בסעיף 21 סיפא לכתב הגנה כאן טענה הנתבעת כך – "מלבד זאת, התובעים כבר הגישו תביעה נוספת לבית המשפט לתביעות קטנות בגין טענתם המוכחשת לאיחור במסירת הדירה, כך שתביעתם כאן היא תביעת שוא שלישית באותו עניין, בנגוד לדין" (ההדגשות שלי, ק.מ.פ).
...
כמו כן מקובלת עליי טענת הנתבעת לפיה משידעו הדיירים כי עתידות להתבצע עבודות לתיקון ליקויים מבעוד מועד – ממילא לא היה מקום לבצע הפחתה בשיעור שכר הדירה, ואם בחרו התובעים לבצעה – הרי עשו כן בהתנדבות.
מכל אלו – אני דוחה את התביעה גם ביחס לראש נזק זה.
הוצאות משפט
לאחר שמצאתי כי יש לדחות את תביעתם של התובעים בנוגע לאיחור במסירה, ביחס לרכיב עוגמת הנפש וביחס לסוגיית הדיור החלוף, לאור העובדה שטענות התובעים בנוגע לקיומם של ליקויים בדירה נבחנו על ידי מומחה מטעם ביהמ"ש ונמצאו נכונים באופן חלקי בלבד (בעלות כוללת של 35,750 ₪ לערך – כולל מע"מ וקבלן חיצוני, כאשר מרביתן פורטו זה מכבר במסגרת פרוטוקול המסירה, במקום כ- 143,000 על פי המומחה מטעמם) ואף תוקנו זה מכבר בעיקרם, ולאחר שמצאתי כי התביעה (המקורית) הוגשה בטרם חלפו המועדים הקבועים בחוק לביצוע התיקונים על ידי הנתבעת, וכי אותה תביעה מקורית נמחקה בשל חוסר מעש מצד התובעים – אני רואה לנכון להשית את הוצאות ההליך כאן על התובעים.
לסיכום – הואיל ובהתאם להסכמות הצדדים יש לחייב את הנתבעת לשלם לתובעים את הסכום המוסכם, 3,796.65 ₪ והואיל ומצאתי לנכון לחייב את התובעים בהוצאות הנתבעת בגין ההליך כאן אני מורה על עריכת קיזוז בין החיובים ואני מחייבת את התובעים לשלם לנתבעת הוצאות בסך של 2,203.35 ₪ בלבד, וכן שכ"ט כנקוב מעלה (5,000 ₪).
