תביעה עקב משיכת כספים מהבנק באמצעות ייפוי כוח

בכתב ההגנה דחה הבנק את טענות התובעת והדגיש כי כל הפעולות שנעשו בחשבון ואליהן מתייחסת התובעת בוצעו על ידי גד, שהיה מיופה כוח בחשבון והעביר את הכסף או את החלק הנכבד שלו מחשבון התובעת לחשבון הבנק שבבעלותו.

הבנק גם הגיש הודעת צד ג' נגד גד, הבן מיופה הכוח בחשבון, מאחר ש"הוא זה שפעל בחשבון, הפקיד כספים, הורה על מכירת ו/או קנית מניות והוא זה שהורה להעביר את מרבית הכספים נשוא כתב התביעה מהחשבון לחשבונותיו הפרטיים" (סעיף 10 להודעת צד ג').

את גד תבע הבנק כחייב בגין יתרת חובה שהצטברה בחשבונותיו, ואת התובעת תבע בשל ערבותה לחובות גד. התובעת וגד הגישו תביעה שכנגד – גד תבע פיצויים בגין נזקים שנגרמו לו כתוצאה מאי מתן אשראי על ידי הבנק בנגוד להתחייבותו; התובעת תבעה פיצוי בגין נזקים שנגרמו לה כתוצאה מאובדן שווי מניות שהבנק סרב למכור למרות הוראה מפורשת שניתנה לו. התיק שנולד כאמור בשנת 2001, היתנהל במשך שנים רבות ועבר גלגולים רבים שלא ראיתי לפרטם כאן והם הובאו בפירוט בסעיף 3 לפסק הדין בתיק הראשון.

כך בבקשת רשות העירעור הציגה התובעת את עמדתה כי עקב קבלת המסמכים המבוקשים לא מן הנמנע שיבוקש "תיקון כתב התביעה שכנגד של המבקשת [התובעת – א.נ.ח] להשבת אותם כספים שנמשכו מחשבונה ללא אישורה בגין אותה תקופה הנכונה לתביעה נשוא בר"ע זו" (סעיף 19 לבקשת רשות ערעור); נספח נ/4 לתצהיר התובעת); ובהמשך ציינה כי ככל שלא יינתנו לה המסמכים תמנע זכותה לחקר האמת בדבר מצב חשבון הבנק במועד הקודם להגשת התביעה בתיק הראשון (סעיפים 51- 53 לבר"ע).

...

אני דוחה, אפוא, את דבריו ומאמצת את הקביעות החלוטות של כבוד השופטת שמולביץ בפסק הדין כשמצאה כי גד "עקב אחר התנהלות החשבון והיה מודע לפעולות שבוצעו או לא בוצעו בו" והיה מוודא את ביצוע הפעולות בפועל (סעיף 94), וגם כי גד הגיע בתדירות גבוהה לבנק והמחלוקת היתה אשר לתדירות אם "כמעט מידי יום או פעם פעמיים בחודש (סעיף 90) .

אך כבר אז כתבתי כי החלטתי נובעת מכך שמדובר בשלב מקדמי, וכי אני סבורה כי לבנק טעמים רציניים וכבדים לסילוק על הסף שלא ניתן לבטלם.

לאור כל האמור אני דוחה את התביעה של התובעת.

לטענת התובע, הבנק איפשר לאחותו חביבה (להלן: האחות) למשוך כספים מחשבונו של האב לאחר פטירתו, זאת מבלי שיהיה בידיה יפוי כח מקורי חתום ומאומת כדין לכך, נתן לאחות הרשאה לבצע פעולות בחשבונו של האב באמצעות גישה מרחוק, ולאחר פטירת האב - לא סגר מיידית את חשבונו, באופן שעלה בידי האחות לבצע פעולות בחשבון ללא הרשאה ו/או ללא יפוי כח תקף.

בעקבות החלטה זו הגיש התובע כתב תביעה מתוקן בסדר דין מהיר, בו העמיד את סכום התביעה על 63,500 ₪, מתוכם סך של 40,000 ₪ - פיצוי בגין הפרת חובת הזהירות המוטלת על הבנק; 10,000 ₪ - פיצוי בגין התרשלות הבנק בניהול חשבונו של האב המנוח; וכן יתרת החשבון בבנק, משיכות שביצעה האחות וכן הוצאות שונות.

...

יצויין, כי לכתב התביעה צורפה תעודת רופא מיום 10.8.2011, בה כתבה ד"ר סופיה טיטורנקו, לאחר שבדקה את האב בבית האבות נוף חן, כי הוא - "סיעודי ודמנטי. מרותק לכ"ג/מיטה, זקוק לעזרה מלאה. דייר אינו מסוגל לדאוג לענייניו ולטפל בהם וזקוק לאפוטרופוס." בסיום הדיון, ולאחר ששמעתי את טענות הצדדים, נעתרתי לבקשת הבנק שהוגשה קודם למועד הדיון (וניתנה לה גם תשובת התובע), והוריתי על העברת התיק לבית משפט השלום: זאת משום שסברתי, כי ההליך אינו מתאים להמשך דיון במסגרת בית המשפט לתביעות קטנות, בשל הסוגיות המתוארות במסגרתו והטעונות עדויות וחקירות נגדיות מעמיקות של הגורמים המעורבים בדבר, וכן משום שהוא כרוך בתיארוך מסמכים רפואיים ומסמכי הבנק.

לעניין השיקולים אותם ישקול בית המשפט באשר למתן רשות למשלוח הודעת צד ג', נאמר בספרם של מנחם (מריו) קליין ואביעד איגרא, סדר דין מהיר בבית משפט השלום [2016] בעמ' 73, על יסוד דברי ההסבר לתקנות (נספח ב' לספרם): "בית המשפט בבואו להכריע האם ליתן רשות בבקשה להודעת צד שלישי בסדר דין מהיר חייב לשקול האם שליחת ההודעה תועיל להגעה לחקר האמת, או תביא לסרבול מיותר לשל ההליך." לאחר ששקלתי את טענות הצדדים, מצאתי לנכון להיעתר לבקשה.

כמו כן, לאחר השלב בו מוגשת הבקשה, כאשר טרם התקיימה ישיבה מקדמית, לא יהיה בהיעתרות לבקשה כדי לדחות את מועדה או לגרום לנזק או עיכוב כלשהם בבירור התובענה, וגם מטעם זה ראוי להיעתר לבקשה.

על בסיס תשתית זו משך יאיר במהלך השנים סכומי עתק בכמה דרכים: משיכת כספים על חשבון "יתרות חובה" בספרי החברות [פרק ב.5 לכתב התביעה]; משיכת כספים מהחברות תחת שימוש בחשבונות בנק פקטביים אשר ניפתחו על שם התובעים ללא ידיעתם [פרק ב.6 לכתב התביעה]; משיכות כספים מהחברות אשר הגיעו לתובעים באמצעות רישום כוזב בשם המוטב [פרק ב.7 לכתב התביעה]; משיכות נוספות [פרק ב.8 לכתב התביעה].

בהקשר זה נקבע על ידי בית המשפט העליון, השופט י' עמית, כי "מועד לידתה של עילת התובענה לצורך מרוץ ההתיישנות, הוא המועד שבו מתגבשות העובדות המהותיות המזכות את התובע בקיום החיוב כלפיו על ידי הנתבע. במילים אחרות, מרוץ תקופת ההתיישנות מתחיל ביום שבו אילו היה מגיש התובע את תביעתו לבית המשפט והיה מוכיח את כל העובדות המהותיות – היה זוכה בפסק דין ..." [רע"א 901/07 מדינת ישראל – הועדה לאנרגיה אטומית נ' גיא-ליפל (נבו 19.09.2010); ע"א 8438/09 רובאב חברה לנכסים בע"מ נ' אחים דוניץ בע"מ, (נבו 19.04.2012)].

בהנתן שהאחים פתחו חשבונות בנק על שמם ונתנו ייפוי כוח ליאיר לבצוע פעולות בחשבונותיהם, הם אינם יכולים להשמע כעת בטענה כי לא היו מודעים להעברות הכספים שבוצעו או שיאיר הטעיה אותם ביודעין בפעולות שביצע בחשבונותיהם, בין במישרין ובין באמצעות משיכת שיקים, לפני יותר מ-20 שנים [ראו מוצגים מש/1 – מש/4].

...

לטענת הנתבעים, הם המבקשים בבקשות דנן, דין התביעה להידחות מחמת התיישנות שכן התובעים ידעו על המחאת הלוואת הבעלים ליאיר.

לפיכך אני דוחה את טענת הנתבעים באשר להתיישנות עילות התביעה בעניין קיפוח המיעוט, הפרת חובות האמון בחברות על ידי יאיר והטענות לפגמים בהחלטות שהתקבלו בחברות בשנים 2018 - 2019.

לא מצאתי ממש ביתר טענות הצדדים והן נדחות.

סוף דבר – אני קובע כי דינן של עילות התביעה הבאות להידחות מחמת התיישנות: המחאת הלוואת הבעלים על שמו של יאיר ללא ידיעת והסכמת המשיבים והדרישה להשבת סכומי הכסף שהועברו לחשבונו של יאיר בשנות התשעים וראשית שנות האלפיים (סוגיית התוספת להסכם וכן התביעה הכספית – פרק ב.5.

במסגרת התובענה שבפני עותרים התובעים למתן פסק-דין הצהרתי הקובע כי מלוא הכספים אשר נמשכו ע"י הנתבע מחשבון הבנק של המנוחה, בשנה עובר למועד פטירתה ולאחר מועד פטירתה, שלא לטובת מימון צרכי המנוחה, הם כספים המהוים חלק מעזבון המנוחה ולפיכך, יש לחלקם בין יורשיה.

הוסיפו התובעים וטענו כי לדברי המנוחה היא הסכימה לחתום על יפוי הכוח רק לאחר שביררה מול הבנקאי כי יפוי הכוח נועד אך למשיכת כספים ולא כזה המאפשר גישה לחסכונות ו/או פקדונות שהיו קיימים ברשותה וכי לאחר שהבינה כי כך הדבר נאותה לחתום על יפוי הכוח לטובת הנתבע כדי שיסייע בעדה להתכלכל בכבוד בשעת חולי או ערש דוואי.

כך יש לדחות התובענה בשל היתנהלות התובעים בחוסר תום לב משווע, בניסיונם הנפסד 'לפשפש' בחשבונות הבנק של המנוחה ללא כל זכות לעשות כן ולצורך כך מכפישים אותו על לא עוול בכפו לאחר שהיה האדם היחיד שדאג ואהב אהבת נפש את אימו המנוחה ולא בכדי בחרה בו להיות שותף בחשבון הבנק שלה והיא אף חתמה עבורו את סעיף אריכות ימים.

...

אם כן, כפועל יוצא מהאמור ובהעדר הצגת ראיות חיצוניות על כוונת המנוחה להעניק לנתבע את הכספים בחשבון הבנק עוד בחייה, לא עמד הנתבע בנטל ההוכחה הרובץ לפתחו ולכן גם דינה של טענה השותפות בכספים שבחשבון הבנק מכוח 'סעיף אריכות ימים' להידחות.

כיבוד רצונה של המנוחה בשולי הדברים וכסיכום, אומר כי המסקנה הסופית אליה הגעתי בפסק הדין מתיישבת, לדידי, אף עם רצונה של המנוחה ויש לכבדו ולהביאו לידי ביטוי.

מכל המקובץ לעיל, אני קובעת כי הכספים שנמשכו ע"י הנתבע ביום 13.09.15 , בסך של 1,200,000 ₪ שייכים לעיזבון המנוחה ועל הנתבע להשיבם לחשבון הבנק בתוך 60 יום.

הוא מאשר כי האב ביקש ממנו למשוך עבורו סכומי כסף במזומן והדבר נעשה לעיתים על ידי הליכה משותפת אל מכשיר הכספומט ולעיתים על ידי מסירת כרטיס האשראי של האב לידיו לצורך משיכת הכספים אם כי הוא היה דואג להשיב לאב את כרטיס הכספומט לאחר משיכת הכספים.

2006 ועד שנת הבן מאשר כי בחשבון הבנק החדש פעל כשלוח של האב (ראו סעיף 12 לכתב התביעה לדמי טפול ושרות) וכי משך כספים מחשבון הבנק של האב, אם כי כופר בטענות האב על פיהן משיכות הכספים לא נעשו בהרשאת האב וכי כספים אלה נגזלו מהאב לטובת סיפוק צרכיו האישיים, לגירסת הבן הוא עשה שימוש בכספים שמשך לטובת סיפוק צרכיו החודשיים השוטפים של האב.

5-6 ושורה עדותה של פקידת הבנק, הגב' י.ט, מי שטיפלה בפתיחת חשבון הבנק בבנק אגוד אליו הועברו כספי המחלוקת, מחזקת את המסקנה על פיה הסכום הנוסף ששולם עבור עסקת המכר הופקד בחשבון עו"ש אשר ניפתח ע"ש האב באמצעות יפוי כוח בלתי חוזר שניתן 33 לטובתו של עו"ד י' ומבלי שהאב נכח במעמד פתיחת חשבון הבנק – ראו עדותה בעמ' שורות 15-29 ובעמ' 24 שורות 3-5 ואף מבלי שעלה הצורך בנוכחותו של האב לצורך .

...

מנגד, נתתי דעתי לכך שחיוב ההורה לוודא עם ילדיו כי לא ידרשו בעתיד כל תמורה בעבור הטיפול בהם, עלול להציף בתי משפט בתביעות מסוג זה. על אף האמור לעיל, הרי ששיקולים מהסוג הנ"ל לא סימאו את עיני בית המשפט ולא היה בהם כדי לחרוץ מסקנות פסק-הדין, שכן נחה דעתי כי יחסי הצדדים והטיפול שהעניק הבן לאב, אפילו ולכאורה לא הוביל לעיתים לתוצאה המיטבית ביותר עבור האב, אינם מסוג המקרים החריגים או הקיצוניים שיצדיקו היעתרות לתביעת הבן או היעתרות למלוא הסעדים להם עתר לאחר בחינה מעמיקה של החומר הראייתי שהונח בפני הגעתי לכלל מסקנה כי אין המקרה של המשפחה שבפני הוא מסוג המקרים החריגים בהם על בית המשפט לפלוש למרחב המשפחתי, שכן התערבות שכזו רב בה הנזק על התועלת ויהא בה כדי לפגוע בהתפתחותו הטבעית של הקשר המשפחתי.

תביעת הבן לדמי טיפול ושירות – נדחית.

לאור תוצאות פסק הדין והנימוקים אשר נמנו עם החלטתי ביחס לחיובים בהם מצאתי לחייב את הבן אשר נקבעו, לא כי בית המשפט סבר כי נפל פגם בהתנהלות הבן, אלא לנוכח העברת נטל השכנוע ובהינתן הציפייה כי הצדדים יישבו ביניהם את ההדורים ויצלחו את המשבר שפקד את יחסיהם, אינני עושה צו להוצאות וכל אחד מהצדדים יישא בהוצאותיו.