

כדי להצליח בטענה כי הוא ניתן בשל מצג שוא והטעיה היה על הערייה להציג את המסמך שעל-בסיסו ניתן הפטור ולהצביע על מצג והטעיה שגלומים בו ושהביאוה ליתן פטור שאינו מגיע.

אילו פעלה הנתבעת שלא בתום-לב, חזקה עליה שלא הייתה מסתכנת בבטול הפטור ובחיובה בסכומים כאלה לשם קבלת החזר בסכום קטן הרבה יותר בסך 22,612 ₪.

מאחר שהרשות מצאה לנכון להסתיר מבית-המשפט את המסמכים שעל-יסודם ניתן הפטור, אין מנוס מלקבוע כי היא כשלה בהוכחת תביעתה בכל הנוגע לרובד העובדתי של הטענה למתן הפטור בשל טעות, קל וחומר טעות שיסודה בהטעיה ומצג שוא שיצרה הנתבעת.

...

מאחר שהרשות מצאה לנכון להסתיר מבית-המשפט את המסמכים שעל-יסודם ניתן הפטור, אין מנוס מלקבוע כי היא כשלה בהוכחת תביעתה בכל הנוגע לרובד העובדתי של הטענה למתן הפטור בשל טעות, קל וחומר טעות שיסודה בהטעיה ומצג שווא שיצרה הנתבעת.

בנסיבותיו של המקרה דנן, יש לדחות את התביעה.

התביעה נדחית במלואה.

היא לא השאירה חובות מים ארנונה או חשמל אך כן חוב שכר דירה.

הנתבעים סתרו עצמם בנוגע להיותם מיוצגים, והוכח כי ידעו אודות גודל הנכס אך הציגו מצג שוא והטעו את התובעת שכן העדה מטעם המועצה מסרה שנעשתה מדידה בשנת 2010 וכי תוצאותיה נשלחו לנתבעים.

התובעת לא הוכיחה כי שיטחו של המושכר היה קטן מהשטח עליו הצהירו הנתבעים, שכן לא הגישה את המדידות שביצעה, את הגרמושקא של הנכס שלפי תצהירה בתביעה שכנגד, שם מופיע ששטח המושכר הנו 220 מ"ר, ולא הגישה אפילו חשבון ארנונה להוכיח טענה זו או הביאה לעדות את האדריכל שתיכנן עבורה את השינויים או הסביר לה את ההבדלים בגודל המושכר לטענתה.

...

התובעים שכנגד לא הוכיחו שהנתבעת שכנגד הותירה במושכר נזקים, ולא הגישו חוות דעת מומחה בגין אותם הנזקים, או לחילופין, קבלות בגין תיקון הנזקים, ולכן אין לפסוק פיצוי בגין ראש נזק זה. מכל האמור לעיל עולה שהתנהלות של הנתבעת שכנגד הייתה חסרת תום לב באופן קיצוני.

לאור כל האמור לעיל, סבור אני שנגרמה לתובעים שכנגד עגמת נפש רבה כתוצאה ממעשיה ומחדליה של הנתבעת שכנגד, והם זכאים לפיצויים בגין עגמת נפש עקב כך. סבור אני שהסך 30,000 ₪ , בערכים של יום הגשת התביעה הינו פיצוי סביר בנסיבות העניין.

סוף דבר: לאור כל האמור לעיל, תוצאת פסק הדין הינה כדלקמן: בתביעה העיקרית: תביעת התובעת נגד הנתבעים נדחית.