תביעה עצמאית של קטינים כנגד החלטת בית הדין הרבני

עם זאת, מצפייה בסירטון אשר הוצג על-ידו התברר למעשה, כי דוקא היה זה האיש אשר יצר פרובוקציה בכדי לנסות ולחלץ תגובה תוקפנית מהאשה, תוך היתעלמות ממצבם הרגשי של הקטינים, אשר היו עדים לארוע המביש ונחשפו לקונפליקט בין ההורים במלוא כיעורו ועוצמתו.

עם זאת, עיון בתובענה הנזיקית אשר הוגשה מטעמו כנגד **** ה***** בו עבד, מעלה כי נקבעה לו נכות צמיתה בשיעור 41% (!) המזכה בגימלה נכבדה מאת המל"ל, וזאת החל מה- 1.1.2014.

לא זו אף זו: מטיעוני הצדדים עלה, כי האשה נשאה באופן בלעדי בתשלומי המשכנתא בגין דירת הצדדים, וכן כי סכומי המזונות אשר נפסקו על-ידי בית הדין הרבני היו על הרף הנמוך, כאשר בית הדין סרב במפורש להורות על פירוק שתוף בדירה מאחר והקטינים מתגוררים בה (ראה פרו' בית הדין הרבני מיום 17.1.2018, מיום 25.2.2019 וכן מיום 14.7.2020).

ראה החלטתו של כבוד בית הדין מיום 25.2.2019, המהוה למעשה פסק דין המכריע בסוגיית ההלוואה: "ב"כ האשה מציגה הצהרת הון של הבעל, ובה מדווח על חוב בסך הנז' לאבי האשה. ב"כ הבעל מכחיש את הדבר...ביה"ד מחליט שאכן הצהרת ההון היא של הבעל. ומשכך מהוה הדבר ראיה לקיום החוב הנז'. וחובת פרעונו מוטלת על שני הצדדים בשווה...". החלטת בית הדין ניתנה לאחר שנערך דיון, במסגרתו העלו הצדדים טענותיהם בהרחבה (ראה פרו' הדין מבית הדין הרבני ביום 24.2.2019).

האב כרך את עינייני הרכוש בתובענה אשר הוגשה לכבוד בית הדין הרבני, והצדדים הסמיכו למעשה את בית הדין הרבני לידון בסוגיה זו, כאשר איש מהם לא העלה בדיון כל הסתייגות ביחס לסמכותו של בית הדין לידון בעיניין ההלוואה, על אף שלא הוגשה תביעה עצמאית מצד אבי האשה וזה האחרון לא היה שותף להליכים.

...

סוף דבר: יש לנכות מחלקו של האיש בדירה המשותפת את הרכיבים הבאים: הסכום אשר נפסק לחובתו בחוות הדעת האקטוארית בסך 62,313 ₪ בתוספת הפרשי הצמדה וריבית כחוק מיום 18.3.2018 ועד היום; סך של 10,000 ₪ מתוך פיצויי הנזיקין שנפסקו לטובת האיש בגדרי הסכם הפשרה; חלקו של האיש בהלוואה שניתנה על-ידי אבי האישה (מחצית הסכום), בכפוף להערות ביחס למתווה מוסכם.

לא שוכנעתי כי יש להמתין עם פירוק השיתוף בדירה עד למתן ההכרעה בתביעת הכתובה של האישה.

היות והאישה מיוצגת על-ידי הסיוע המשפטי ונוכח התוצאה אליה הגעתי וכל המפורט דלעיל, הנני מחייבת את האיש בהוצאות לטובת אוצר המדינה בשיעור של 15,000 ₪, אשר ישולמו בתוך 30 ימים, שאם לא כן, יישאו הפרשי הצמדה וריבית.

כל שהצטרף השופט קרא אל דעת השופט מזוז בבע"מ 7628/17 היה רק באשר למחלוקתו המרכזית בפסק הדין עם השופט הנדל, אם הילכת שרגאי תקיפה ומחייבת כיום, כאשר עמדת השופט קרא הייתה קצרה וממוקדת, בכותבו: "אני מסכים לחוות דעתו המפורטת של חברי השופט מ' מזוז כי לא נס ליחה של הילכת שרגאי המצויה עמנו יובל שנים, וכי היא התקדים המחייב בפסיקתו של בית משפט זה". הא ותו לא. ומלבד זאת פסק הדין בבע"מ 7628/17 ניתן שלא במסגרת הליך עתירה אל בית המשפט העליון ביושבו כבית משפט גבוה לצדק כנגד פסק דין או החלטה של בית הדין הרבני, בהתאם לסעיף 15(ד) לחוק-יסוד: השפיטה, אלא במסגרת הליך בקשת רשות ערעור על פסק דינו של בית המשפט המחוזי.

לצד זאת, בהתאם להילכת שרגאי ומעמדה העצמאי של תביעת הקטין שהתפתחה בעקבות כך, ציין גם השופט הנדל כמו קודמיו את האפשרות לתביעה עצמאית של הקטין במקרים בהם קופח הקטין, תוך שהוא מפנה אל בג"ץ 4407/12: תביעת מזונות עצמאית של קטין, יכול שתדון בבית המשפט לעינייני מישפחה על אף קיומו של הליך קודם בבית הדין הרבני (ראו בג"ץ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים (7.2.2013); בג"ץ 8533/13, פסקה 30).

התקופה השנייה – במרכזה עומד פסק דין שרגאי משלהי שנת 1969, אשר שינה מהותית מסמכויות בתי הדין הרבניים מכפי שנקבעו קודם בפסיקות בית המשפט, וצמצם את סמכות כריכת מזונות הילדים רק למקרים שבהם בעל הדין התובע אותם הוא אחד מההורים ולא מי מהילדים, וזאת במסגרת "השבתם ממי שחייב לזון את הילד". שינוי זה, כאמור מציין השופט הנדל, "נעשה ללא היתייחסות לפסיקה שהוצגה בתקופה הראשונה". התקופה השלישית – פותחת בפסק דין אברהם אשר ניתן לאחר מתן פסק דין שרגאי ואשר קבע כי "תביעה למזונותיהם של ילדים יכול שתעלה בתביעתם של אחד ההורים ויכול שתעלה בתביעת הילדים עצמם" וזאת באמצעות "תביעה למזונותיו של ילד יכול ותהיה משולבת בתביעת גירושין שבין ההורים". לאחריו ניתן על ידי בית המשפט העליון פסק דין חבושה, אשר לדברי השופט הנדל "מהוה עליית מדרגה נוספת לאחר הילכת אברהם", כאשר הוא קובע כי לא רק שתביעת מזונות הילדים בבית הדין יכול שתכרך על ידי הילדים עצמם אלא אף שככל "שמוכח, שעל-פי תוכנו של הדיון, היתקיים בפועל דיון כהלכתו בתביעת הקטין למזונות, וניתנה בו החלטה, יש מקום לראות בכך הליכים, בהם הקטין היה צד, ויש בהם לחייבו'". התקופה הרביעית – כותב עליה השופט הנדל כי "יסודותיה נטועים בתקופה השנייה והשלישית. ראשיתה בתחילת שנות האלפיים והיא נמשכת עד זמננו". תקופה זו מאופיינת בחוסר בהירות ואחידות בשאלת הקף סמכותו של בית הדין הרבני בתביעת מזונות ילדים כרוכה לתביעת הגירושין וכל שכן בחוסר בהלכה אחת, אחידה ומחייבת.

...

על אחת כמה וכמה שיש להימנע מכך כאשר שינוי ההלכה נעשה בדרך של רוב מצומצם של שניים מול אחד (כדברי השופט אור בעניין חוסאם דלעיל), וכפי שכתב השופט בדימוס א' ברק: "עצם העובדה שבידי הכוח לסטות – שהרי הרוב בהרכב החדש גורס כמוני – אינה מובילה למסקנה שיש לנצל כוח זה" (שופט בחברה דמוקרטית (2004), עמ' 301).

כפי שביארנו, מסקנתנו היא כי בית הדין הרבני מוסמך לדון במזונות ילדים שנכרכו, על אף פרשנותו המצמצמת של כבוד השופט מזוז, המונעת דיון מלא וכולל במזונות הילדים בכריכה בבית הדין הרבני – וזאת, הן משום שפרשנות מחודשת זו נאמרה כדעת יחיד שאליה לא הצטרפו לא כבוד השופט הנדל ואף לא כבוד השופט קרא; והן משום שמדובר בהליך בע"מ המופנה כלפי בית המשפט ועל פי סעיף 20(א) לחוק-יסוד: השפיטה, מחייב "על בית משפט" ולא בית דין דתי.

מסקנה ומתן הוראות לאור כל האמור בהרחבה לעיל וכפי שכתבנו בפתח דברינו, בית הדין דוחה את הערעור וקובע כי בסמכות בית הדין הרבני לדון בתביעת מזונות הילדים אשר כרכה האישה לתביעת הגירושין שהגישה, ומחזירה להמשך טיפולו של בית הדין האזורי.

הוא הוסיף כי מבחינתו – העובדה שהילדה תיתחנך במסגרת חינוך ממלכתי-דתי מהוה פשרה, מאחר שהוא היה מעדיף חינוך חרדי, אך הוא מסכים לפשרה זו. היועץ המשפטי מטעם השיפוט הרבני, שהגיש תגובה מטעמו ואף הוא התייצב לדיון, טען כי בית הדין הרבני האיזורי קיבל את ההחלטה לפיה הילדה תרשם לבית ספר דתי כשטובתה של הקטינה נגד עיניו.

אכן, הסכם בין הורים אינו מחייב כאשר חל שינוי נסיבות מהותי או כאשר מוגשת תביעה עצמאית של הקטין (ראו בג"ץ 4407/12 פלונית נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים, פ"ד סו(1) 369).

...

לטעמנו, האב מושתק בנסיבות אלה מלהעלות את טענותיו, לאחר שההסכם קוים ובוצע על ידי האם, שכיבדה את חלקה בו במלואו.

גם אם היו בתסקיר ניואנסים, הרי שמסקנה אחת עלתה ממנו בבירור – ההחלטה שהתקבלה אינה תואמת אף אחת מן החלופות הטנטטיביות שצוינו כאפשרות על-ידי אגף הרווחה.

אנו מורים אפוא על הפיכת הצו על-תנאי למוחלט, במובן זה שהאם תהיה רשאית לרשום את הילדה לבית הספר שנבחר על ידיה ושנמצא בשכונת מגוריה.

כעבור כמה שנים המערערת הגישה תביעה להגדלת מזונות (תמ"ש 29955/95) וביום 13.5.02 היתקיים דיון בתביעה זו והמשיב לא התייצב אף לדיון זה. ב"כ המערערת טענה כי: "המסירה בוצעה על ידי שליחה אשר מסרה את ההחלטה וההזמנה לדיון לאימו של הנתבע, אשר סירבה לחתום, קבלה המסמכים". בסיום הדיון ניתן פסק דין שבו נקבע כי: "הנתבע לא התייצב לדיון על אף שקבל הזמנה כדין" ונפסק שעל המשיב לשלם למזונות הקטינה סך של 1,650 ₪ לחודש (להלן: פסק הדין השני).

לדבריו, עוד בשנת 1996 הוסכם בבית המשפט קמא כי המשיב ישלם מזונות לקטינה בסך של 300 ₪ לחודש בלבד וזאת בעקבות חתימת המערערת בבית הדין הרבני על נספח להסכם הגירושין משנת 1992 שבמסגרתו היא אישרה שקבלה מראש את כל המזונות המגיעים לה עד שהקטינה תהיה בת 18 ונספח זה אושר ע"י בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.

טענת ההגנה היחידה של המשיב כנגד תביעת המזונות, היא קיומו של פסק דין קודם למזונות שניתן בשנת 1996 בהסכמת הצדדים ולפיו היה עליו לשלם למזונות הקטינה רק סך של 300 ₪ לחודש, מאחר שהמערערת הסכימה בבית הדין הרבני לחתום על הסכם לפיו שולמו לה מראש כל מזונות הקטינה עד גיל 18.

המשיב גם לא הביא ולו בדל ראייה לטענתו לפיה מזונות הקטינה שולמו מראש ובנוסף, לכאורה קיימת זכות תביעה עצמאית לקטינה לתבוע את מזונותיה והויתור על המזונות לא מחייב אותה.

...

לדבריו, עוד בשנת 1996 הוסכם בבית המשפט קמא כי המשיב ישלם מזונות לקטינה בסך של 300 ₪ לחודש בלבד וזאת בעקבות חתימת המערערת בבית הדין הרבני על נספח להסכם הגירושין משנת 1992 שבמסגרתו היא אישרה שקיבלה מראש את כל המזונות המגיעים לה עד שהקטינה תהיה בת 18 ונספח זה אושר ע"י בית הדין הרבני וניתן לו תוקף של פסק דין.

יש לדחות את הערעור ולחייב את המערערת בהוצאות.

אני סבור שהתשובה היא שלילית.

יפים לעניינינו דברי בית המשפט ברע"א 1297/13 יהודה כהן נ' בנק לאומי סניף המלך ג'ורג' ירושלים (21.3.13): "פסק הדין המקורי נגד המבקש ניתן לפני יותר מעשרים שנה, בשנת 1992, ובסמוך לאחר מכן הוחל גם בנקיטת הליכי הוצאה לפועל נגדו. קשה לצפות כי שנים כה רבות לאחר מתן פסק הדין יידרש הצד שכנגד להידרש לטענות עובדתיות לגופו של עניין בכל הנוגע למחלוקת המקורית. על כך יש להוסיף שהמבקש לא פנה לביטול פסק הדין נגדו בהזדמנות הראשונה לאחר שננקטו נגדו הליכי הוצאה לפועל, ולכאורה עשה כן באיחור ניכר". סיכומו של דבר: אציע לקבל את הערעור ולקבוע שהמשיב לא הוכיח שקיים טעם מיוחד המצדיק הארכת מועד כה משמעותית, שעה שלפחות מאז שנת 2011 המשיב ידע אודות פסקי הדין והיה עליו להגיש את הבקשה בתוך 30 יום מאותו מועד.

בית משפט לעינייני מישפחה בתל אביב -יפו תלה"מ 52672-10-23 האם נ' האב בפני כב' השופטת תמר סנונית פורר התובעת: ע"י ב"כ עו"ד מזור הנתבע: ע"י ב"כ עו"ד גייזלר ועו"ד אברהם החלטה

לטענת האב מדובר בתביעת סרק שנועדה לשמש תביעת נגד לתביעת האב לשינוי זמני שהות עם הקטין.

עקרי ההבחנה בין שני סוגי תביעות המזונות פורטו בהרחבה במסגרת פסק-דינו של כב' השופט עמית בבג"צ 4407/12 פלוני נ' בית הדין הרבני הגדול לערעורים: "הפסיקה, שחששה ממצב בו תיפגע ותבלע טובתו של הקטין תוך כדי המאבק המשפטי בין הוריו, פיתחה איפוא את מוסד התביעה העצמאית על מנת להגן על עניינו של הקטין. כאשר במזונות של קטין עסקינן, ובכך עסקה מרבית הפסיקה, מוסד התביעה העצמאית מאפשר לבית המשפט לבחון מחדש (de novo) את המזונות שנפסקו לזכות הקטינים - מבלי להיות כבול ומבלי ליתן משקל לסכום דמי המזונות שנפסקו להם בעבר - תוך בחינת צרכי הקטינים והכנסות ההורים. זאת, להבדיל מתביעה רגילה לשינוי מזונות, אשר לגביה - בהיותה חריג לעיקרון מעשה בית דין - נידרש להוכיח שינוי נסיבות מהותי המצדיק את שינוי סכום המזונות אם להגדלה ואם להפחתה (ראו בהרחבה במאמריו של יצחק כהן "עילת חלוקת הרכוש המשפחתי כעילה סופית? עיון מחודש בדיני המשפחה בישראל" (עתיד להתפרסם במשפחה ומשפט ו) (להלן: כהן – חלוקת הרכוש המשפחתי).

...

ביום 7.2.2024 התקיים דיון מפורט במעמד הצדדים וב"כ, ובהתאם ניתנת החלטתי כעת.